1,500 מטפלות סיעודיות הפגינו אתמול בתל־אביב בהפגנה יוצאת דופן של נשים שמרוויחות שכר מינימום ועובדות באחת העבודות הקשות ביותר במשק הישראלי. הנשים דורשות להפסיק את הניצול המחפיר המתרחש לטענתן בענף.
ישנן עשרות־אלפי מטפלות סיעודיות בישראל, שאינן עובדות זרות ומועסקות על ידי חברות כוח אדם פרטיות במימון של הביטוח הלאומי. הן מספקות טיפול סיעודי לקשישים שזקוקים לסיוע בביתם.
סכסוך העבודה החל לאחר שהביטוח הלאומי ניסה להכניס מערכת דיווח חדשה של נוכחות בענף הסיעוד. לפי נתוני הביטוח הלאומי יש בישראל כ־80 אלף מטפלות. לפי הביטוח הלאומי, המערכת הקודמת אפשרה לדווח בו זמנית על עבודה של מטפלת בשני בתים שונים, ולטענתם יש להם אף מסמכים שמוכיחים שהתופעה התרחשה במאות מקרים.
אלא שהמערכת הנוכחית, כאמור, פוגעת לטענת המטפלות בתנאי ההעסקה שלהן. כמו כן, המטפלות מוחות על העובדה שהן מרוויחות שכר מינימום, ולא מקבלות כסף על המעברים שלהן מבית קשיש אחד לשני.
יו"ר איגוד עובדי השמירה, הניקיון והסיעוד בהסתדרות, יוסי ברבי, ציין כי "כעת על הביטוח הלאומי לקבל החלטה האם לתת אור ירוק להסכם הקיבוצי, שמובילה ההסתדרות מול ארגון חברות הסיעוד והמעסיקים בתחום. המטפלות הסיעודיות אינן שקופות ואנו לא ניתן לרפות את ידיהן. מגיע להן כבוד אנושי ותנאי העסקה ושכר ראויים".
אלה סמילנסקי (52) מקרית־מוצקין, עובדת כבר למעלה מ־20 שנה בתחום הסיעוד. "המטפלת שעובדת בבית הקשיש עושה את אותה עבודה שבכל מוסד סיעודי עושים מספר אנשים. אם הקשיש מרותק למיטה או לכיסא גלגלים, המטפלת לבד צריכה לרחוץ אותו, להחליף לו טיטול ולהחליף מצעים. היא גם עובדת הניקיון בבית ומלווה את הקשיש לבדיקות. היא אוזן קשבת לקשיש".
אלה מוסיפה ומציינת כי "לא מעריכים את העבודה שלנו, מזלזלים בה. אנחנו רוצות לעבוד בתחום הזה ולא להתבייש להגיד 'אני מטפלת'. אנחנו עושות עבודת קודש ואנו רואות בזה שליחות, אבל המדינה לא מכבדת אותנו מבחינת השכר”.
המטפלות משתכרות שכר מינימום של 29.12 שקלים לשעה. "אני בקושי מגיעה למשכורת של 6,000 שקל ואני כל הזמן בעבודה", היא מסכמת.
סמדר בן־עזרא פרחי (60) מחולון עובדת יותר משבע שנים בתחום. "אנחנו מנקות להם את הבית, עורכות להם קניות, מלוות אותם לרופאים ומזמינות אמבולנס, אם צריך. אנחנו קשובות לכל מה שהם מבקשים", היא משתפת. "העבודה מאוד קשה. החלטנו להתארגן ולדרוש את הזכויות שלנו. אנחנו עוברות מבית לבית ואף אחד לא מתגמל אותנו. לדרוש מאתנו להחתים שעון רק ברגע שאנחנו נכנסות לבית המטופל, זה לא הוגן".
סמדר מספרת עוד כי העובדות מעוניינות בסיוע נפשי. "אנחנו רוצות טיפול פסיכולוגי. כשאנחנו מאבדות מטופל זה כמו אובדן של בן משפחה. בנוסף, אין לנו שכר קבוע ואנחנו תלויות בשעות העבודה. אנחנו רוצות שכל הדברים האלו יהיו מאורגנים. המשכורת שלי יכולה להיות חודש אחד 5,000 שקלים וחודש אחרי כן - אלפיים. אין לנו ממה לחיות".
נטלי ראס (45) עובדת בכפר סבא ומתגוררת בקלנסווה. "אני המון שנים בתחום", היא מספרת. "בגיל 17 התחלתי לעבוד ואני מרוצה מהעבודה שלי. יש לי מטופלים נהדרים והם מאוד מעריכים את העבודה שלי. זו ממש עבודה קשה מבחינה פיזית וגם מבחינה נפשית".
נטלי נחושה להיאבק ולשנות את המציאות בשטח. "בפועל, אנחנו מקבלות פחות משכר מינימום. לוקח לי 45 דקות לעבור בין בתי המטופלים. יש בנות, שהמעברים שלהן ארוכים יותר והן מפסידות מאות שקלים בחודש".
מהביטוח הלאומי נמסר: "הביטוח הלאומי מעריך את עבודת המטפלים והמטפלות העושות מלאכתן נאמנה. עם זאת, לפי דו"ח מבקר המדינה על הטיפול הסיעודי, 40% מהקשישים דיווחו שהם לא מקבלים את כל שעות הסיעוד שהם אמורים לקבל. מערכת דיווח הנוכחות החדשה מסדירה את דיווח שעות העבודה בענף הסיעוד".
