במלחמת יום כיפור הייתי תלמיד בית ספר: ילד מרמת־גן שעולמו מוגן והרמטי. כשהחל הגיוס הכללי יצאנו אנחנו, הילדים, להושיט יד למאמץ המלחמתי. אחותי התנדבה במד"א, אחי צבע פנסי מכוניות, ואני התייצבתי לשירות בדואר. משימתי הייתה לחלק בזריזות מכתבים שהגיעו מהחזית.
קיבלתי כמה רחובות בשכונת פרדס כץ שבשולי בני־ברק, ויצאתי לעבודה. כשדפקתי על דלת הכתובת הראשונה מצאתי עצמי מול אישה לבושה חלוק בית ומטפחת לראשה. מסרתי לה מכתב. היא חטפה אותו וקראה "זה מיצחק". ואז שאלה "אין לך עוד אחד? מה עם שמעון?". התנצלתי שזה מה שיש בידי, והמשכתי בדרכי.
למחרת מצאתי עצמי עומד שוב ליד אותה דלת. הפעם הסתכלתי בגלויה לפני כן, וראיתי שהשולח הוא יצחק. דפקתי בעדינות, והאישה שוב מולי. הושטתי לה את הגלויה והיא צעקה בקול מר: "מה עם שמעון?". ליבה, כנראה, בישר לה רעות. יום לאחר מכן מצאתי את עצמי מחפש בקדחתנות בערימת המכתבים את שמו של שמעון. לא מצאתי. הייתי מבועת, ובחולשתי ביקשתי מחבר שחלק איתי אותה שכונה להתחלף ברחובות. לא סיפרתי למה. "לגוון קצת", אמרתי. לא שאלתי אותו אף פעם על המפגש עם אותה אם. אני לא יודע עד היום מה שלום בניה. אבל באוזניי עוד מהדהדת הצעקה הגדולה: "מה עם שמעון?"
פרנץ קפקא שירטט תמונה של עצמנו בשעה שאנו נפגשים עם הקושי לעשות צעד החורג מהמסלול השגרתי שלנו: "כשאנו מטיילים בלילה ברחוב, ורואים עוד מרחוק (משום שהרחוב עולה לפנינו והירח מלא) איש רץ לקראתנו - לא ננסה לתפוס אותו, גם אם הוא חלש ומרופט, גם אם מישהו רץ אחריו וצועק, אלא ניתן לו להמשיך לרוץ". בהמשך מתאר קפקא את ה"שיחה" המתנהלת ביני לביני, שבה אני מסביר לעצמי מדוע איני מתערב: "לא אנחנו אשמים שהרחוב עולה לפנינו באור ירח מלא. ומלבד זאת, ייתכן שהרדיפה היא לשניים שעשוע בלבד, אולי שניהם רודפים אחרי שלישי, אולי השלישי נרדף על לא עוול, אולי השני מתכוון לרצוח ואנו נהפוך לשותפים לרצח...". עוד ועוד "אולי" ממלאים את הסיפור, טענות והסברים שמשחררים אותי ממה שרואות עיניי. הסיום מתאר הקלה: "אנו מרוצים שאפילו את השני כבר לא רואים".
זהו תיאור די מדויק של אדם העומד מול חובה מוסרית ואינו פועל, והתירוצים וההצדקות שהוא מספר לעצמו על עמידתו מנגד. רק כשהאיש הנרדף נעלם מעיניו, הוא נרגע. המציאות המאיימת חלפה. גם רגש האשמה המהדהד כעת בתוכו ייספג וייעלם.
יום כיפור שלפתחנו מאפשר לנו למוטט את החומות המפרידות בינינו לבין הזולת, להעז להישיר מבט לאדם הזקוק לידנו המושטת, ובעיקר לבקש סליחה על אותם רגעים שבהם העדפנו להתכנס בעצמנו ולהרחיק מאיתנו את המתרחש מחוץ לנו. לראות את האחר, לא להדוף את מצוקתו, לא לחשוש ממנה.
לכל אחד מאיתנו מזדמן מדי יום לפגוש מישהו מאחורי דלת, אדם נרדף, סובל, זועק, שרוי בחשיכה, ואם רק נאזור מעט אומץ נוכל להאיר עולמות שלמים. יום כיפור הוא רק יממה אחת, אבל עצם נוכחותו בלוח השנה מעוררת את כוונת הלב ואת יכולתו לייצר תנועה נכונה, מדויקת וצלולה של זרימת החיים - זרימה המאפשרת גם לאלוהים להיכנס ולשכון בתוכנו.
בני לאו, רב קהילת הרמב"ן בירושלים, ראש מיזם 929
