ב־22 בספטמבר 2011 נאמו נתניהו ואבו־מאזן בעצרת האו"ם. בנסיבות המדיניות של אותם ימים זה היה אירוע חשוב ומדובר. באותו בוקר התפרסם ב"ניו יורק טיימס" מאמר של אהוד אולמרט, ראש הממשלה לשעבר, שבו הציג את הצעת השלום שלו, הדומה למתווה קלינטון בתוספת שבירה של טאבו: "בעיית הפליטים תמצא את פתרונה במסגרת תוכנית השלום הערבית מ־2002". החלק המעניין התייחס לעמדה הפלסטינית: "ההצעה שלי", כתב אולמרט, "מעולם לא נדחתה באופן פורמלי על ידי הפלסטינים". עברו שבע שנים, ואולמרט לא מחמיץ הזדמנות להציג את אותה גרסה. הוא חזר עליה בשבוע שעבר בפריז בפגישה שקיים עם אבו־מאזן.
לפני שנגיע לשאלה האם אולמרט צודק או מפנטז, צריך להציב שאלה אחרת: מדוע הוא זה שמצהיר כי הפלסטינים לא דחו את הצעתו? מדוע אבו־מאזן לא אומר את הדברים? הרי לפי גרסת אולמרט ב"ניו יורק טיימס", זו הייתה תוכנית השלום שאין בלתה; ולפי הודאה של אבו־מאזן עצמו, התוכנית כללה הכרה בזכות השיבה. אז מדוע לא לומר כן?
התשובה היא אחת: הפלסטינים עצמם אמרו, שוב ושוב, שהם דוחים את תוכנית אולמרט. התגובה הראשונה של אבו־מאזן מופיעה בספרה של קונדוליזה רייס, אז מזכירת המדינה, שהייתה הראשונה לשמוע על התוכנית בביתו של אולמרט במאי 2008. היא מודה שנדהמה מההצעה מרחיקת הלכת של אולמרט, דיווחה רק לנשיא דאז ג'ורג' בוש, ואפילו את עוזריה מידרה. למחרת היא אצה־רצה למוקטעה ברמאללה כדי להציג את ההצעה למנהיג הפלסטיני. תגובתו הסתכמה במשפט אחד: "אני לא יכול לומר לארבעה מיליון פלסטינים שרק 5,000 מהם רשאים לחזור". התירוץ של "ברווז צולע" לא היה בתוקף באותו מועד.
העיתונאי אלוף בן פירסם ב־12 באוגוסט 2008 ש"הרשות הפלסטינית דחתה הצעה של אולמרט לסגת מ־93% מהשטחים". נביל אבו־רודיינה, דוברו של אבו־מאזן, אמר לבן: "ההצעה הישראלית לא מקובלת". חד וחלק. ב־27 במארס 2009, בראיון טלוויזיוני, אמר סאיב עריקאת בנוגע להצעת אולמרט: "אבו־מאזן לא היה מוכן לוותר על אינץ' אחד", והבהיר שהפלסטינים דחו את ההצעה. עברו כמה שבועות, אבו־מאזן הגיע לארה”ב והתראיין ל"וושינגטון פוסט". הוא הודה שם שאולמרט קיבל את עקרון "זכות השיבה". אז מדוע דחה את התוכנית? תשובת אבו־מאזן: "הפערים היו גדולים מדי". ואם זה לא מספיק, יש גם מה שאמר אולמרט עצמו בכנס של יוזמת ז'נבה ב־19 בספטמבר 2010: "הסדר לא הושג כשאפשר היה להשיג אותו, משום שהצד הפלסטיני לא היה מוכן לעשות את הצעד שאנחנו עשינו". כך שיש לנו אולמרט א', שמודה בעובדות. ויש לנו אולמרט ב', שהתמכר להונאה הגרועה מכולן: הונאה עצמית.
אפשר להמשיך. יש עוד הרבה אסמכתאות מפי הפלסטינים עצמם שהם דחו את הצעת אולמרט, בדיוק כפי שדחו כל הצעה אחרת לפני אולמרט ואחריו. אבל על כל פעם שהפלסטינים אומרים "אמרנו לא", יענה אולמרט "הם לא אמרו לא". זה בדיוק כמו תומכי חמולת תמימי. בני המשפחה אומרים: "הכיבוש זה גם תל־אביב", והם עונים: "הם מתכוונים לקווי 67". האם לחלקים בשמאל יש בעיה עם המציאות?
תוכנית אולמרט הייתה מהלך נועז. אין ראש ממשלה בישראל שהלך כה רחוק לקראת הפלסטינים. בהחלט ייתכן ששווה לקחת סיכונים כדי למנוע את האסון של מדינה אחת גדולה. אבל מדוע, לעזאזל, לאולמרט ולרבים מהצד שלו יש בעיה עם העובדות? אם תמיכה בשלום מזוהה עם כריתת גט למציאות, אז מחנה השלום מביס את עצמו.
ועוד משהו. דובר הליכוד טען שאולמרט הפך לדובר של אבו־מאזן. לא נכון. אבו־מאזן ודובריו אומרים דברים הפוכים לאלה של אולמרט.
