שלוש טעויות נפוצות בנוגע לשחר אריאל. האחת, רבים עדיין לא מכירים את שחר אריאל. וחבל. האיש הוא כוכב מלידה, רק כזה שברח לצד השני של המצלמה. פצצת כישרון, מגנט כריזמה, עיניים כחולות עמוקות, סטורי־טלר מרהיב, עם שפה שמגיעה, אלא מה, מארון הספרים של אבא, ומאבא עצמו. השנייה, שמאז חזרתו בתשובה, הוא בטח מטיף מוסר ועושה נפשות עבור אלוהים. להלכה בלבד, כי תתקשו למצוא ספקן ומרדן ממנו. ושלישית, שהוא "הבן של מאיר אריאל". זאת אומרת בטח, הוא היה האיש הקרוב ביותר לאביו, במיוחד בעשור האחרון לחייו. ויש רגעים, הוא יודע, שחיתוך הדיבור והשורה הצלולה נשמעים בדיוק־בדיוק, הוא רק נזהר שלא יהיה דומה מדי. כי איך אבא כתב, "עצמאי בשטח, לא צריך טובות". אז אלה שלוש הטעויות העיקריות שלנו; את כל היתר, שחר אריאל ישמח לעשות בעצמו.
למשל, קיץ 99'. שחר באל־איי, שנת התמקצעות בפרומואים וטריילרים. "פתאום טלפון מהארץ. אבא על הקו. והוא פשוט אומר, 'שחר, אני חולה'. שתיקה. כי אבא לא היה חולה, אף פעם. אף פעם! המשפט הזה לא היה קיים במילון. ומי שיודע את זה, זה אני", הוא משחזר לראשונה. "מיד עניתי: 'אבא תקשיב, אתה אף פעם לא חולה. סע עכשיו למיון!"
הטלפון הבא מהארץ מגיע רק יומיים אחר כך, כששחר בטירוף, מחפש לשווא את כולם, מנסה למצוא טיסה הביתה. "אבא באיכילוב, מחוסר הכרה", אומרים לו. עוברת עליו הטיסה הכי נוראית שאפשר לדמיין, ואז משלחת של אנשים שמקדמת את פניו בשדה, והידיעה על המוות הטרגי מקדחת הבהרות, מוות פתאומי ומיותר כל כך, של גדול כותבי שירת הרוק שלנו. שחר החזיק הכל בפנים. פרט לרגע אחד בלוויה, עם החיבוק הגדול של אריק איינשטיין. "רק אז התפרקתי, בתוך הכתף של אריק", הוא אומר בעיניים נוצצות. "טוב די. אני אפרוץ בבכי גם עכשיו".
ובגלל שהוא שחר אריאל, למחרת ה־30 חזר לאל־איי, "כשאנשים אומרים, איך אתה עוזב את אמא ואת האחים שלך. חבר'ה, תניחו למצפון שלי! אני אתאבל איך שבא לי!" מצא את עצמו בלב הקרחאנה של אומת ההיפ־הופ. "בדיוק קיבלתי ג'וב להיות צלם הבית של מועדון מהולל. קוראים לי צ'אק ואני מעביר לייב פיד לאתר, מהקומה העליונה של מגדל, בין ווסטווד לבברלי־הילס. אם אתה לא מוזמן למסיבה אתה אפילו לא עובר את הסלקטור של המעלית", הוא צוחק. "בדיוק יצא '2001' של ד"ר דרה, אנד דה פארטי ווז און! הפוסי של סנופ דוג עם כל הבלינג־בלינג, ד'אנג'לו ושתי בחורות שכמעט אנסו אותי חי, כי אני היחיד עם המצלמה. ומה שיש על השולחנות... טוב, לזה נצטרך עוד פגישה".
איזה מזל שהיית בעבודה. חייב להיות סאחי.
