הָרוּחַ הִגִּיעָה בַּלַּיְלָה מֵהֶהָרִים
סוֹאֶנֶת כִּכְבִישׁ
אוֹ כְּגַלִּים גְּבוֹהִים בַּיָּם.
שָׁמַעְתִּי בָּהּ מִלּוֹת אַהֲבָה
זָרוֹת, גַּעְגּוּעִים שֶׁחָלְפוּ מֵעָלֵינוּ מִמָּקוֹם
רָחוֹק, אַנְחוֹת צָהֳרַיִם, מִטּוֹת
סְתוּרוֹת וְלַחַשׁ יְלָדִים אֲחֵרִים, מְעֻרְבָּלִים
יַחְדָּו בְּרַעַשׁ גָּדוֹל.
וּבַבֹּקֶר אָמַרְתִּי סְלִיחוֹת רַבּוֹת מִדַּי
וּמְיֻתָּרוֹת מִדַּי: סְלִיחָה שֶׁהַכַּלְבָּה נָבְחָה
וְגַם סְלִיחָה שֶׁאֲנִי לֹא מוֹצֵאת לִי מָקוֹם.
בִּקַּשְׁתִּי לְהִנָּצֵל אִתְּךָ
לֶאֱכֹל לְיַד שֻׁלְחַן הַמִּטְבָּח בְּאוֹר הַצָּהֳרַיִם.
קִירוֹת בֵּיתֵנוּ עוֹטְפִים אוֹתָנוּ כְּעוֹר.
מתוך: "לאן שנצוף שם בית״ / הוצאת מוסד ביאליק
