עיניו של אבי קסטרו, בנם של מייסדי בית האופנה המקומי שהפך לאימפריה, דומעות כשהוא מדבר על בנו הצעיר בן. עברו ארבע שנים מאז נפטר בגיל 11 וחצי מסרטן אלים, והכאב עדיין מטלטל. "הוא היה ילד מדהים וחכם", אומר קסטרו. "כשחיבק אותי הוא נהג לטפוח לי על השכם, כמו אבאל'ה קטן. הוא אהב כדורסל, הלכנו ביחד למשחקים של מכבי תל־אביב, הוא למד בחוג קרטה וניגן בגיטרה, ראיתי אותו גדל מול עיניי ודמיינתי איך אני מכניס אותו לעסקים".
לפני חמש שנים התגרש קסטרו מאשתו ואם שלושת ילדיו. הוא שכר דירה, הבטיח לבנו הצעיר שיקנה לו כלב, והשתדל לשקם את הריסות חייו. "קצת אחרי הגירושין, כשהייתי על הקרשים, חזרתי הביתה מותש ונרדמתי בבגדים", נזכר קסטרו. "בן התקרב אליי לאט, הסיר בעדינות מכפות רגליי את הגרביים, כיסה אותי בשמיכה ואחר כך נשכב לידי. ככה נרדמנו".
שלושה חודשים לאחר מכן חלה בן, וקסטרו נשאב לשגרה המסויטת שכל הורה לילד חולה מכיר היטב. בתוך פחות משנה המאבק הוכרע, ובן הקטן נפטר. ביום רביעי, ארבע שנים אחרי הקיץ המר בחייו, יערוך קסטרו ערב התרמה למען ילדים חולי סרטן. "אני מרגיש שבן ינחה את האירוע מלמעלה", אומר קסטרו. "הוא לנצח יהיה בני, הוא נשאר בזיכרון הפרטי שלי, אבל מה שהיה כבר לא רלוונטי. בחרנו בחיים, ויש לנו הרבה ילדים להציל".
קסטרו (54) הוא צעיר בניהם של לינה ואהרון קסטרו, מקימי הרשת. "אבא שלי, אהרון, נולד בסלוניקי ולהוריו הייתה שם חנות חולצות", הוא מספר. "בגיל שש הוא עלה ארצה עם ההורים, הם הגיעו בלי כלום. סבתא שלי, אנינה, שלמדה ביוון בבית ספר לאופנה, פתחה סלון לשמלות בדירתם ברחוב הרצל בתל־אביב. סבא שלי, אלברטו, פתח חנות צעצועים בפינת הרחובות אלנבי ורמב"ם וקרא לה 'נינה', על שם אשתו".
כשאביו, אהרון, השתחרר מהצבא, הוא החל לעבוד בחנות, ועם הזמן הכניס תופרת. "העסק התחיל לפרוח כשלינה, אמי, החליפה את התופרת והתחילה לעצב בגדים. אבא החליט לשנות את השם מ'נינה' ל'קסטרו', ואני זוכר את המלחמות שהתנהלו בין השכנים. הם קינאו בהצלחת החנות ולא הרשו לאבא להציג את הסחורה בחוץ".
למה לא השתלבת בעולם האופנה?
"בגלל שהוא לא עניין אותי. אחותי הגדולה, אנינה, שנקראת על שם סבתי, למדה משפטים ועסקה בעריכת דין עד שיצאה לפנסיה. אחותי השנייה אתי ובעלה גבי רוטר לקחו לידיהם את המושכות. כשהשתחררתי מהצבא עבדתי קצת בחלונות הראווה והחלטתי לחפש משהו אחר. לשמחתי, אבא לא התאכזב. הוא אמר 'שכל אחד יעשה מה שמתאים לו'. הוא קרא לי 'המשורר' מפני שפעם מצא מחברת עם שירים שכתבתי וחשב שאני כמו ביאליק".
בגיל 27, כשהשלים לימודי תעשייה וניהול בשנקר, הוא התחתן עם אסתי, פסלת וקרמיקאית, והם הולידו את רון (26) וליה (21). כשעקר עם אשתו ושני ילדיהם לניו־יורק, ללימודי תואר שני במינהל עסקים, הוא פתח חנות בגדים בקווינס. בנם השלישי, בן, נולד בניו־יורק. לפני 13 שנה חזרו ארצה.
"במשך תקופה ארוכה הייתי מובטל", הוא מספר. "כשאשתי הודיעה לי שהיא רוצה להתגרש, מה יכולתי להגיד? אי־אפשר להחזיק אהבה בכוח. להוריי הייתה זוגיות מדהימה במשך יותר מ־60 שנה, וגם לאתי וגבי יש אהבה גדולה. אצלי זה לא עבד. לפעמים האהבה מתה, כמו בני אדם".