"כן, חייב להיות סאחי. בוא נחשוב: אתה בן 30, אבא שלך הרגע נפטר, ככה באמצע החיים בלי הסבר, ואתה עם המצלמה במועדון הכי מגניב, עם הכוכבים הכי גדולים (צוחק). תקשיב, באמת היה שם הכל. אבל היו גם תקלות. פעם נתקעו בלי חומר, ומסתבר, שכמו בתל־אביב, גם שם מחכים לבנאדם. אז הבנאדם מגיע, ולפי שפת הגוף אני קולט מי הוא: שמשון מראש העין! מה, ישראלי? 'כן. מה אתה עושה פה?' אני הצלם. אבל מה אתה עושה פה?" הוא צוחק. "ואת כל היתר נשמור לפרקים הבאים".
× × ×
אריאל, 49, בכלל נפלט אז לחוף המערבי לאחר הפרשה שכמעט חיסלה את אביו, וחורה לו עד היום. ראיון שהעניק ביולי 98', פחות משנה לפני מותו, שבו הטיח משום מקום התבטאויות קשות כנגד קהילת הלהט"ב. "צריך להיזהר פה, כי משפט לא נכון בכותרת יעשה שוב מהומה", אומר שחר, "הייתי שם וראיתי איך הקטסטרופה מתרחשת. ברחו לאבא בראיון, בסופי תשובות לשאלות, כל מיני 'ברוך השם'. שאל אותו המראיין, 'אתה דתי?' לא דתי. אבל אני מאמין שתורת משה היא אמת. 'אבל אתה יודע, בתורה כתוב שמשכב זכר הוא סטייה'. ואבא ענה ככה: 'אני לא יכול לקבל שהייתה חציית ים סוף, ודברים אחרים שלא נוחים לי - לא לקבל'. למחרת כותרות: 'מאיר אריאל: הומואים זה סטייה!' אתה מבין כמה זה היה עוול? במקום לקחת אותו בצורה תיאורטית־פילוסופית.
"והוא כל כך נעלב. 'אני פגעתי בבנאדם?' הוא אמר. הוא, לוחם החריגים! ואיזה זעם היה מסביב. התנכלויות. שלחו לנו מכבי אש הביתה, 'איפה השריפה'. אמבולנסים מגיעים, 'שמענו שיש פה גוסס'". גם שחר נאלץ לשלם מחיר. הוא נשלח לחו"ל. "אבא ביקש ממני לנסוע לאמריקה. הוא פחד שבגלל כבודו יהיה לי נזק. הוא ראה שאני מתחיל להתחרפן, כאילו פרצה לי מאניה, כי מה זה, יורקים על אבא שלי! אז הוא אמר לי, 'שחר, בכבודי, אל תגיב'. אבל על אבא שלך לא ירקו. שתק. וביקש שאסע לחבר שלו באל־איי".
לא קל להיות הבן הראשון ושומר החותם של תרצה ומאיר אריאל. מצד אחד הרבה גאווה: תם השרב הגדול, עברנו את פרעה, שוב אני מוצץ גבעול, בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית, אל תלכי לבדך בשדה המוזהב, ערב כחול עמוק, באנו לכאן מתחת לשמיים. מצד שני, זה גם שיר כאב, עובר ושב. זו מסכת החיים העצמאית, המרדנית והמורכבת של הוריו, שמוצאת את שחר לא פעם קרוע. למשל, סיפור יחסיהם הפתוחים, כפי שהועלה לאחרונה גם בביוגרפיה המקיפה של פרופ' נסים קלדרון ("ארול אחד"). "חורה לי סיפור 'הנישואים הפתוחים', הכביכול־תנאי שאבא העמיד לאמא. לא היה ולא נברא!" אומר שחר. זו לא הפעם היחידה שהוא מגן על אמא. ב־2002 מצאו בלשי משטרה שתילי מריחואנה בבית המשפחה בפרדס חנה. שחר, הבן הגדול, נטל את התיק על עצמו ונידון למאסר על תנאי. שש שנים אחר כך נעצר בחשד לתיווך מריחואנה ושבעה גרם קוקאין עבור אמו, שסבלה באותו זמן מכאבים חריפים וחשש לגידול סרטני בעינה. שחר נעצר, ומאוחר יותר גזר עליו בית המשפט 300 שעות עבודה לתועלת הציבור. "לא נשאר הרבה אחרי כל ההו־הא בתקשורת", הוא אומר בחוסר נחת. "עברתי קרוב לחודש טראומטי במעצר. הושיבו אותי עם אנסים ורוצחים. בסדר, עברנו את זה. לא נותרתי מריר".
