"מעורב ישראלי", ערוץ 8, 21:00 "שמישהו יאכיל את פיל – תל־אביב", נטפליקס
כל השנה ישראל אובססיבית לאוכל, אבל בתקופת החגים נדמה שהחיים כאן הם רק מה שקורה בין ארוחה לארוחה. "מעורב ישראלי", שהושקה בראש השנה, רוכבת על תפיסה זו ומציעה מסע שבו טל פרידמן מנסה לעמוד על הקשר שבין מזון לזהות. זה מקורי וחדשני כמו חציל בטחינה, אבל גם כל יומיים נפתחת המבורגרייה במדינה ואף אחד לא מתלונן.
הבעיה של "מעורב ישראלי" (שיצרה איילת הלר) היא שמלכתחילה אין לה אפילו שאיפה לרענן ולאתגר את תחום הדוקו־אוכל בישראל (מלבד הפתיח היפהפה). בחירת הנושאים, המסעדות ורוב המרואיינים משקפת בנאליות, קלישאתיות ובעיקר הימנעות כמעט אבסולוטית מביקורתיות. למרות יועצת קולינרית משובחת כמו רונית ורד - שמספקת גם את התובנות הכי חדות - הסדרה נופלת לשורה של מלכודות תיירים דוקומנטריות.
בראשן ניצב, אלא מי, אייל שני. בשלושה מתוך ארבעת הפרקים פרידמן נוחת אצל השף המתפייט כדי לקיים את טקס העלאת המנחה לאלוהי הקולינריה הטלוויזיונית: שני "החיה" את הגפילטע פיש; שני ילמד אותנו להכין חומוס; וכמובן ששני ברא את הפיתה כ"רחם" (שעליה הוא מסוגל לגבות כ־50 שקלים). מילא ההערצה העיוורת לשני: ערוץ 8 טיפח את המותג בשתי סדרות ("אוכל למחשבה" ו"איפה האוכל"). אם כבר מתעקשים למחזר, עדיף היה להרים עוד פורמט בכיכובו וזהו.
הליקויים של "מעורב ישראלי" מגולמים בדמות שלוהקה להוביל אותה. ייתכן שהרעיון היה להכתיר את פרידמן כיורשו של גידי גוב ב"הולך לאכול" הנהדרת: פיגורה פופולרית, שאמנם נעדרת זיקה מקצועית אבל ניחנה בכריזמה וחן מעוררי תיאבון. ואכן, עושה רושם שפרידמן האנרגטי נהנה - "זכות גדולה" הוא אומר שוב ושוב כמנטרה מנג'סת - אבל כדי לפצח את הנושאים שבהם הסדרה מתיימרת לעסוק, דרוש יותר מלדעת להתענג על בשר ויין.
מקבילו האמריקאי של פרידמן הוא פיל רוזנטל. היוצר של "כולם אוהבים את ריימונד" מסתובב ברחבי הגלובוס, בולס ומלרלר על זה בסדרה "שמישהו יאכיל את פיל". גם לתל־אביב הוא הגיע כדי לספר כמה מדהים בשוק האיכרים של מיכל אנסקי ולעדכן שישראל שונה לחלוטין ממה שרואים בחדשות. לעיתים זה נשמע כאילו מה שהוא באמת דחף לגרון לא היו שקשוקה וסביח, אלא ברושורים של משרד התיירות. אבל כמו פרידמן, על האוכל עצמו אין לרוזנטל שום דבר מעניין להגיד. הפאנצ'ים שלו צפויים, ההיקסמות שלו אוטומטית, וחצי מהזמן הוא מזכיר גרסת חובבנים של קונאן או'בריאן.
למרות שהאחת תוצרת הארץ והשנייה לא, יש דמיון בין "מעורב ישראלי" ו"שמישהו יאכיל את פיל": בשתיהן יש יותר שיווק מאשר מהות. ענף המסעדנות יפיק מהן יחסי ציבור ולקוחות פוטנציאליים. אבל מי שמחפש חוויה תרבותית־גסטרונומית עדיין ייאלץ להסתפק בארוחות החג.