שלושה חודשים לאחר מכן, החל הסיוט האמיתי שלידו הכל מתגמד. "בן התחיל להתלונן על כאבים ברגליים", משחזר קסטרו, "ואחרי כמה ימים העין השמאלית שלו נעצמה. בערב ראש השנה הוא היה אמור לאכול אצלי, אבל לא הרגיש טוב ונשאר אצל אמא שלו. למחרת הוא היה אמור לבוא איתי לצהריים אצל אתי וגבי, ואסתי צילצלה ואמרה שהכאבים שלו גברו ושהיא לוקחת אותו למר"ם.
"אתי וגבי גרים ליד איכילוב, וכשיצאתי מהבית שלהם עברתי ליד בית החולים וצילצלתי לאסתי. אמרתי לה 'בואי ניקח את בן למיון, מה יעשו במר"ם? יתנו לו אקמול?' והיא סירבה. כשהגעתי הביתה בן צילצל וביקש 'אבא, תבוא בשבילי', וטסתי למר"ם, שם קיבלנו הפניה למיון. יצאנו מהחניון, התחלנו ללכת לכיוון המיון ובן נעצר. 'אבא, כואב לי, אני לא יכול ללכת'. אמרתי לו 'זה בסדר, ננוח קצת'. התיישבנו, חיכינו, והמשכנו ללכת לאט. בן נראה כמו סמרטוט. כאוב וחלש".
בחדר המיון החלו בבדיקות שנמשכו כל הלילה. "שמעתי שהרופאים מדברים על גידול בראש, אז נכנסתי לגוגל וקראתי שאפשר לנתח ולהוציא גידול כזה בצ'יק־צ'ק, דרך האף. אמרתי לאסתי 'אני אופטימי'. למחרת הרופא קרא לנו ואמר 'קיבלתם את הדבר הכי טוב בתפריט של הסרטנים. לבן שלכם יש לימפומה והגידול הזה נמס בכימותרפיה'. שמחתי. לכל מי שצילצל אליי בישרתי 'הגידול הזה נמס בכימו, תוך חודשיים הוא יבריא'".
בניתוח נלקחה ביופסיה מעמוד השדרה. "רבדומיה סרקומה", קסטרו מתקשה בהיגוי המונח. "אני קורא לה 'חרבומה'. חזרתי לד"ר גוגל וחשכו עיניי. חיפשתי מחקרים על המחלה. לאט־לאט עיכלתי שהסיכוי לשרוד את החרבומה הוא עשרה אחוז בלבד".
למרות גילו הצעיר, מעיד האב, בן התמודד עם המחלה ביותר בגרות מהמבוגרים סביבו. "הוא מעולם לא שאל 'למה זה קרה דווקא לי', אני הייתי זה ששאל מפני שהרגשתי מקולל. פעם, במהלך הטיפולים, הוא אמר לי 'אבא, גם אם אבריא אני תמיד אהיה שייך למחלקת הסרטן'. הוא כמעט לא בכה. באחת השבתות שבהן שהה בבית לקחתי אותו, בכיסא גלגלים, לתערוכת 'למה' בנמל יפו. הוא כבר היה גמור מהכימו, כמו פרח שנובל. כשהגענו למתקן שבו מציגים שאלות הוא ביקש ממני לכתוב 'למה ילדים מתים?' למרות שלא ציפה לתשובה".
בן עבר שישה חודשים של טיפולים כימותרפיים והקרנות לראש. "כימו זה חרא. כשהשיער של בן נשר גם אני גילחתי את הראש. אחרי חצי שנה בישרו לי שהילד נקי, אז רצתי לקנות שוקולד לצוות המקרינים. חגיגה. למחרת הודיעו לנו שהסרטן חזר ושאי־אפשר לערוך סיבוב נוסף של הקרנות באותו המקום. חשבתי שאני מת", הוא פורץ בבכי תמרורים. "אתמול היה לי ילד נקי והיום הוא שוב חולה? הבנתי שאפסו הסיכויים. באחד הביקורים האחרונים שלי בדירת גרושתי בן ניגן לי את השיר של קרולינה 'צר לי צ'רלי'. הוא ראה שאני דומע וניגן את השיר הזה שוב ושוב, בלופ, כאילו ביקש לומר לי: ניפגש בגלגול הבא".
המאבק על חייו של בן קירב בינך לבין גרושתך?
"לא. אין לי מושג למה אומרים שהצרות מקרבות. זו מחלה ארורה, והמאבק הרבה יותר קשה כשההורים גרושים. כשבן יצא מבית החולים ליום־יומיים כבר לא היה מקום למשמורת משותפת ולשני בתים. הוא היה אצל גרושתי. היא אמא טובה. אמא שלו הייתה זו שישנה לצידו במחלקה. גם אני רציתי לישון לצידו, אבל בן אמר לי 'בתנאי שלא תנחר'. צחקתי, 'איך אני יכול להבטיח לך שלא אנחר? אתה חושב שזה בשליטתי?' קניתי לו כלב, כמו שהבטחתי לו. כלבה זעירה מסוג פפיון, בן בחר אותה והוא קרא לה ג'סי. באמת שעשיתי כל מה שיכולתי".
