ב־2004, שנתיים קודם למלחמת לבנון השנייה, זימן יובל שטייניץ, אז יו"ר ועדת חוץ וביטחון, את האלוף בני גנץ, מפקד פיקוד הצפון, לימים הרמטכ"ל, לדיון שעסק, מתחילתו ועד סופו, במוכנות הצבא לעימות אפשרי בצפון. הנחת העבודה של הוועדה הייתה לא רק שהתפיסה שהצבא מוביל של הכרעה אווירית בעייתית, אלא שחמור מכך, במידה שיאלצו להתמודד קרקעית מול חיזבאללה, לא בטוח שכוחות היבשה ערוכים לעימות. גנץ, בגיבוי הרמטכ"ל משה יעלון, דחה בתוקף את הטענות. עבר עליהן אחת־אחת וטען שאין להן על מה להסתמך. ההפך, הצבא מוכן וערוך. הכל טוב, בלשון הרחוב היום.
את שטייניץ זה לא שיכנע, וקצת אחרי הדיון הוא הוציא מסמך אזהרה מסודר שהועבר, בהתאם לנהלים, לראשי המערכת. מראש הממשלה אז אריאל שרון ומטה. במסמך, שכלל שניים־שלושה עמודים, סיכם את התרשמותו כיו"ר הוועדה וטען כי הצבא אינו מוכן לעימות. לא תפיסתית ולא מבצעית. את המסמך הזה, שבשעתו לא פורסם כמובן, בדומה למסמכים דומים אחרים, הציג לוועדת וינוגרד צחי הנגבי שהחליף את שטייניץ בראשות הוועדה. גם אם מספר ההרוגים בצד הלבנוני היה גבוה לאין שיעור ממספר ההרוגים בצד הישראלי, וכך גם ממדי ההרס, מלחמת לבנון השנייה, כפי שקבעה הוועדה בדוח קשה במיוחד, הייתה כישלון צבאי שלקחיו נלמדים עד היום. בלי קשר ל־12 שנות השקט בצפון, שבמהלכן בין השאר התחמש הארגון השיעי בעשרות אלפי טילים המכסים כל נקודה בישראל.
והסיפור הזה רלוונטי להחלטה, נכונה ואמיצה, שקיבל הרמטכ"ל גדי איזנקוט, כשהורה להקים צוות שיבדוק את הטענות העולות מהדוח המסכם שהוציא נציב קבילות החיילים, האלוף (במיל') יצחק בריק.
דו"ח בריק, בניגוד לאזהרה שנכתבה ב־2004, משתרע על פני 250 עמודים, גדוש בפרטים וממוסמך. הדוח חושף פער ענק, וזו איננה הגזמה, בין הממצאים שעולים ממנו לבין קביעת בכירי הצבא שצה"ל נמצא ברמת המוכנות הגבוהה ביותר מזה עשרות שנים. אגב, הגדרה קצת טריקית, בהתייחס לא רק לתוצאות לבנון השנייה אלא גם לתחקירי "צוק איתן".
ממצאי בריק, יש להדגיש, נמצאים בהלימה גם לשני דוחות שהוציא אל"מ (במיל') חגי טננבאום־ארז, מי שהיה עד לא מזמן מבקר מערכת הביטחון. גם דוחות אלו, שנחשפו על ידי הכתבת הצבאית כרמלה מנשה, מנו שורה ארוכה של כשלים בעיקר במוכנות צבא היבשה. דוחות, שעל פי הפרסומים כלל לא הגיעו לדיון במטכ"ל, ויתרה מזאת - גם לא לבחינה בוועדת חוץ וביטחון, שזה תפקידה.
בכלל לא ידעתי שיש דו"ח כזה עד לפרסומו, אמר אתמול ח"כ עומר בר־לב, חבר ועדת חוץ וביטחון ויו"ר ועדת המשנה למוכנות הצבא. אמירה שמעלה לפחות שתי תהיות: הראשונה, האם בר־לב אינו יודע שמבקרי מערכת הביטחון מנפיקים, אחת לתקופה, דוחות מהסוג הזה? ולא פחות חמור: האם הוא אינו יודע שבתוקף תפקידו הוא לא רק זכאי, אלא חייב, לבקש אותם ולעיין בהם בקפידה ולא להסתמך על פרסומים בתקשורת?
וכך, אם לסכם אחרי המהלך שמוביל איזנקוט, שהוא נכון גם עניינית וגם ציבורית, יש להבטיח שתא"ל (במיל') אילן הררי והאלוף (במיל') אבי מזרחי, שמונו על ידי הרמטכ"ל לעמוד בראש צוות הבדיקה, לא יטעו להבין שמדובר במשוואה עם מספר נעלמים שיש לה רק תשובה אחת נכונה, ולא יסכמו את הבחינה, כמו בשיעורי מתמטיקה, במש"ל ("מה שצריך להוכיח").
כלומר, חשוב שייקחו בחשבון שתשובה יכולה להיות מורכבת. שייתכן, קרוב לוודאי אפילו, שבריק צודק בחלק מהדברים — גם אם לא בכולם. שמה שעומד על סדר היום זו לא השאלה מי יכופף את היד למי אלא הסיכוי לסיים את העימות הבא תוך מקסום ההישגים ומזעור הנפגעים לישראל. שהסכמה עם טענות בריק איננה פגיעה אנושה בתדמית צה"ל, אלא טיפול נכון בכשלים קודם שהחיילים, אלו שעלולים לשלם את המחיר, יגלו את האמת המרה בשדה הקרב. קודם שהם ישובו מותשים, מתוסכלים וכועסים, ועם ישראל כולו ישמע איך שלחו אותם בלי אפודים מתאימים, ללא מודיעין רלוונטי ועם משימות שגובשו בחטף ברגע האחרון. √
