תקופה ארוכה, מייסרת, ניסו הדס ואורן שפלר להפוך להורים. בדרך היו טיפולים שכשלו, הריונות שנפלו, תקוות שנגוזו. פעם אחת ויחידה הצליחו לשמר היריון במשך שישה חודשים של אושר חרד עד שהסתיים בלידה שקטה. "זו הייתה בת", אומרת הדס, וחרף הזמן שחלף השבר ניכר בקולה, "וכשאיבדנו אותה הכל התנפץ. הטראומה הייתה בלתי נסבלת והיא פגעה במשפחה, בזוגיות, ביחסים עם החברות שילדו תינוקות מקסימים שרק הוכיחו מה הפסדנו".
ובכל זאת המשיכו לנסות. אבל כעבור כמה חודשים אפילו הרופאים הרימו ידיים, והמליצו לבני הזוג לפנות לפונדקאות. "וזו הייתה טראומה נוספת", אומרת הדס. "כי בפעם הראשונה נאמר לי במפורש שאני לא מסוגלת ללדת".
הם החליטו להיעזר בפונדקאית מחו"ל. "הבנתי שבארץ הפרוצדורה הרבה יותר ארוכה", מסבירה הדס, "ואנחנו היינו במצב נפשי כל כך קשה שרצינו מיד. אני זוכרת שעמי מנור, הבעלים של החברה לפונדקאות, אמר לי, פונדקאות לא חייבת להיות במקום היריון שלך, ועם כל הכבוד לרופאים, את תמיד יכולה להמשיך לנסות במקביל. זה ממש הציל אותי. דיברנו עם זוגות שנעזרו בפונדקאיות מגיאורגיה וסיפרו דברים טובים על התהליך. והלכנו על זה".
בתוך שלושה חודשים הרתה הפונדקאית מזרע וביצית של בני הזוג שפלר. וכשהגיעה לחודש שישי, הדס נכנסה להיריון באופן טבעי. שבעה שבועות עברו עד שגם ההיריון הזה הסתיים בהפלה. "זה היה הזוי כי אם היינו מצליחים, היו לי שני ילדים בהפרש גילים לא הגיוני", היא מחייכת מבין הדמעות.
חמש פעמים סך הכל פגשו בני הזוג שפלר את הפונדקאית שנשאה את בנם. "ליווינו אותה לבדיקות, קנינו לה מתנות, תמכנו ולא הפסקנו להודות", אומר אורן. הלידה התרחשה בטביליסי בניתוח קיסרי בנוכחות הדס. "ליטפתי את הפונדקאית ותמכתי בה, וכשהוציאו את התינוק שלי מהבטן שלה נורא בכיתי", היא אומרת. "אבל לא רציתי שהיא תשמע, אז החזקתי את היד על הפה. בגלל שאיבדתי תינוקת בלידה שקטה, הרגשתי כל כך הרבה חמלה כלפיה. לא רציתי להכאיב לה".
ואיך הפונדקאית הגיבה?
"היא הייתה מאוד קוּלית. כשהניתוח הסתיים היא שמחה בשבילנו וגם בשביל עצמה, כי בכסף שקיבלה יכלה לקנות בית או לפתוח עסק. לא רציתי להתרגש ולהתלהב לידה, אז לקחתי את הבן שלנו הצידה והסתכלתי בו מקרוב: תינוק. שלי. פלא הבריאה. סוף מופלא לחמש שנים איומות של טיפולים, הריונות וניתוחים. זה היה רגע של אושר מזוקק".
והנה היא שוב בטביליסי, גיאורגיה, ממתינה עם בעלה לתינוק פונדקאות שני, אח לאמרי, היום כבר בן שנתיים וחצי. הדס (39), מנהלת שיווק באמדוקס, ואורן (41), עורך דין, פורקים את המזוודות ונערכים לשהות של שלושה שבועות בעיר הזרה. "קודם נקבל את הרישיונות הגיאורגיים, אחר כך את המסמכים הישראליים ורק אז נוכל להכניס את התינוק החדש לישראל", מסביר אורן.
זו אותה פונדקאית שנשאה את אמרי?
"לא. בחברה מאשרים לפונדקאית לעבור תהליך כזה רק פעם בחיים".