הדיבור מסביב היה, לשחר יש לב זהב, הוא אכל את התיק עבור אמא.
"הכל התחיל מהעובדה שהיה יובש. אמא חטפה דוּדה. אח שלי התקשר מבוהל, 'אמא זורקת צלחות על הקיר'. טעיתי בשיקול הדעת. עשיתי טלפון שבועיים לפני סוף התנאי שלי, ונורא שמחו לצטט את המשפט הזה ('גברת אריאל רוצה להסתדר עם אפיקומן לחג'). בדיעבד, אמרו לי משירות המבחן, פשוט הייתי צריך לקחת אותה לבית החולים".
איך היחסים ביניכם היום?
"בסדר גמור. אמא גרה עם אחותי, ליד אחי בחריש. בת 74, לא נעשים צעירים יותר, ויש יותר תרופות שצריך לקחת. היה לה גידול ליד העין, שהתברר שהוא לא סרטני. היא לא בסכנה. (מחייך) לא בגלל סיבה חיצונית למנהגים שלה. היא היחידה שמכניסה את עצמה לשם. היא עדיין ברוקנרול".
× × ×
לפני הכל, אריאל הוא די־ג'יי המוזיקה השחורה הידען והמגניב ששמעתי. ושמעתי. אולי בגלל שנולד בדטרויט, העיר של מוטאון ואמינם. בגיחה הקצרה של הוריו, 1969, הבן השני בין שירז הבכורה ואודי הצעיר. משם חזרו למשמרות, קיבוץ אידיאולוגי וגם חממה לאאוטסיידרים. הוא היה ילד חברותי, אהוב, סקרן, שידע לעבוד כמו שצריך. אבל הכינוי שדבק בו היה "אסטרו". בגיל צעיר נשלח להיבדק, למה הילד הולך מתוך שינה. ידע לקרוא לפני כיתה א', שקע בדמיונות ושיחק עם עצמו. כשהתחיל לעשות קולות רועשים מדי נשלח כעונש אל שדות הכותנה והשמש הקופחת, שם מצא את המרחבים שהוא צריך, בין "הבס הגדול" ל"בס הקטן" ('בס בבלון' של מאיר אריאל).
המתנדבים הביאו את המוזיקה, ובהיותו בחור יפה עם מבט של אש, את היתר השלים עם המתנדבות. "היו לי כמה הצלחות. היו גם כמה פדיחות. זריזות יתר בדליברנס. הראש שלה עוד לא הגיע לכרית אחורה, וסחבק כבר אומר, טוב, אז היה ממש נחמד", הוא צוחק, "אז יש בעיה שצריך לעבוד עליה. כל העיניים הכחולות שבעולם לא יעזרו לי, אם תצא השמועה שאני יותר מהיר מקליע".
