לקולות הנשמעים, בעיקר מימין, לבטל את הוועדה המייעצת למינוי בכירים, יש הסברים די משכנעים והנמקות לא רעות. אבל מי שמחויב לכללי המשחק, יתקשה להצטרף לקולות השייכים ברובם לחותרים לפגוע במערכת המשפט ולערעור מעמד שומרי הסף, אלה המקדשים את "מרחב המשילות" על חשבון המרחב הדמוקרטי.
בימים אלה אמור להיבחר רמטכ"ל. ארבעה מועמדים על הפרק. למעשה, רק שלושה ריאליים. אייל זמיר נמצא צעד אחד מאחור. מבין השלושה, אם נאמץ את משל "הניקובים בכרטיס העבודה", אביב כוכבי אמור להוביל. בכל מקרה, אני לא זוכר מרוץ כל כך נקי, אסתטי במונחים צה"ליים, כפי שמתקיים הפעם.
מינוי רמטכ"ל תמיד היה מלווה בהתערבויות פוליטיות ובבחישות מפלגתיות. למפא"י היה מועמד, לאחדות העבודה מועמד אחר, לתנועת החרות מועדף משלה. לא אחת נעשה שימוש גם בהשמצות אישיות, רכילות, מכות מתחת לשולחן ומתחת לחגורה. הטלנובלה הנחותה שקדמה, למשל, למינוי דן שומרון ז"ל, הייתה אסורה לצפייה לקטינים.
מינוי הרמטכ”ל ב־2010 הוא סיפור המכיל את חולשות השיטה כולן: של הממנים, המועמד וועדת המינוי. אז היו שני מועמדים מובילים, גדי איזנקוט ובני גנץ. יואב גלנט, שתפקידו השני כאלוף היה מזכיר צבאי לראש הממשלה, נמצא אז שלב אחד נמוך יותר בסולם, בדיוק כמו זמיר כעת. אצל נתניהו היה גלנט מסומן כאיש “פורום החווה”. המזכירים הצבאיים של אריק שרון – גלנט ומשה קפלינסקי – היו מבחינתו כמו עדר בקר שסומן בשיטת הצריבה המקעקעת בלוגו של החוואי.
בעת ההיא עמדה על הפרק תקיפה באיראן. נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק רצו רמטכ"ל שיהיה ידידותי למשתמשים. הם ששו להיפטר מגבי אשכנזי וחשו הקלה גדולה עם שחרורו. הם חיפשו רמטכ"ל שיזרום איתם, התקפי כרצונם – לא להיתקע חלילה עם עוד בלם. ברק שיכנע את נתניהו שגלנט הוא האיש, כלומר שהוא גמיש. התקשורת עסקה בקדחתנות ב"מסמך הרפז", אבל זה היה המסמך השולי, הזניח. המסמך המכריע, החשוב, היה נייר עמדה מנומק ומפורט שכתב איזנקוט נגד תקיפה באיראן. נגד חזון החזונות, או החזיונות, של נתניהו וברק. איזנקוט היה ונשאר חף משיקולי קריירה. שרביט הרמטכ"ל לא היה אף פעם בתרמילו, אבל דעתנות תמיד הייתה שם. נייר העמדה ההוא שם קץ לסיכוייו להתמנות אז לרמטכ"ל, לא רק צניעותו והצעתו לבחור מישהו אחר לפניו ועל פניו. בראש הוועדה עמד אז יעקב טירקל. היום, אליעזר גולדברג, שהוא ראש גדול ומנוסה, קליבר בקוטר אחר. גלנט עבר אז בקלות את הוועדה. תחקיר של קלמן ליבסקינד ב"מעריב" על אודות השתלטותו החמדנית על קרקעות לא לו, תקע את המינוי כאשר בג"ץ, היועץ המשפטי לממשלה ומבקר המדינה נדרשו לאירוע.
שר הביטחון אביגדור ליברמן מנהל עכשיו את תהליך הבחירה ביסודיות ובדיסקרטיות. הוא נועץ בשרי ביטחון וברמטכ"לים לשעבר, ובאלופים במילואים שהכירו את המועמדים כמפקדיהם או כפקודיהם. הוא הזמין לפגישה אפילו את יריבו הקולני משה (בוגי) יעלון כדי לשמוע את דעתו. גם השר גלעד ארדן, שיבחר מפכ"ל בימים הקרובים, שנשבע שנית לא ליפול, עורך בדיקות מדוקדקות. כמובן שמאגר המועמדים העומד לרשות שר הביטחון עשיר בהרבה בהשוואה למאגר העומד לרשות השר לביטחון פנים.
ועדיין, הניסיון הנפסד של נתניהו למנות את ידידת המשפחה עפרה ברכה לנציבת שירות המדינה, ניסיון שנבלם בחריקת בלמים - הוכיח שוב את חשיבותה של מסננת. הוועדה למינוי בכירים אמורה לתפקד כמסננת. היא צריכה לבדוק את "טוהר המידות במובנו הרחב, הן מבחינת המועמד והן מבחינת הגורם הממנה", כך קבע בג"ץ והטיל עליה משימה בלתי אפשרית. הרי אין לה מנגנון, חוקרים, תחקירנים ואנשי שטח. אם רוצים גם לשמר את הוועדה וגם לגאול אותה מעקרותה, צריך אולי להצמידה למשרד מבקר המדינה ולאפשר לה להשתמש במשאביו, לעבוד באמצעות התשתיות שלו.
אמנון אברמוביץ' הוא עיתונאי חברת החדשות