הדס ואורן שפלר לא נמצאים כאן לבד. עוד 24 זוגות ישראליים הגיעו לטביליסי החודש דרך חברת מנור מדיק כדי להיות בלידה ולקבל לידיהם את ילדיהם. חלקם כבר עם תינוק ודמעה, אחרים מצפים. החודש, כמעט בכל יום נולד פה תינוק. באחד הימים שהייתי שם, כאורחת החברה, נולדו שלושה תינוקות בהפרש של שעתיים זה מזה. לפעמים הלידה מקדימה, לפעמים מאחרת.
המערך משומן להפליא: צוות נציגים, מנהלים, משפטנים ואחראי אחזקה מלווה את הפונדקאיות ואת ההורים. הם מתווכים בין הפונדקאיות בגיאורגיה להורים בישראל, משנעים חבילות, מארגנים מסמכים ומצעים. רופאים מהארץ מוטסים לכאן אחת לשבועיים. תפקידם הוא להפרות את הפונדקאיות, להשגיח על ההריונות ולטפל בתינוקות לאחר הלידה. לרשות הפונדקאיות עומד צוות פסיכולוגי, לרשות ההורים עומדים צי מכוניות עם נהגים זמינים, מטפלות, מדריכות לאחר לידה ואפילו בייביסיטר דוברת עברית רצוצה.
עברית נשמעת מכל עבר. בתי הדירות של החברה, הממוקמים במרכז העיר, הומים. פועלים עמלים על שיפוץ הבניין השלישי כדי לקלוט את כולם. קובעים מזוזות, מתקינים קו טלפון פתוח הביתה וערוצי טלוויזיה ישראליים. אם הבית מציבה לול, עריסה ובובות פרווה רכות. אמהות ואבות טריים מחליפים חיתולים ועוגיות, מתחברים לקבוצת תמיכה עם קוד ושפה משלה. איש־איש וחבילתו, תקוותיו, שמחתו. קל להזדהות עם הנס הזה שחוללו הפונדקאיות בחייהם, וקשה להתעלם מהמורכבות שמאפשרת אותו: נשים צעירות, חלקן עניות, גרושות וחד־הוריות מוכנות לשעבד את גופן לתהליך רגשי ופיזי מטלטל כדי להעניק את האושר הזה שנקנה מהן בכסף מלא.
מתברר כי בעוד הכנֶסֶת הייתה עסוקה בחוק הפונדקאות השנוי במחלוקת, ובעוד הדיון האמוציונלי על מוסריות ההליך התעורר בעקבותיו מחדש, נרשמה עלייה במספר הזוגות הישראליים הנעזרים בפונדקאות בגיאורגיה. אם בעבר השימוש בפונדקאות היה נדיר יחסית, הרי כעת נראה כי זוהי תופעה שכמעט הפכה לנורמה. בשנים קודמות נולדו באמצעות שירותי מנור, אחת החברות הישראליות הפועלות בגיאורגיה, רק תינוקות בודדים מדי חודש, ואילו בשנה האחרונה מתרחשות שם 15 לידות לחודש בממוצע. החודש מצפים שם למספר הלידות הגבוה ביותר – 25 תינוקות, ממש בייבי בום – מאז הקמת החברה ב־2009. בסך הכל נולדו בעשור האחרון בסיוע החברה 510 ילדי פונדקאות. 120 הריונות מחשבים בימים אלה את קיצם לאחור, ועוד 160 עוברים ממתינים להיקלט. בהתאם לחוק הישראלי, הפונדקאות בגיאורגיה הייתה זמינה עד כה לזוגות הטרוסקסואליים בלבד. בעקבות התיקון בחוק, גם נשים יחידניות שלא יכולות ללדת יכולות מעתה לפנות לאופציית הפונדקאות, אך זוג חד־מיני עדיין לא.
קומונת הישראלים בטביליסי מייצגת את כל שכבות האוכלוסייה. עורכי דין, פקידים, מהנדסים, מורים. צעירים בני 29 ומבוגרים בני 55. חשוכי ילדים לצד משפחות עם יותר מילד אחד. מאה זוגות חזרו פעמיים על התהליך. עשרה זוגות חובקים את תינוק הפונדקאות השלישי. הסיבות לבחירה בדרך זו מגוונות: בעיות פוריות, נשים שרחמן נפגע או נכרת, נשים שחלו, בעיקר על רקע אונקולוגי, הורים שהגיעו לגיל מבוגר או ששכלו ילד.