באחד הביקורים הרבים שערך באותה תקופה אצל אחותו וגיסו, גבי ואתי רוטר, נפלו עיניו על שני ציורי שמן צבעוניים שהיו תלויים בסלון, פרי עבודתו של הצייר אליהו אריק בוקובזה. גיסו לקח אותו לדירתו של האמן, רוקח לשעבר, וקסטרו קנה סדרה של ארבעה ציורים המציגים מולקולות של תרופות. "אני אוהב אמנות", מעיד קסטרו, "וגבי גיסי תמיד אמר לי 'אל תקנה עבודה בגלל הפוטנציאל הכלכלי שלה, תקנה רק תמונה שמדברת אליך ושאתה חייב לראות אותה בבית שלך, על הקיר'".
בוקובזה (55), יליד פריז, למד רוקחות באוניברסיטה העברית ובמשך עשרים שנה עבד כרוקח עד שתחביב הציור גבר עליו והוא פנה ללימודי אמנות בבית ספר קלישר. "לא רציתי לחיות מאמנות. במצב כזה אתה מצייר את מה שהשוק רוצה ולא את מה שאתה רוצה", הוא אומר. "אני משתמש בסגנון הנאיבי כדי ליצור דיסוננס. פורטרט ענקי שציירתי, 13 דמויות של משפחה פלסטינית, נרכש על ידי הכנסת ותלוי בהיכל. אני פציפיסט ואתאיסט וחי עם בן זוג, ואת כל התכנים הלא־נאיביים האלה אני מביע במעטה המסוכר של אמנות נאיבית".
כשקסטרו ורוטר הגיעו לדירתו, בוקובזה הוציא מהמחסן הרבה עבודות, אבל לא את הסדרה "כימיקלים בשמי ירושלים", שמתכתבת עם סינדרום ירושלים — התופעה הפסיכוטית שפוקדת אנשים בביקורם בעיר הקודש וגורמת להם להאמין שהם התגלמות אלוהית. "לא הצגתי את הציורים בפני אבי כי לא חשבתי שהם מתאימים לתלות בבית של אדם פרטי", אומר בוקובזה, "ציירתי אותם כאמן שתוהה באיזו מידה האמנות יכולה להביא מזור. אבל כשאבי לא התאהב באף אחת מהעבודות שהצגתי בפניו הוצאתי את הסדרה, ודווקא בה הוא בחר". "אין לי מושג למה", אומר קסטרו, "הציורים האלה בחרו בי".
"נסעתי עם בן זוגי לדירתו של אבי", ממשיך בוקובזה, "תלינו את ארבעת הציורים בסלון הקטן, ואבי סיפר לי שהוא גרוש טרי ושבנו חולה בסרטן". הסוף המר הגיע בחודש אוגוסט של שנת 2014. "בערב שבו אסתי הזעיקה אותי בן כבר היה גמור לחלוטין, הוא נראה כמו אבא שלי שנפטר בגיל 91. פינינו אותו באמבולנס, ובמשך יומיים הוא גסס לנו מול העיניים. הוא קיבל חומרי הרדמה לשיכוך כאבים ונלחם על כל נשימה. ליה, אחותו, הייתה במחנה קיץ בשווייץ והתפללתי שהוא יפקח את עיניו כשהיא תגיע למיטתו. נדהמתי כשזה באמת קרה. אמרתי לו 'אתה חופשי ללכת, עוד נתראה באחד הימים', ונסעתי הביתה. כמה שעות לאחר מכן אסתי צילצלה והודיעה לי שבן נפטר".
קסטרו כתב שיר לבנו ופנה ליוסי בבליקי, הסולן של להקת פונץ' וחברו מספסל הלימודים בגימנסיה הרצליה, שהלחין והקליט אותו. "בן/ כל מה שהיה ואין/ אתה נשלחת לתקן/ את הלב שלי גם כן".
ביום רביעי הקרוב יסגרו קסטרו ובוקובזה מעגל בערב ההתרמה "אהבה זו התרופה", שייערך בבית השמחות בתל־אביב בהנחייתה של גלית גוטמן. רפרודוקציות של אותה סדרת ציורים, "כימיקלים בשמי ירושלים", יועמדו למכירה פומבית. כל ההכנסות יועברו ל"חיים", עמותה למען ילדים חולי סרטן בישראל. העמותה, שנוסדה ב־1984 ופועלת בכל המחלקות האונקולוגיות לילדים בארץ, תומכת בילדים החולים ובני משפחותיהם ללא הבדל דת, גזע, מין או מצב כלכלי, ופועלת למען שיפור איכות הטיפול הרפואי.
לתרומות לעמותה: www.hayim.org.il או 03-6120494
