הפגנה היא אקט אזרחי ראוי ביותר. כמעט שלא ניתן לחשוב על דמוקרטיה בלי לחשוב על הפגנות. אני כשלעצמי מפגין ותיק. עוד טרם יום הולדתי העשירי כבר הייתי לפחות בשתי הפגנות שאני זוכר (ואולי עוד כמה שלא). בתקופת הפגנות אוסלו הייתי נער תיכוניסט, ומטבע הדברים השתתפתי בעשרות הפגנות (כולל שתיים שארכו שבוע שלם, עם לינה), וכמובן שבהתנתקות הפגנתי רבות, וגם אחריה. אני בספק אם חלפה עליי בשלושת העשורים האחרונים שנה שבה לא השתתפתי בהפגנה ראויה לשמה.
לכן, אני האחרון שאמתח ביקורת על הפגנות. בטח שלא אמתח ביקורת על הפגנה שעניינה שמירת כבודה של השבת, שלמרבה הצער נרמסת במדינת ישראל בראש כל חוצות. העובדה שהשבת הפכה ליום עבודה רגיל, או אפילו ליום עבודה מועדף ככל שמדובר בפרויקטים מתחום התשתיות, היא מחדל. במדינת היהודים הפכה השבת לסוג של פולקלור, ושמירת השבת למשהו אזוטרי לחלוטין. כאילו לא היה זה עם ישראל שהנחיל לעולם את יום המנוחה השבועי, השבת. שבת היא הרבה יותר מאשר יום של מנוחה. זה יום של קדושה ושל אהבה, של אמונה ושל תורה, אבל כאן, במדינת ישראל, אפילו הרובד הראשוני ביותר הולך ונעלם.
אלא שבצד הערכים החיוביים שבהפגנות יש גם סכנה גדולה מאוד, במיוחד בהפגנות המוניות עממיות. ההמון הוא כוח עצום, חיובי מאוד, שיכול בתוך שניות להפוך לכוח משחית, במובן הכי מילולי של המילה. בתוך המון, האדם הבודד מסוגל לעשות מעשים איומים ונוראים שהוא לעולם לא היה מעלה על דעתו לעשות כשהוא לעצמו. כוחו של ההמון, התחושה המשכרת של היותך חלק ממשהו גדול, מסירים מרבים מאיתנו את כל הבלמים. קל מאוד להיות חלק מהמון, קשה מאוד ללכת נגד ההמון, להיות האדם שלוקח אחריות ועושה את המעשה הנכון ברגע הנכון.
האירוע הקשה שהתרחש בליל שבת בשוליה של בני־ברק הוא דוגמה קשה מאוד לכל מה שמסוכן בהפגנה המונית. דוגמה קשה לאיך כל זה עלול לצאת משליטה. איך בתוך רגעים הפגנה חיובית שמטרתה חיובית עלולה להפוך למשהו שדומה יותר להתפרצות זעם אלימה. מנגד, חילוצה של שיר פפרברג בידי זוג צעירים חרדים הוא גם דוגמה משמחת לכך שעדיין ישנם בתוכנו כאלו שגם ברגע קשה שכזה יודעים ללכת נגד הזרם ולעשות את המעשה הנכון ברגע הנכון.
הידרדרותה של ההפגנה בליל שבת להתפרעות אלימה היא תמרור אזהרה אדום בוהק שצריך להטריד כמובן את הנהגת החברה החרדית, אך צריך לעמוד גם מול עיניו של כל אחד מאיתנו.