מה שקרס בינתיים הוא המפעל הקיבוצי, משמרות בתוך זה, ומשפחת אריאל, הלב והנשמה של המקום, נאנסת להיפלט החוצה. "סבא מת, ואבא הרגיש שהוא מאבד את המשפחה ואת הקיבוץ. כי כל הזמן אמרו לו, 'לא באמת הצלחת'. אמרו את זה לאיש שכתב את 'ערימה של חברה על הדשא'. ואמרו אחרי 'סוף עונת התפוזים'. ואמרו אחרי 'טרמינל' ו'שירי חג ומועד ונופל': 'מאיר, לא הצלחת'. הרִשעות הייתה גם להוסיף, 'תראה את שלום, ותראה אותך. אם היית בחוץ לא היית חי מזה. היית חוזר לפה עם הזנב בין הרגליים'". אז הם עקרו לתל־אביב, לבית הפתוח המיתולוגי בירקון 70. וכבר בשנה הראשונה שם, כמו השתחרר המחסום, נכתבו 'עברנו את פרעה', 'נשל הנחש', 'מדרש יונתי' המכונן, ועוד לחן יווני תמים שהגיע מפוליקר, והפך ל'שלל שרב'.
שחר עבר לפני הגיוס לניו־יורק סיטי, עם רֵע מוכיח, הרבה לפני שזה הפך לפרטנר של ברי סחרוף ולחבר זקני צפת. "אני בן 18 והוא בן 16, פנאט של ג'ז, דיבר הרבה יותר ממני. אתה יודע שהוא ניסה לזרוק את קוטנר מ'מסע הבחירות' של אבא, על בסיס אי־מוזיקליות? ילד בן 16, כן?" שני הפרחחים הסתובבו עם הביסטי בויז לאורך מנהטן, מוכיח בביט־בוקס, אריאל הראפר. עד למפגש הגורלי. "ההורים מגיעים במיוחד. יושבים במסעדה בווילג' עם יהונתן גפן, בני אמדורסקי וישראל גוריון. ויהונתן מפעיל לחץ על הגיוס שלי: 'שחר בכלל לא צריך לחזור לארץ. שילך לקולג''. הסתכלתי על אבא. לא הייתה פה שום שאלה".
בכל זאת, בגלל שאביו הוא הצנחן הכי מפורסם בערך, "ירושלים של ברזל", עשה מרד קטן. סיירת מטכ"ל, דווקא. "בגלל הגיבור של הקיבוץ, אבשי חנוך, הבן דוד של שלום. מכיר את השיר 'אבשלום'? זה הוא. אבשי, גיבור הילדים, כולם העריצו אותו, הכי יפה, עם המתנדבת הכי יפה, הכי טוב בהכל, הגיבור של העמק. הוא נהרג בתאונת צלילה בשייטת", הוא מגלה. "אמרתי, ים זה לא אני. אבל סקנד בסט, סיירת מטכ"ל. הייתי מפלצת. עברתי בהליכה את הגיבוש. ונפלתי בפסיכולוג. סעיף מרדנות. זה חזר אחר כך בצנחנים, כשנשלחתי לקצונה. כתבו: 'כריזמטי מאוד. מנהיג מטבעו. אבל בזמן אמת, אם המפקד הישיר ייתן פקודה שלא נראית לו - ייקח את הפלוגה איתו'. מה שנכון".
הגיע כלוחם צנחנים לבופור. "תקריות ירי, פתיחת ציר, כמו ברווזים במטווח. צועק על המ"מ, לא ייאמן איך מסכנים ככה את האנשים". זה היה רק החימום למנה העיקרית, האינתיפאדה הראשונה, עזה, מחנות אל־בורייג' ודיר אל־בלח. "תקופת רבין והפקודה לשבור ידיים ורגליים. הארדקור, לצאת בנס מלינצ'ים, ג'יפ שנתקע בסמטה עם 200 איש עליך ובלוקים מכל הכיוונים, הרבה־הרבה יותר גרוע מלבנון. כי בלבנון היו כללים ברורים, אתה לא נותן לאף אחד לעבור, הם הרעים, אתה הצודקים. עזה הייתה ג'ונגל".