אוקסנה וגנאדי קוקסינסקי ממושב חוסן איבדו את בנם היחיד סטניסלב בתאונת דרכים כשהיה בן 17 וחצי, לפני 12 שנה. מאז האסון ניסתה אוקסנה להרות ללא הצלחה, וגם טיפולי ההפריה שאליהם פנתה העלו חרס. כיום הם בני 50 ומצפים לבן מפונדקאית גיאורגית. "ניסינו הכל", אומרת אוקסנה, בעצמה מיילדת. "זה היה קשה וכואב ושובר נפשית. בעלי כל הזמן ניסה לדבר על פונדקאות, אבל אני אמרתי, בוא נעשה עוד סיבוב, כי אין כמו תינוק שגדל בבטן שלך, מתחת הלב. ככה הזמן רץ, ויום אחד נכנס שכן לדירה ואמר, חברים, הבית שלכם יותר מדי שקט, אין לכם ילדים? עד היום אני לא יכולה לשכוח את המשפט הזה".
ועדיין התנגדת לפונדקאות?
"פונדקאות מאוד פופולרית ברוסיה, אבל לא תמיד מסיבות רפואיות. שחקניות ונשות בוהמה, למשל, לא רוצות לקלקל את הגוף, פוחדות מהלידה או לא מוכנות להיניק, ואני תמיד חשבתי שפונדקאות כזו לא מצדיקה את המטרה. רק כשהתחלנו את התהליך האישי שלנו, הבנתי שבמקרים של זוגות שלא מסוגלים לבד, שמרוסקים נפשית, מדובר במצווה גדולה".
קשה לה לדבר על בנה המת. "אחרי שהוא נהרג בעלי ואני החזקנו האחד את השנייה בכוח. אולי לא היינו שורדים בנפרד. עכשיו אנחנו רוצים לפתוח דף חדש. להכניס קצת אושר הביתה, ומשפחה מאושרת זו משפחה עם ילדים. עד היום היינו באפלה גדולה. הייתי רואה את הכאב בעיניים של גנאדי. וכשהתחיל ההיריון של הפונדקאית, אור נכנס הביתה. כשהפונדקאית הגיעה לחודש התשיעי גנאדי התחיל לישון הרבה. ממש דאגתי לו, אבל זו הייתה הדרך שלו להתמודד עם המתח. לפני שבועיים הוא התעורר פתאום והתחיל לסדר את הבית לקראת התינוק. עבד בלי הפסקה, בנה ותיקן דברים בידי הזהב שלו. בחיים לא ראיתי אותו במצב כזה".
ואת?
"עד שהתינוק ייוולד אני באי־שקט גדול. אפילו לקחתי כדורי הרגעה כי המתח משבית אותי. התינוק אמור להיוולד בעוד כמה ימים, אבל הוא כל הזמן במחשבותיי".
עוד ועוד זוגות מגיעים לטביליסי. עוד לא פרקו את חפציהם, וכבר הם מתקבלים בחיבה וחיבוק על ידי הוותיקים בבניין. אורית וזוהר כסיף, המצפים לתינוק פונדקאות, הגיעו לעיר עם בנם עוז בן השלוש וחצי, שמיד מוצא כאן חבר למשחק. שני הילדים משתובבים ומשחקים בבניין. "עוז צריך אחים, שלא יהיה לבד, ולנו כהורים יש כל כך הרבה לתת", מסבירה אורית, מנהלת משאבי אנוש בחברת היי־טק. בעברה נאלצה לעבור כריתת רחם, ואת עוז ילדה בעזרת פונדקאית גיאורגית ב־2014, בתקופה שההליך היה נדיר ביותר.
