הנה סטטוס שבטח ראיתם בפייסבוק עשרות פעמים: "סופית, הפכתי לאבא/אמא/סבתא שלי". זה מלווה בדרך כלל בתמונה המפגינה חוש אופנתי מפוקפק או תיאור התנהגות מביכה כמו הכנת כריך טו גו בשולחן חדר האוכל במלון. לי ברור שאני הופך לאבי בכל פעם שאני מביט בכתב ידי, שהולך והופך לחריטות של אותיות צפודות, כאילו מישהו מנסה לחנוק אות שמנמנה כמו מ' עם מחוך. אבל אלו טרוניות זעירות. כשצופים ב'פטריק מלרוז' העוצמתית (שעלתה השבוע ב־yes) מרגישים אימה מפני שכפול הורי מהי.
"הרעל שמטפטף מדור לדור", נאמר שם בהקשר של משפחת הגיבור, הנושא את שם הסדרה, וההרגשה הזו מהדהדת נון סטופ. אמנם, הגיבור התבגר בנסיבות קיצוניות ביותר; אבל כל הורה שחושש לפעמים שיחד עם ידע יוצא דופן בלגו חלל, הוא מעביר לצאצאו גם את פגמיו - הדינמיקות המעגליות הנפסדות, קושי בהתרת תסכול, אולי טמפרמנט קוצני, איש איש וחולשותיו - ימצא פה חומר למחשבה, דלק למועקה ודחף עז ללכת לחבק את הילד הנם במיטתו.
חמשת הפרקים של 'פטריק מלרוז', הפקה אמריקאית-בריטית, מבוססת על סדרת הספרים הסמי־אוטוביוגרפית של אדוארד סנט אוביין – פרק לכל ספר. היא נפתחת בסצנה שבה פטריק (בנדיקט קמברבאץ' המופלא) מקבל את הבשורה על מות אביו בדיוק כשהוא מזריק הרואין וקורס לרצפה באנחת עונג. הפרק הראשון מתאר אותו בן 20 ומשהו, עושה מאמץ קטן להיגמל ומאמץ גדול למחוק לעצמו את המוח, לירות לסבל הקיומי העצום שלו בלב עם מחט ולכסות באבקה ו־וויסקי. מייסורי הקריז המקריפים ועד עוצמת הקרחנה, פטריק הוא מעין רנטון מ'טריינספוטינג', לו היה מיליונר. הנה 50 דקות של הלם ואימה, מטיחה הסדרה בצופה, ההסבר בדרך.
והוא אכן נחשף במלוא אכזריותו בפרק השני, שכולו פלאשבק ארוך לילדותו של פטריק (סבסטיאן מאלץ בהופעה מעוררת השתאות), לחייו באחוזת פאר בפרובאנס עם אביו הסאדיסט ואמו הפחדנית והאנוכית, הלומת השיכר והכדורים (ג'ניפר ג'ייסון לי). בלי לספיילר, האב דיוויד הופך בגילומו של הוגו וויבינג ('מטריקס', 'שר הטבעות') לדמות דיקנסיאנית שלהגיד עליה מצמררת זה אנדרסטייטמנט בריטי לתפארת. קולו השקט, היבש כמו נייר זכוכית, באמצעותו הוא מתעמר בכולם, יכול לבדו להניס צופים מהסלון לבלי שוב, וראיתי את זה קורה. לאורך כל הסדרה, שמדלגת קדימה בזמן אל הגיבור כנרקומן בגמילה, ואז כאיש משפחה לא מתפקד, נוכחת הטראומה המבעיתה של פטריק וכיצד היא דוחפת אותו להרס עצמי אפי. כמובן שיצירות שמתעסקות בחומרים האלה יש בשפע, כולל שכפול האומללות מדור לדור, או סבלם של העשירים, אבל ל'פטריק מלרוז' יש כמה יתרונות שעוזרים לה לבלוט בחבורה הצפופה הזו.