קצין המודיעין שלהם יצא מדעתו ונשלח לשיקום, שחר קיבל את התפקיד. "ושם נשבר בי הקוד המוסרי. מובילים אלינו למעצר ילדים שהתפרעו, ואני מבין שאם אני לא שומר עליהם, יהיה רע מאוד. עוברים כל מיני טבחים ואפסנאים, מאיימים על החייל הטירון שלא יגיד כלום - והוא, מה אכפת לו, הוא פה חודש וממשיך הלאה - והם מפוצצים אותם. אנשים שם קשורים בידיים וברגליים, גם ילדים קטנים – והם מפוצצים אותם. הרגשתי שהאדמה שאני דורך עליה רועדת. היה כל כך מזעזע, שלא יכולתי אפילו להסביר מה חורה לי. פיזית הייתי צריך לסלק אנשים. ללכת איתם מכות. נלחם על חיי. יצא לי שם של שמאלני מניאק".
צה"ל החטיף לו חזרה. "היה סיפור של חייל בן 19, שהוציא ארבעה שייח'ים ממונית, ועושה להם 'לאחור קפוץ'. קיבלתי זעם עליו. אז הוא הגיש נגדי תלונה שהשפלתי אותו בציבור. במשפט אמרתי שהדבר היחיד שאני מצטער עליו הוא שהוא לא חטף ממני מכות". אריאל נענש, רותק, וסבל התנכלויות גם ממפקדיו שהכריחו אותו להישאר. עד שלבסוף הוכרע. "עברתי שם חוויה משנת חיים. התחילו התקפי מיגרנות. הקאות. לא יכול לראות אור. שנים מאוחר יותר, אובחנתי גם כלוקה בפוסט־טראומה". רק התעקשות של החובש, במהלך התקף, פינתה אותו לבסוף לרמב"ם, לחצי השנה האחרונה.
× × ×
כמו עוד הרבה דברים בחיים, מעז יצא מתוק. בפעם היחידה בחייו שהשתמש בפרוטקציה, ביקש מדורי בן זאב שיסדר לו גל"צ. מצא את עצמו מפקד להקת חיל החינוך, המחזור של מיטל טרבלסי. והמפיק, שנעשה מאז חברו הטוב ביותר, אחד יורם זק, אחרי שפוצץ לעצמו את האצבע עם 0.5 בשריון. בזמן מלחמת המפרץ הסתובבו בתל־אביב הנטושה וצילמו את העיר, ומשם לימי הזהב, תחילת הניינטיז, המסיבות ברוטשילד, והג'נאנה שלעולם לא תשוב.
זק המשיך לסם שפיגל, שחר יצא ללופ במקסיקו, בעקבות אהובו, קרלוס קסטנדה, משם המשיך לקמרה אובסקורה. עד שנקרא ל'האח הגדול' על ידי החבר הטוב. שחר שם מהעונה של אלירז שדה ועד היום, במאי הקונטרול. "הרבה מאוד רגעים של הנאה", הוא אומר, "תהיה ציני כלפי 'האח הגדול', זכותך. אבל זה לא רק שי חי בועט במיצג. יש המון רגעים מאוד מרגשים. רק שלא אוכל להיכנס לפרטים, בגלל הסכמי סודיות".
יורם נתפס בתור הגאון הרשע של התוכנית.
"יורם החבר הכי טוב שלי, אני אוהב אותו, אין מצב שזה יהיה ראיון עליו. אגיד רק את זה: אין בו גרם של זדון בגוף. יורם הוא אחד האנשים היותר רגישים וטובי לב שיש. תראה את הגאונות שלו כיוצר ואיש תוכן - זה לא יכול לקרות בלי שתבין כל כך טוב אנשים".
בטח. רק שהוא משתמש בזה לרעה.
"הוא לא המציא את הפורמט. יש ל'אח' חוקים, ואנשים שבאו לשחק, ויעידו על כך 250 מיליון איש ברחבי העולם שרוצים להיכנס, ולא משנה מה, כדי לעשות את זה בפרהסיה. אתם בבית גם לא יודעים כמה פעמים יורם שמר עליהם מעצמם, על חשבון רייטינג".