אחרי שעוז נולד, חשבו הוריו על ילד נוסף. "פונדקאות שנייה היא היערכות כלכלית לא פשוטה, אבל בחברה הבינו את המצוקה והלכו לקראתנו, וגם לנו היו סדרי עדיפויות", אומרת אורית. ארבע שנים חלפו עד שנולד בנם השני. "ועד אז הייתי רואה סביבי רק נשים בהיריון ואמהות עם עגלות", היא מחייכת. "בהתחלה זוהר חשש קצת מלהתגרות בגורל שהגשים לנו סוף־סוף את החלום. הוא אמר, 'זכינו בעוז, למה להיות חמדנים?' אבל אני אמרתי שלמרות שמדובר בתהליך לא פשוט רגשית וכלכלית, זה לגמרי בשבילו".
בני הזוג כסיף בחרו לפגוש לראשונה את הפונדקאית הנוכחית רק לפני הלידה. "רציתי לשמור על הפרטיות שלה, לא להציק לה, לא לחדור לה לנשמה, אבל לכל אורך ההיריון שלחתי לה ולילדה שלה מתנות וכספים".
יכול להיות שחששת מהפגישה, שפחדת להרגיש אי־נוחות מולה?
"לא. להפך. אני מאוד שלמה עם מה שהיא עושה. הפונדקאית הקודמת שלנו הייתה דעתנית ועצמאית, ואני יודעת שגם הפונדקאית הפעם שקלה את המעשה ובחרה לעשות אותו בלי שום לחץ. היא מקבלת סכום כסף שגירדתי מתחת לאדמה, אבל הוא מסדר לה ולילדה עתיד. אני מלאת הכרת תודה. פונדקאיות הן מלאכיות בעיניי. שלוש נשים בארץ הביעו נכונות לעזור לי כפונדקאיות בחינם, ולא יכלו בגלל הגבלות החוק. אני לרגע לא מרגישה רע מול הפונדקאיות. אני יודעת שאף אחד לא מכריח אותן להרוויח כסף בדרך הזו. הפונדקאית הקודמת הייתה אישה בוגרת, אמא לשני ילדים שההורים שלה והבעל תומכים במעשה. הפונדקאית הנוכחית היא גרושה בת 33 ואם לילדה. היא עוזרת לי להיות אמא לילד, ואני עוזרת לילדה שלה להשיג איכות חיים".
הדס פגשה את הפונדקאית שלה פעמיים במהלך ההיריון. "היא מקסימה, מאוד נגישה ומעורבת", היא מחייכת. "אנחנו מתכתבות בפייסבוק. יש לה ילד בן עשר והיא לא עובדת. לא חיטטתי לה בפצעים, אבל יחסית לפונדקאית הקודמת שלנו, היא נראית יותר אמידה. אני מניחה שהיא חיפשה חיים טובים בשביל הבן שלה. לפחות כלכלית זה באמת מעשה משנה חיים".
הפונדקאות היא גולת הכותרת של החברה, אבל המערך שלה חולש גם על תיירות מרפא, במיוחד בתחום האונקולוגי, ועל בנק זרע וביציות לתרומה, בעיקר מאוקראינה. היא מעסיקה 60 אנשי צוות בישראל ומספר דומה בגיאורגיה. אפילו פגייה יש שם. "אנחנו לא מסכימים להיות מתווכים", אומר מנור, "אי־אפשר לקחת עמלה מזוגות שאיבדו תקווה ולשלוח אותם להסתדר לבד במדינת עולם שלישי. המודל שלנו היה שמקימים מערך רפואה ישראלי שילווה את התהליך מתחילתו ועד סופו. אני לא רוצה להרוויח כסף מצער של אנשים. אני רוצה להרוויח כסף מהשמחה שלהם".
אז למה לא בישראל?
"כי אין הרבה פונדקאיות בישראל, וגם כי התהליך לוקח מינימום שנה, ולאנשים שחיכו כל כך הרבה והתפשרו על פונדקאות אין זמן לוועדות שלוקחות את הזמן. הם רוצים ילד עכשיו".
ולמה דווקא בגיאורגיה?
"כי זה קרוב, יש שם הרבה פונדקאיות, החוק הגיאורגי מתיר את ההליך ויש נכונות לשיתוף פעולה רפואי, משפטי ומקצועי".
במקרה של מנור, פונדקאות מתחילה בשיחה איתו. "רק אני נפגש בפעם הראשונה עם הזוגות", הוא מדגיש. "אנשים שעברו דרך ארוכה לא צריכים להסתפק בפחות מבעל הבית".
