הירח הלילה כל כך מלא שהוא כמעט מאיים. יש איזו דחיפות בשלמות הצהובה והמלכותית שבה הוא משייט בשמיים, כאילו אומר לנו: תיהנו מהשלווה, כי בקלות אני מתחלף לירח של אסון.
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
"תפסיקי כבר", אני חושבת, "את נמצאת בכפר היווני הכי יפה שהיית בו בחיים שלך". וזה נכון, הגענו לכאן בצהריים ובתוך שנייה הרגשתי שזהו זה, מצאנו את המקום הנסתר הזה שחיפשנו כל הדרך. כולה שתי טברנות צנועות, מחופות בעץ, שניצבות בכיכר העתיקה ומפיצות ניחוחות בישול מגרים. וסמטאות, מלא סמטאות, שריח עז של יסמין בוקע מתוכן כמו אצבע לבנה וזקורה שקוראת לנו. באחת מהן נעלמתי לפני שעה, כשרן נסע למעלה, לנסות להחנות את מכונית הסמארט השכורה שלנו. פשוט הלכתי עד שהגעתי לחנות קסומה, אין שום דרך אחרת לתאר אותה. שתי יווניות זקנות שיושבות בחצר ושותות איזה ליקר צהוב מתחת לעץ רימון ענקי. מסביבן היה תל מגובב של ענתיקות - קומקומי כסף, כילות רקומות בפרחים, תמונות של איקונות נוצריות. חיטטתי בערימה עד שמצאתי קופסת עץ מסתורית שמישהו צייר עליה ביד חתול ישן על סיפון של ספינה. זאת המתנה שלי לרן, היא מתחבאת בתיק שלי ומחכה שנסיים את הארוחה ואתן לו אותה. "אני אוהבת אותך", אני אומרת לו עכשיו וכמעט מגרגרת מרוב הנאה, הכל כל כך חושני בלילה הזה. השמיים הכחולים, העמוקים, עץ התאנה במרכז הכיכר, צלחת החצילים עם גירודי הגבינה הכפרית העדינים, היין הלבן שיש לו טעם של תפוחים וסתיו ויושב בפשטות בתוך כד מחרס.
והשקט הזה, שהירח מפקד עליו כמו גנרל עגול פנים ומאיים, שקט ששום דבר לא מצליח לפגוע בו. רק מדי פעם איזה מלמול הומה, חלוש מרוב עונג ומוסקה, של אחד הסועדים מהשולחנות הסמוכים. ואז מגיע הצלצול. הוא כל כך חזק וצורם ולא שייך לדממה של הכיכר העתיקה, שהוא מקפיץ את היוונייה המאופרת בכבדות שלידי.
זה האייפון שלי, ואני מוציאה אותו מהתיק. "אמא", הקול של מאיה בוקע מהאייפון ואני מספיקה לחשוב רק "אוף, איך לא בא לי לדבר עכשיו", כשהיא מוסיפה עוד "אמא" אחד, אבל בקול חנוק. וזה כבר כמו סטירה שמחזירה אותי למציאות, כמו דלי של מים קפואים באמצע הלילה החם והקטיפתי.
"מה קרה?" אני אומרת, "מה קרה, קטנה שלי, הכל בסדר?" הילדה לא עונה לי, מהרמקול אני שומעת קולות גמיעה מוזרים של יניקה ומשיכת אוויר אחורה, ואני מבינה: היא בוכה. "מה קרה?" אני קמה מכיסא הקש שלי בטברנה, מתחילה לשוטט בכיכר במעגלים, מתחננת, "רק תגידי לי מה קרה, שאני אוכל לעזור לך", אבל כלום, רק ההתנשפות מהעבר השני של הקו וה"אמא, אמא" קורע הלב הזה.
מהרגע שילדתי אני חרדה מהשנייה הזאת שבאה ומנפצת במכה אחת את הכל, את כל מה שלקחת כמובן מאליו, את הלילה השקט ביוון, את הקיטורים שלך על שיחות הסקייפ המנג'סות עם הילדה. בשנייה אחת את נחטפת למקום אחר שלא ידעת שהוא אפילו אפשרי, מקום שבו כל כולך בור אחד צורח, מתחנן לחזור לאחור.