ובכל זאת, אנשים נשרפים שם בתוך הבית.
"נשרפים. תראה, יש תהליך מיון וניסיון לאבחן נפשית, אבל עד שאתה לא שם אתה לא יודע. צריך חוסן מנטלי שאתה לא יודע על קיומו, עד שאתה מגיע לשם. כשחברים טובים שלי מבקשים שאעזור להם להיכנס כדיירים - אני פיזית אעמוד בדלת ולא אתן להם. בגלל שזה מקום שמקצין כל רגש. אבל אנשים ממשיכים להגיע. כי זה הדור, שרוצה להיות מפורסם כדי להיות מפורסם, ולא פרי ההצלחה של האמנות שלו".
העונה הנוכחית, הוא מבקש לציין, מתחילה להשתקם תחת ידיו של העורך החדש, רועי עוז. "הרייטינג עולה והדיבור גדל, תוך קרב קשה, מול 'גיבורים עפים' והמונדיאל. והחודש הראשון היה להתחיל ממינוס גדול. בעונה הזו באה אשת תוכן נהדרת והחלה נפילה. למה? רשת קנתה פרארי. תוכנית מנצחת, עם אנשי המקצוע הכי טובים בארץ, הנדז דאון. אבל חלק מהפרארי זה, למשל, שהאנשים מעשנים. גם תוך כדי ריב, כשהם נרגשים ונסערים. כאן החליטו על שינוי, אין עישון מול המצלמה. הוא נעלם לך למקום שאתה אפילו לא יכול לצלם אותו! זאת אומרת, קיבלת פרארי מנצח - ודבר ראשון הכנסת אותו למוסך. זה מה שנעשה, מתוך כוונות טובות".
× × ×
ההתקרבות לאמונה באה אחרי שהתפזרה סערת החיים הפרועים בתל־אביב. בתקופה שהיה מפיק, עורך ובמאי קליפים. אחד מהם היה 'לאט לאט' לשלום חנוך, 1994, עם הדוגמנית ההולנדית סשה אנג'ל. "האישה הכי יפה בעולם. יצא מזה סיפור אהבה נורא גדול, והכרנו רק שלושה חודשים, כשרוב הזמן היינו עסוקים בפאקים. והרבה כל יום. נו, הייתי בכושר", הוא מחייך, ואז מרצין. "גם יצאה מזה ילדה. בכלל לא מתוכננת".
קוראים לה סהר, בגלל 'הסהר מעגל את פיו' מ'לילה' של שלום. היום היא כבר בת 22, הולנדית עם חוצפה ישראלית, מגיל 15 היא על הקו לאבא, בקשר טוב עם ילדיו ומשפחתו, מראה תמונות ומשוויץ. אבל אז היה קשה. "אמא שלה לקחה אותה לאמסטרדם. נוצר בינינו נתק. והתחיל המשבר הגדול של חיי. אני לא מסוגל לחיות כשיש לי ילדה ואני לא מכיר את החיים שלה.
"התפרץ בי כעס גדול, שבאותה תקופה נחשד כמאניה, ולימים אובחן כהלם קרב מובהק. התפטרתי מעבודה מאוד רווחית בפרומו של קשת, ושוטטתי עם כלבת הזאב שלי, סאני, בבננה ביץ'. אנשים מסביב אמרו, 'מה קרה לשחר', כי תמיד הייתי 'הכל בסדר'. מצבים איומים. מבקש מחבר 50 שקל, כי אתה יומיים בלי כלום, ושומע, 'שחר, למה לך'. הבנתי את כל המצב כהפרה של החוקים הלא כתובים ביני לבין הבוס הגדול - ואם זה ככה, אז אני ברוגז. עם העולם ועם כל מי שבתוכו. אמא חטפה את עיקר האש. נעשיתי אדם קוצני. עד שהגעתי לאפיסת כוחות, מחומרים ומזעם". מי שהציל אותו היה הבוס הקטן, אבא מאיר, שלא נתן לדחוף לו כדורים. "הוא שלח אותי לשבת הרבה שעות בים. 'ותגיד את כל מה שאתה צריך, אבל הכל. רק אז תוכל לשתוק'".