כמה עולה התהליך?
"250 אלף שקלים".
מה הוא כולל?
"ילד. וכל הדרך אליו".
ואם הניסיון לא מצליח?
"אז מחליפים פונדקאית. אין הגבלה במספר הניסיונות ולא משלמים פעמיים".
וכמה הפונדקאית מקבלת?
"בסביבות 20 אלף דולר. יותר, אם זה ניתוח קיסרי. עבורה זה סכום אגדי. עבורנו, העלויות המרכזיות הן הרופאים והלוגיסטיקה".
החתימה על חוזה מותנית במכתב מהרופא של בני הזוג המאשר שזו האופציה המיטבית. "כל הזוגות שמגיעים לפונדקאות דרכנו חייבים אינדיקציה רפואית", אומר פרופ' אריאל הורביץ, מומחה לפוריות והפריה חוץ־גופית והמנהל הרפואי של פרויקט הפונדקאות בחברה. "לא אעשה פונדקאות רק כי זוג החליט. הרופא שלהם צריך להתחייב שהדרכים האחרות מוצו".
מנור: "יום אחד התקשרה אליי דוגמנית אחת, ואמרה שהיא לא רוצה להיות בהיריון. אמרתי לה, אנחנו גוף רפואי, אנחנו לא פונדקאות כבקשתך".
ההעדפה היא לייצר עוברים מבני הזוג. אם זה לא מתאפשר, מסייעים להם עם תרומת זרע או ביצית. כשהעוברים מוכנים, משנעים אותם לגיאורגיה. זה השלב שבו בני הזוג מקבלים פרטים על הפונדקאית – גילה, מצבה המשפחתי, מצבה הבריאותי, וכן תמונה שלה. כשהזוג נותן לכך אישור, מתבצע הליך ההחזרה. במהלך ההיריון הצוות הרפואי מלווה את הפונדקאית, מבצע בדיקות חודשיות ושולח את הפרטים לבני הזוג און־ליין. הזוגות, מצידם, שולחים לפונדקאית מתנות ומכתבים. בחודש התשיעי מכנסים בישראל את הזוגות המצפים לילד למפגש הכנה, עורכים ביניהם היכרות, שומעים פרטים אחרונים ונותנים להם הנחיות שימושיות. מאוחר יותר, בטביליסי, הם יהפכו לקבוצה מגובשת חברתית.
שלושה ימים לפני תאריך הלידה המשוער מגיעים בני הזוג לגיאורגיה. משדה התעופה מסיעים אותם אל הדירות ועורכים להם היכרות עם אם הבית והמטפלות. "בתוך כמה ימים ממש מרגישים קיבוץ", אומרת אורית כסיף, "אוכלים ביחד, מבלים ביחד, עושים קידוש משותף בליל שישי". לפעמים, כשהלידה מתעכבת, יוצאים לטיול משותף בהרים.
הפונדקאית של בני הזוג כסיף ילדה בשעת בוקר מוקדמת. "כשראיתי אותה בבית החולים כמעט התעלפתי, אבל היא עצמה הייתה מאוד זורמת", מספרת אורית. "ליוויתי אותה לכל אורך הלידה, החזקתי לה את היד ואמרתי לה בשקט, אם את צריכה משהו, אני פה. הרופאים תירגמו לה והיו מאוד רגישים כלפיה, אבל היא אישה חזקה שידעה בדיוק מה היא רוצה ולא הפגינה שום רגש. אחרי הלידה הבאתי לילדה שלה אופניים ולה קניתי שעון. אמרתי לה, 'בכל פעם שתסתכלי בו, תזכרי עד כמה אני מעריכה ומוקירה את מה שעשית למעננו".
איך היא הגיבה?
"היא חיבקה אותי אבל הייתה מרוחקת. כאילו, תודה רבה ותני לי ללכת הביתה ולהמשיך בחיי".
בגיאורגיה של שרידי המשטר הסובייטי, הצוות בחדרי הלידה סטרילי וקפדן. היולדת נכנסת לבדה והבעל ממתין בחוץ. המשפחה מורשית להציץ בתינוק רק מבעד לחלון זכוכית. כשמדובר בלידה פונדקאית, גם האם יכולה ללוות את היולדת.
