כשבוע לפני הפיגוע הרצחני באזור התעשייה ברקן התקיים בעיר הפלסטינית החדשה, רוואבי, פסטיבל מוזיקה ענק שבו השתתפו עשרות אלפי צעירים וצעירות פלסטינים. אף אחת לא הסתובבה שם עם בורקה, ואיש לא ירה באוויר. עוד פסטיבל ברוח מערבית מהסוג שאנחנו רואים בחודשי הקיץ בפארק הירקון. מה שצרם להנהגה הפלסטינית היא העובדה שהפסטיבל התקיים בשבת, יום לאחר התנגשויות דמים על גבול עזה שבמהלכן נהרגו שבעה צעירים ו־500 נפצעו. אבל זה לא הפריע לרבבות הצעירים שזרמו לרוואבי מכל רחבי הגדה לחגוג את החיים, ממש כפי שמאבקי הכוח בצמרת הפלסטינית לקראת התכנסות המועצה המרכזית של אש"ף בסוף החודש מעניינים אותם כקליפת השום.
שום דבר במה שמכונה "אווירת האלימות בגדה" לא השתנה במהות בימים שלפני הרצח בברקן, וגם לא בימים שלאחריו. הדיבורים על רחוב מוסת עכשיו יותר מתמיד - שהפיגוע בברקן הוא כביכול אחד הסימפטומים שלו - הם עוד ניחוש מושכל של הצבא לגבי הלכי הרוח בציבור הפלסטיני. וזו הבעיה. הציבור בישראל לומד על המתרחש ברחוב הפלסטיני מזווית הראייה המוגבלת של מערכת הביטחון. מדובר בקשית דקה מאוד, העוסקת בעיקר בהתמודדות עם האיומים. אין פלא, אפוא, שגם אחרי הפיגוע בברקן הופצץ הציבור בארץ במקהלת המסרים הקבועים של מערכת הביטחון: יש עליית מתח בשטחים, כוחות הביטחון נערכים לפיגועי חקיינות.
"פיגועי חקיינות" הוא מושג שאומץ על ידי הצבא מתחום הפסיכולוגיה, כדי להכניס איזשהו היגיון בתופעת "המפגעים הבודדים", הצצים משום מקום וחושפים את המערכת במערומיה. אבל החקיינות היא רק סיבה אחת, ולא המרכזית שבהן, לכך שאדם עם בעיה אישית־נפשית לוקח נשק ויוצא למסע רצח באצטלה של “לוחם חופש”. מבין 800 פרשיות ביטחוניות מסוגים שונים, שפיענחו הצבא ושב"כ השנה בגדה, 8%־9% לא נבלמו; חלקם חדרו את הגדר ואת אמצעי האבטחה ורצחו.
גם ארה"ב סובלת, בתדירות הולכת וגדלה, מתופעת "המפגע הבודד": אותו צעיר שהחליט להיכנס לבית ספר, למקום עבודה או למועדון, ולרצוח אנשים. בארה"ב יפעל הרוצח בשם אלוהים, בשם הגזענות, בשם הנקמה בשיטה וכדומה. אצלנו הוא עוטה בדרך כלל אצטלה לאומנית. הריטואל הזה גורר בעקבותיו גם טקסים קבועים כמו שידורים חיים ממקום האירוע, כותרות ענק, הלוויות המוניות, התלהמות של פוליטיקאים, המלצות של מומחים מה לעשות בעתיד. ואז, אחרי ימים ספורים, חוזרים לשגרה. הרצח הבא שוטף את הזיכרון של הרצח הקודם.
גם בישראל וגם בארה"ב יודעים שניתן להקטין את כמות התקפי השיגעון הללו, אבל אף אחד לא עושה באמת משהו כדי לצמצם את התופעה. בארה"ב זה סיפור פוליטי פנימי, שנוי במחלוקת, סביב זמינות הנשק החם. אם יהיו מגבלות הדוקות על רכישות נשק, ואבטחה סבירה על מתקנים ומוסדות, סביר להניח שמספר הרוצחים הבודדים יקטן. גם אצלנו מדובר בסיפור פוליטי שנוי במחלוקת. אם תיווצר אווירה של הידברות עם הפלסטינים, אפשר להניח שכמות המפגעים בודדים תרד. אמנם ארגוני הטרור שלא יהיו מרוצים ימשיכו לייצר פיגועים, אבל התופעה של המפגע שלא נמצא תחת מטרייה ארגונית כלשהי, תצטמצם. כך לפחות אירע בעבר. הטענה שהענישה הקיימת לא מספיק מרתיעה היא דמגוגיה, שכן החוק והאינטרס הביטחוני לא מאפשרים לעשות הרבה יותר ממה שכבר נעשה היום.
גם בתחום האבטחה יש אצלנו את אותו טקס קבוע: מקימים ועדות, מקבלים החלטות, אבל ברוב המקרים הביצוע חלקי או לא קיים בכלל. אחרי סקנדל המגנומטרים בהר הבית הוציאה המשטרה מכרזים לחברות הטובות ביותר בתחום האבטחה. במשטרה התלהבו מהתוכניות, אבל כשראו כמה זה יעלה התקפלו. כדי לאבטח את אזור התעשייה ברקן וכל מפעל בנפרד, גם הממשלה וגם בעלי העסקים יצטרכו להשקיע סכומי עתק. זה לא יקרה. זה מחיר ההתרגלות שלנו לקיפאון מול הפלסטינים, שיש לו דפוסי התנהלות קבועים: התפרצות עממית, רגיעה, מפגע בודד, קורבנות, אבל לאומי, איומים, ענישה, שכחה, רגיעה וחוזר חלילה. √