אז, בראש צלול, גם כדי ליצוק תוכן ומסגרת מאזנת לחייו הגועשים, הגיעה שעת האמונה. שהייתה עוד בבית בקיבוץ, הוא מספר. "הייתה אמונה באוויר כל הזמן. אבא קרא תורה והתעמק. אנשים רק לא ראו את זה. תמיד היה קידוש בבית. אבא תמיד שאב מהתורה והתייחס אליה כישות חיה, רגישה, שמחה ועצובה. ממקום שעדיין אוהב דילן ולא מקבל חוסר צדק. זה היה שם אצלו במשך שנים, לעמוד ליד הקו. ואז בתקופה המאוחרת שלו, רק מעבר קטן הלאה. הפסיק להופיע בערבי שבת. עדיין מעשן, אבל לא הופעות. סוף הקידוש, אומר תודה, ועונג שבת: סרט עם המפרי בוגרט או תקליט, שני הצדדים בלי הפרעות. בדרך שלו. יהודי שצם בכיפור. עם ג'וינט".
שחר חזר בתשובה לא הרבה אחרי אחיו הקטן אודי. אלא שזה האחרון נעשה חסיד ברסלב אדוק, כשהבכור - בערך ההפך הגמור. "ראש השנה באומן? אם חייבים להגיע לקברי צדיקים, יש ים בארץ. ובראש השנה אני מקסימום הולך מהמטבח לסלון". אין לו רב מסוים, אין לו חצר, "ומי שאומר לך, 'תעשה ככה, כי ככה כתוב' - הוא השקרן הכי גדול. אני שייך לעם ישראל, ולא שייך לאף אחד", הוא מחייך. "שירת נשים? אין פה שאלה, אין הלכה שאוסרת על זה. קהל מעורב? לא מכיר קהל אחר". הוא מתגורר בפרדס חנה עם דנה, אשתו ושלוש בנותיהם. הם הכירו בפסטיבל 'בראשית' שניהל ב־2001. דנה באה להציל את סיר הצ'אי שלו, ונשארו לכל החיים. אירוני, בשלב מוקדם יותר ליחסים ביניהם, יצא שהיא - בעצמה בת למשפחה חילונית גמורה - התחזקה יותר ממנו. מה שפתח ביניהם מערכה על השבת. דרמות סביב הסיגריה שלו, אחרי ארוחת שישי. "ואני לא הייתי מוכן לקבל ממנה אולטימטומים. כי 'אין כפייה ברוחני'. אפילו נפרדו, עד לחזרה שלו אל הבית, לקראת הולדת בתם הראשונה.
יצא מזה 'אז למה הריבים, חברים הכי טובים אנחנו יכולים. בלי ימים כאלה איומים', בשיר 'הכי טובים אנחנו'. הוא, ועוד תשעה שירים באלבום הבכורה שלו (בהפקת פטריק סבג), שלקח לו רק 49 שנה להוציא. זה ניכר בכל תו. אלבום בשל, חורך, חיים שלמים בכתיבה נוקבת, בלי טיפת זיוף או איזו תשובה מנחמת. כי אין. יצירה חריגה, בוודאי בקרב מי שבא מעולם האמונה. כמו אביו הוא מבקש לשמור לעצמו את הדרך שבה הוא מתקשר עם הקב"ה. "איך אבא אמר, 'כמו שאתה לא שואל מה אני מדבר עם אשתי בחדר שינה, קל וחומר היחסים שלי עם אלוהים'".