חדר ההמתנה מרווח, ועכשיו יושבים בו עדי אופיר (39), המצפה לתינוק, ואמו. הכבד שהשתילו באשתו, ליאת (35), קרס חודשים ספורים לפני הלידה הצפויה, והיא מחכה בארץ להשתלת כבד נוספת. הבעל והסבתא ממתינים ללידת הפונדקאית בגיאורגיה, וליאת ממתינה לכבד חדש ובמקביל לתמונות ולעדכונים בבית החולים בישראל. הם מדברים בטלפון, בוכים יחד, כואבים ושמחים בו־בזמן. "אני לא יודע אם לדאוג לליאת או לדאוג לפונדקאית ולתינוק", ממלמל עדי. אם הבית אתי בחקשווילי, ישראלית לשעבר שעקרה לגיאורגיה, רוקדת מולו בשובבות: "עוד כמה שעות אתה אבא". בקצה המסדרון ממתינים אביה של הפונדקאית ואחותה. הבעל נשאר לשמור על הילדים בבית.
בחדר הלידה שמונה אחיות ורופאים מתרוצצים מקיר לקיר. מעודדים את היולדת, מרססים מים על פניה, בודקים לחץ דם ודופק. בית החולים פרטי, אבל התפאורה מיושנת. הצוות קשוח, מקפיד על הניקיון והכללים, מנחה את היולדת לאט ובבטחה אל קו הסיום, ומקבל את התינוק בחיוך ובמגבת רכה.
היא לא מסתכלת עליו, כשהוא מגיח מקרבה בייסורים, בתהליך הזה, הכל כך מנותק מדרך הטבע. היא מותשת גם כשהתינוק פורץ בצווחה בריאה ונלקח מיד לחדר הסמוך. שעה ארוכה תחלוף עד שיגיע נקי ועטוף לחלון הזכוכית, לפגוש את אביו לראשונה.
עדי מחבק את התינוק ולא יודע את נפשו. התינוק זערורי, מונח על כתפו כמו סיכת נוי. האב מתמוגג בדמעותיו, הסבתא מצלמת והאם מקבלת תמונות ראשונות על מיטת חולייה. "הפונדקאית כל הזמן במחשבותיי", אומר האב הטרי. "היא יודעת שאנחנו בסיפור הזה כבר שמונה שנים, וזה הופך את המעשה שלה מעסקה בין אנשים שבאים עם כסף לאנשים שזקוקים לכסף לאנושי יותר. ההיריון שלה היה נורא קל. ובכל זאת, היא עברה עכשיו כמה שעות קשות. אני רוצה להגיד לה תודה. אבל במקרה שלנו, תודה היא מילה כל כך קטנה וזחוחה".
בקצה השני של טביליסי, מרחק חצי שעה נסיעה מבית היולדות, מתקבצות פונדקאיות לבדיקת סקירת מערכות במכון הרפואי INVITRO. חזית הבניין כעורה, טיפוסית לאזור, אבל מאחורי הדלת קליניקה חדישה ומודרנית, מאובזרת במסכים ובעמדות כיבוד מפנקות.
רובן צעירות. הן צריכות את הכסף, אבל לבושות יפה, מטופחות מאוד. מגיעות לבדיקה בקבוצות קטנות, מפטפטות בעליצות ומחליפות תמונות ופרטים. חלקן הביאו איתן את ילדיהן הפרטיים. ביום שבו הייתי שם, אף פונדקאית לא הגיעה עם בעל, בן זוג או אחד מבני הזוג המצפים לתינוק. כמו בסרט נע הן נכנסות אל חדר הרופא, סוקרות בתדהמה את המוניטור המתקדם, את תמונת התינוק בתלת־ממד, מתעטש, קורץ, בועט. ההורים בישראל מקבלים את התמונות מיד לאחר הבדיקה. הפונדקאית מסִבה את הראש, לא, היא לא רוצה תמונה, תודה רבה, רק לגמור וללכת.
כ־600 פונדקאיות ממתינות במאגר של מנור מדיק. הן פונות אל החברה בעקבות פרסום בעיתונות המקומית. הן לא הגיעו לכאן מטעמים אלטרואיסטיים. עבורן זו עבודה לכל דבר. "אם ארצה תינוק", אומרת אחת מהן בנחרצות, "אעשה לבד".