ראשית, משחקו של קמברבאץ', שחתום גם כמפיק והודה בעבר שחלומו המקצועי הוא לשחק את פטריק מלרוז ואת המלט. טוטאלי ומשכנע בכל שנייה. הבוז שלו לעצמו ולסביבתו חומצי, אבל לא מנכר. הנה, נמצא גבר לבן סטרייט שסובל על המסך ולא יזכה בגלגולי עיניים אופנתיים על התקרבנותו הפריבלגית חסרת המודעות. טוב, הוא באמת עבר דברים מחרידים.
שנית, אני לא זוכר מתי ראיתי סדרה שתיארה ביופי מכשף כל כך, כיעור אנושי עז כל כך. הבמאי הגרמני אדוארד ברגר ('דויטשלנד 83') ואחראי הצילום ג'יימס פרנד הקנו לסדרה וייב סוחף ולוק צבעוני רווי, כמעט נוטף, כמו פרי בשל מדי, והרגעים שבהם האב דיוויד מועך נמלה עם הסיגר היקר שלו, או אורחת מוחצת תאנה מתיזת עסיס בחצר מעבירים להפליא את תחושת הריקבון. הפסטורליות של פרובאנס והאחוזות המפוארות מתנגשות עם שפלות הרוח של הנוכחים.
הסאטירה המעמדית מהספרים מפעמת גם כאן בחוזקה. זו לא רק משפחת מלרוז שעומדת לדין, זו האליטה האנגלית עצמה שנצלבת. חבורה מנוונת, מיזוגנית, חשוכה, שבטוחה שהתעמרות בילדיהם מכינה אותם לעולם האמיתי – כמה אירוני, כי הם עצמם לא עושים שום דבר משמעותי בעולם האמיתי, דורות על גבי דורות של בטלנים עשירים ומרושעים.
ולמרות כל זאת, זו סדרה מבדרת. כן, היא עוסקת בטראומה, מתלבטת אם לשחרר, להדחיק או למרוד היא הדרך לגאולה, מייאשת לפרקים בדטרמיניזם החברתי שלה, מזהירה תמידית מהכוח המאכל של טינה ותיעוב. אבל היא גם ערוכה לעילא, מלאה בהומור שחור (באדיבות התסריטאי דיוויד ניקולס), פאנצ'ים אירוניים שנונים, שמונעים קריסה אל קדרות בלתי נסבלת, אבל לא מפוררים את האגרוף שהיא נועצת לצופה בסרעפת.
דמי מור
זה מחזיר את האמון במוסד הנישואים והמשפחה, לצפות בגריל של ברוס וויליס בקומדי סנטרל (HOT) ולהתמוגג מגרושתו דמי מור חובטת בו ("הנישואים שלנו היו כמו 'החוש השישי', כל הזמן הזה היית בעצם מת"), כשבקהל יושבות שלוש הבנות שלהם, ורק על שתיים היא מוכנה להתחייב שהן מברוס. לא לשתות בזמן הצפייה, סכנת השפרצה.
סמוך על סול
העונה הרביעית (yes, HOT וסלקום tv) נפתחת בלי אח של ג'ימי, צ'אק, שביתו נשרף בסיום העונה הקודמת. המתח, המורכבות והאיבה בין האחים היו לב הסדרה ויהיה מעניין לראות את ג'ימי ממשיך את מסעו אל המאפליה ביתר שאת, בלי הבלם המוסרי שהציק לו. גאס פרינג ומפחידים אחרים לא ייתנו לו ליפול. עד שייפול.
דדווד
מאוד מבאס לראות שבזמן שבחו"ל עדיין חוגגים את הידיעה ש'דדווד' מבית HBO תזכה לסרט שיסגור את הקצוות, בארץ אין אף גוף שידור שמציע את עלילותיהם של אל סוורנג'ן, סת' בולוק, טריקסי והשאר. ענייני זכויות, ידה־ידה, חובתכם המוסרית למצוא פתרון. ואז תדאגו גם ל'מופע של לארי סנדרס', למען הדור שלא ידע.