מה קרה? מה קרה? מה קרה? אני שואלת, ורק אז היא נרגעת מספיק לשחרר: "נשבר לי הטלפון". ההקלה שוטפת אותי כמו משב רוח מהים, זה הכל? נשבר המכשיר? בגלל זה כל ההיסטריה? "מישהו זרק עליי כדור", מאיה אומרת, "ופגע לי ישר בטלפון והמסך נשבר ואמא, אני לא אוכל לדבר איתך ועם אבא, ואני לא אוכל לצלם תמונות לאינסטגרם".
ועכשיו אני כבר לא בממלכה השחורה, חזרתי בתוך דקה לאלו שטסים במחלקה הראשונה, אלו שחיים ונושמים ויש להם ילדים בריאים ולא יודעים להעריך איזה פינוק ומותרות זה, אז אני רגועה מספיק לקחת שלוק של אוויר יסמין ולהתחיל לנהל את זה. "איפה סבתא?" אני שואלת, "איפה דודה שלך?" כי מאיה נסעה בפעם הראשונה בחיים שלה לבד לחו"ל, לאיטליה, לטיול מאורגן. סבתא שלה המהממת החליטה לקחת אותה יחד עם הדודה ובני הדודים.
"תני לי מיד לדבר עם המדריך", אני אומרת, "מה זאת אומרת שאין מה לעשות? צריכים לקחת אותך למעבדה ולדאוג שיהיה לך טלפון". אני מתחילה לדמיין איך אני מתקשרת למדריך ונותנת לו פיסה מדעתי, אולי אני אמא בשלט רחוק, אבל גם ממרחק של כמה אלפי קילומטרים אני אושיע את הבת שלי ואגונן עליה, כשפתאום השיחה נקטעת, עוד פעם הקטיעה הזאת, ואני שומעת את מאיה צועקת "איייי" בקול. וזה כבר לא ייאמן, בפעם השנייה בתוך רבע שעה, שוב נופל עליי מסך שחור ואני רואה את האסון. האם היא נפלה מהמרפסת במלון? מה קרה שם, כמה אלפי קילומטרים מפה, בעיר שדה איטלקית של טיולים מאורגנים שאת שמה אני לא יודעת?
"אמא", מאיה צועקת, "אני חושבת שעקצה אותי דבורה, איי, אמא, זה כואב, זה מתנפח". "זה בסדר", אני חושבת, "היא עם המשפחה שלה, לא קרה שום אסון, הם יטפלו בה". אבל אז מאיה מסבירה לי שהיא לא רצתה לבכות ולקונן על האייפון שלה מול הסבתא והדודה, אז היא הלכה כמה מטרים מהמלון, לשדה חשוך, שמה היא יושבת עכשיו, באמצע הלילה האיטלקי, עם עקיצה שהולכת וגדלה מרגע לרגע. "לכי מהר בחזרה למלון", אני צורחת, "אני לא יכולה", היא אומרת, "איי, אמא, זה כואב כל כך".
ועם זה, טאק, השיחה מתנתקת. אני יושבת על כרכוב בטון ליד בית בסוף הכיכר, אפילו לא שמתי לב שהתרחקתי ככה עם הטלפון, עם כל מחשבות יום הדין והארמגדון הכי קודרות שיכולות לעלות בראש שלי ואפילו לא יודעת אם מאיה אלרגית לדבורים, אף פעם לא עקצו אותה.
"הכל בסדר?" אני שומעת את רן צועק, אבל אני לא עונה, אני לא מספרת לו, אני כל כך לבדי עכשיו עם ילדה שרחוקה ממני ומייבבת וקוראת לי לחזור ואני לא יכולה לעשות כלום. "בבקשה, אלוהים", אני חושבת "עשה שהכל יהיה בסדר, רק עשה שזאת לא אזעקת אמת".
בסוף רן מצליח להתחבר שוב לוויי־פיי, והדבר הראשון שאני שומעת זה את הפיננג. הפיננג של הודעה חדשה בווטסאפ. אני מתנפלת על הטלפון באלימות, ורואה שזו תמונה. פיסת עור לא ברורה, כנראה היד של מאיה, התינוקת שלי, הגור שלי, ועליה בליטה לבנה, נפוחה, שנראית לי עצומה.