מה קורה לפונדקאיות במקרה שיש צורך בהפלה?
מנור: "אנחנו עדיין משלמים לפונדקאית את מלוא שכרה. היא לא אשמה שהסיפור לא הצליח".
בני הזוג משלמים?
"לא, כמובן. מספיק להם הצער. אחרי כמה זמן נציע להם להתחיל מחדש".
אישה שרוצה להיות פונדקאית עוברת בכמה תחנות מקדימות: בדיקה רפואית שמאשרת שהיא פורייה. בדיקה פסיכולוגית שמעריכה את יכולותיה להתמודד עם האתגר. ביקור בית כדי לוודא שהבעל לא הכריח, שההורים בתמונה. השירות הפסיכולוגי ילווה אותה לאורך כל ההיריון, ובמידת הצורך, גם לאחר הלידה.
לא כל צעירה מתאימה לשמש פונדקאית. "כשלושים אחוז מהפניות אלינו נפסלות בשל חוסר התאמה או חוסר בשלות", מספר מנור. אבל פיקרציה, הפונדקאית של אוקסנה וגנאדי קוקסינסקי, התקבלה לעבודה מיד. הנתונים היו לטובתה: היא צעירה, משכילה, נשואה, בת 28 ואם לשתי בנות. לפני יומיים ילדה בפתאומיות. אוקסנה וגנאדי החמיצו את הלידה. הם מיהרו לבית החולים, שם הלבישו להם חלוק ונעליים סטריליות, והביאו את התינוק שלהם לפגישה הראשונה עם הוריו בעריסה שקופה.
אוקסנה מביטה בו בבלבול. בהשתאות. "הנס הזה שלי? שלי?" אחר כך היא מרימה אותו בזרועותיה. בעלה מחבק מאחור. התינוק מגרגר, ורק אז פורצות הדמעות. אוקסנה בוכה על בנה המת ועל בנה החי. על בעלה שקם לתחייה, ועל הרגע הזה שבו נולדה משפחתה מחדש.
למחרת הפונדקאית שלהם יוצאת אל המסדרונות. בחלוק פרחוני ומצויץ היא מחייכת ומחבקת אותם. להוטה לרצות. למה עשית את זה, אני שואלת אותה. "צברנו חוב מאוד גדול לבנק ובגלל ששמעתי על הטרגדיה של משפחת קוקסינסקי, חשבתי שזו תהיה דרך טובה לעזור וגם להרוויח", היא אומרת בפשטות.
ובעלך?
"נרתע בתחילה, אבל שכנעתי אותו".
לא פחדת?
"בהתחלה פחדתי", היא אומרת בגילוי לב. "לא מההיריון והלידה, אני יולדת בקלות, רק מהאחריות. קשה יותר לשמור על ילד של מישהו אחר. אחר כך התרגלתי. אנחנו גרים בכפר, אבל כשההיריון התקדם, עברנו לטביליסי. לא רצינו שיֵדעו".
מה אומרות הילדות שלך?
"הילדות לא הבינו שמדובר בהיריון. חשבו שהשמנתי".
ולא חששת שתפתחי קשר נפשי אל התינוק?
"לא. ידעתי שהוא לא שלי".
ובכל זאת?
"כשהתינוק זז בבטן, זה היה מוזר. אבל כשהוא נולד, שמחתי שלקחו אותו. אני לא חושבת עליו ולא מתגעגעת. אני לא מכירה אותו".
פתאום החיוך מתקשח. הפנים הצעירות נאטמות. "הוא לא מעניין אותי. אני שמחה שהוא בידיים של ההורים שלו, שהם שמחים בגללו. בגללי".
את לא מרגישה מנוצלת?
"למה? אף אחד לא הכריח אותי. אני החלטתי לבד. הבעל שלי הסכים והכסף יעזור. נכסה את החוב בבנק ויישאר גם לילדים".