"זה בטוח דבורה", אומר בעל המקום, ועושה "בזז־בזז" ליתר ביטחון, שאבין אותו. והנה מאיה מתקשרת, עדיין בוכה ברוורס, בהשתנקויות, אבל ממש לא נשמעת גוססת. ועדיין, אני לא מצליחה להפסיק לבכות. זה היה כל כך קרוב, זה כמעט נגע בי בכנף שחורה.
אני אמא גרושה, בערך חצי מהזמן הילדה שלי איננה. יש לה משפחה אחרת, חדר במקום אחר, חדר שמעולם לא שיחקנו בו יחד מונופול, שלא ישנתי על מצעיו הלבנים אפילו לילה אחד. אבל החוויה שלי איתה כאמא תמיד הרגישה לי שלמה, תמיד הרגישה לי מוצדקת, אני לא כמו יפעת, אחת החברות שלי, שפעם מיררה לי בבכי אחרי שאיזו חברה נשואה אמרה לה: "אבל מה את מתבכיינת על החופש הגדול? את לא כמונו, את רק חצי אמא". "באמת?" הזדקרתי עליה כמו תרנגול הודו, "אני רוצה לראות שמישהי תקרא לי חצי אמא. הגירושים מאפשרים לי להשקיע במאיה ולבלות איתה זמן איכות כמו שאין לאף נשואה ממורמרת שעובדת עד חמש אחר הצהריים".
עד עכשיו חשבתי שזה נכון, שהייתי אמא כל כך הרבה פחות סבלנית ורגועה כשעוד הייתי נשואה, אז כשעוד לא ידעתי להוקיר כל דקה שלי איתה ואת העובדה שתקום איתי מחר בבוקר. אבל הלילה הזה הוכיח לי שזה נכון. אני גם סוג של חצי אמא. אמא בווטסאפ. אמא בעיגול שבתוכו תמונה.
כמה שמחתי מהשבוע החופשי שפתאום נחת עליי משום מקום, בלי בכיות של מה עושים היום, בלי תביעות של כסף ללכת לקניון, בלי מרתון הבישולים הבלתי נפסק ‑ מהגרנולה של הבוקר לשניצלים של הערב. כמה שמחתי על ההזדמנות להיות עם האהוב שלי, סתם אני והוא במסע עם מכונית בין כפרים ומפרצים ביוון. איך יכולתי לשכוח שיש עונש מיוחד ששמור לכל אמא ששמה לשנייה את הראש שלה אחורה, בטח שלאמא גרושה שחיה בסרט שהיא נפלאה.
רן כבר רגוע, הוא שותה ראקי עם בעל המסעדה, הם משיקים את הכוסות ביאמס קולני, חוגגים את העובדה שזאת הייתה קריאת שווא. אבל משהו בי התרופף הערב, הקשר הגורדי הזה, החבל המתוח, זה שתמיד חיבר ביני לבינה. היא בכתה היום לבד המון שעות, ואמא לא הייתה, אמא התנתקה, אמא נעלמה אל האוויר בפס לבן. וגם מחר בטח לא נצליח לדבר, כי כל מה שיש לה זה מכשיר סדוק. הלילה גיליתי שאני לא יכולה לחבק את הילדה שלי, שקצרו ידיי מלהקיף את האוקיינוס. ורק בנס יש לי צ'אנס לחבר שוב את החוט, לתקן את חטא החופש, להישאר עוד איכשהו שלמה.
אנחנו חוזרים לחדר, הירח המלא מלווה אותנו מעל, כבר די ברור שהוא ירח משוגע, שיש בחלמון שלו טיפה אחת של דם, רמז לאסון של ליל קיץ. ניצלתי הפעם, אבל שנינו יודעים כמה שהמסך שמפריד בין בני המזל לאלו שלא הוא דק. ואני נשבעת, נודרת מתחת לסככת הגפנים, מבטיחה שמעכשיו לא אתן לה לזוז לי מהעיניים. ויודעת שאשכח את זה. ומתחננת לחמלה.