השמועה על הלידה המוצלחת של קוקסינסקי הגיעה אל בית הדירות, והישראלים מרימים כוסית. כולם יודעים על כולם. משתפים את כולם. תומכים בכולם. אצל הזוג מהקומה הראשונה הייתה אתמול לידה קשה במיוחד, אבל זו מהבניין האמצעי קיבלה את התינוק שלה אחרי לידת אקספרס. בתוך שבוע יקבלו ההורים המאושרים תעודת לידה גיאורגית כששמם מצוין בה. אחר כך ייטלו דגימת רוק מהילד בצו בית משפט בנוכחות הקונסול. הדגימה תישלח למכון הגנטי בשיבא, שם יאשרו את הקשר הביולוגי לפחות לאחד ההורים, ומשם לבית משפט לענייני משפחה שיורה על הוצאת תעודת זהות ישראלית ודרכון לתינוק.
קרה שפונדקאית לא רצתה למסור את הילד?
"לא", אומר מנור. "אם היא תתנגד למסור אותו, זו עבירה פלילית, אבל יש מקרים שבהם הפונדקאית בוכה ומתרגשת כשלוקחים את הילד. זה אנושי. אנחנו מבינים את זה וכל הזמן מזכירים לזוגות שלא ישכחו שללא הפונדקאיות הפרויקט לא היה מתקיים. הן ראש הפירמידה, הן הבסיס. מהן הכל מתחיל".
הדס לא זקוקה לפירמידות כדי להבין שהכל מתחיל בפונדקאית. "כשאמרי היה בן שבוע וחצי, נסענו לקונסוליה עם הפונדקאית כדי לאשר בכתב שהיא משחררת את התינוק. ישבנו בחדר ההמתנה, אמרי היה בסל־קל. ראיתי שהפונדקאית מסתכלת עליו. שאלתי אותה בשפת התנועות, את רוצה להחזיק אותו? והיא עשתה לי ‘כן’ עם הראש. בעלי לא הבין. אמרתי לו, אל תדאג, היא לא תתחרט ולא תחטוף לי את הילד. זה באמת היה משהו בין שתי נשים. סוג של סגירת מעגל. ואז היא לקחה את אמרי, ניענעה אותו ושרה לו שיר בגרוזינית. ככה נפרדנו".
לאילנה ובעלה נולד בן ראשון. ההיריון עבר בקלות, גם הלידה, וכשהאחות יצאה ובישרה על סיומה, קפצו הבעל של הפונדקאית והבעל של אילנה איש על כתפי רעהו והתחבקו באושר. יומיים לאחר הלידה יצאה הפונדקאית מחדרה כדי לראות את התינוק. היא צילמה אותו, הרימה אותו בזרועותיה והחזירה אותו להוריו. שבוע לאחר מכן, כשנפגשו בפעם האחרונה בקונסוליה הישראלית בגיאורגיה לחתימה על המסמכים, ולפני שנפרדו לשלום, העניקו הפונדקאית ובעלה לתינוק צמיד זהב קטן, "לשמירה, לברכה ולמזכרת".
זה הלילה האחרון שלי בטביליסי, וכל הזוגות יוצאים לארוחה משותפת במסעדה מקומית. פרחים על השולחנות, יין גיאורגי אדום ועז בגביעים, מוזיקה מקומית ברקע. ופתאום שירת "סימן טוב ומזל טוב" בעברית. בתוך דקה נוצר מעגל רוקדים ספונטני. הורים טריים, והורים לעתיד, רוקדים ומזמרים ודומעים ברגע של אקסטזה, שחרור והודיה.
בעוד שלושה שבועות ישוב מחזור אוגוסט לישראל, והמספר הגדול ביותר של תינוקות פונדקאות שנולדו החודש בגיאורגיה יתחיל את חייו החדשים בבית. הורי הבייבי־בום מתכננים להמשיך לשמור על קשר, לצאת לפיקניקים ביחד, לשלוח זה לזה תמונות לרגל החג, להזמין לימי ההולדת של הקטנים. האם יחשבו על הפונדקאית לפעמים? אורית כסיף אומרת שכן. "כשאני מסתכלת על התינוק שלי, הדמות שלה עולה לי בראש כמו ענן בסרט מצויר. אני רואה שהיא מחייכת. כאילו היא אומרת לי, נתתי וקיבלתי, ועל הדרך עשיתי מעשה טוב".
