"צה"ל לא יאמר זאת במפורש, כי הדבר אינו הולם את רוח הצבא. הוא ישחרר לתקשורת את האמירות הרגילות של 'נמשיך ללא ליאות עד שנחזיר את הבנים הביתה', אבל באופן אמיתי מיצינו בזאת את המאמצים לאתר את הגופות. אנחנו מאמינים במאה אחוז של ודאות שאנחנו יודעים היכן הן, וכי הכישלון בלאתר אותן נובע רק מנדידת הקרקע. הבעיה היא שכל מאמץ בנושא עולה במשאבים רבים. יש שלב מסוים בו צריך להגיד 'די, עשינו מספיק'. יש לשמור על איזון ושפיות גם בנושא הזה. במדינה אחרת היו מזמן מכריזים עליהם מקל"נים (חללים שמקום קבורתם לא נודע), אבל אצלנו כל כך חוששים מהמשפחות שזה כבר כנראה לעולם לא יקרה, כך במקרה של רון ארד וכך במקרה של נעדרי סולטאן יעקב".
(גורם מודיעיני בכיר, הבקיא מאוד ועוסק בנושאי שבויים ונעדרים, בשיחה שהתקיימה במהלך אוגוסט)
הרבה משאבים, המון תקוות, וגם תסכול עצום, היו מנת חלקם של העוסקים בפרשה המכונה במערכת הביטחון "רכס הרים", שם הקוד שניתן לחיפוש אחר נעדרי קרב סולטאן יעקוב. רוב אנשי אמ"ן, שב"כ והמוסד שעסקו בעניין, בהובלת רמ"ח שו"ן (שבויים ונעדרים) באמ"ן, א’; רמ"ח שו"ן במוסד, ג’; ומתאם נושאי השבויים והנעדרים מטעם ראש הממשלה נתניהו, ירון בלום ‑ היו משוכנעים כי 36 שנים אחרי הקרב ההוא ייסגר המעגל ויאפשר לפחות לסגור את התיק.
אך כל זה לא קרה. ישראל לא הצליחה לאתר את גופותיהם של הנעדרים צבי פלדמן, יהודה כץ וזכריה באומל. אחרי התסכול הזה, כפי שאומר המקור הבכיר, ייפסקו למעשה מאמצי האיתור, וגם אם לא באופן רשמי - תיק "רכס הרים" ייסגר סופית.
אלא שמנגד, במשפחות הנעדרים לא מוכנים שהתעלומה אשר אופפת את יקיריהן תיוותר לא פתורה. פרחיה היימן־כץ, אחותו של יהודה כץ, והקול הרם והחריף ביותר מבית משפחות הנעדרים, מספרת כי קיבלה עדכון מג', ראש מחלקת שו"ן במוסד, אבל ממילא חשבה שמערכת הביטחון מרכזת את מאמציה בכיוון הלא נכון, שאחיה כץ בחיים ולכן חיפוש גופתו בוודאות כי הוא מת אינו נכון. "אין כזה דבר. כל עוד אני חיה, לא יהיה דבר כזה", אומרת האחות בפסקנות. "אני רק מחכה שביבי ייעלם מהשטח סוף־סוף ואז נוכל לעשות משהו בצד המדיני... הוא (ראש הממשלה נתניהו) מביא נזק, המון נזק, לפחות לעניין שלנו. ביבי, כמו ראש שו"ן בצה"ל, לא יעמוד בדל”ת אמות שלי, אין להם את הזכות להביא את יהודה".
"הם החליטו שהם חללים, ולכן מחפשים חללים ולכן לעולם לא ימצאו", מוסיף שמעון באומל, אחיו של זכריה באומל. "לצבא מאוד נוח להגיד את זה, כי אז הם לא צריכים לעשות יותר כלום. זה פוטר אותם מהמחויבות".
"אחי נשלח בשם הדגל והמדינה, והם צריכים להביא לנו מידע בשם המשפחות והדגל", פוסק שלומי פלדמן, אחיו של צבי פלדמן. "התקווה שלנו היא להגיע למידע. עד עכשיו הם לא השיגו מידע, אבל לבוא ולהגיד שזהו, אפסה תקווה ואין מה לחפש יותר? זה לא".
*
הסגירה הלא רשמית של תיק "רכס הרים" מסמלת את תום מאמצי מערכת הביטחון לפענח את אחת התעלומות הגדולות שהעסיקו את ישראל בעשורים האחרונים: מה קרה לשלושת הנעדרים מהקרב המר שהתחולל בקרבת הכפר הלבנוני סולטאן יעקוב ב־11 ביוני 1982.
בצה"ל הגיעו די מהר למסקנה שהשלושה נהרגו. ביוני 1983, שנה אחרי הקרב, נערך דיון אצל ראש אכ"א באותה תקופה, האלוף משה נתיב. על סמך העדויות שנאספו ותחקירים שנערכו לניצולי הקרב הנורא המליצו גורמי המקצוע לרב הצבאי הראשי דאז, האלוף גד נבון, להכריז על השלושה כחללים שמקום קבורתם לא נודע. הרב, שהיה ידוע דווקא בגישתו המחמירה לנושא, הודיע לראש אכ"א כי הוא מקבל את ההמלצה, ומסכים להנחת הגורמים המקצועיים שהשלושה נהרגו בקרב. ראש אכ"א, הסמכות העליונה בעניין, הודיע כי הוא מקבל אף הוא את ההמלצה, אך טרם שיכריז סופית ביקש לערוך עוד "בדיקה קצרה".
בשנים שחלפו מאז הפך תיק "רכס הרים" לפרשייה המתמשכת והמתסכלת ביותר - לצד פרשת רון ארד - שבה עסק המודיעין הישראלי. מדינת ישראל השקיעה מאמצים רבים ועשרות מיליוני שקלים: האזנות, תשאול סוכנים, שאילתות לתחנות המוסד ברחבי העולם, פענוח צילומים מאזורים שונים ותקופות שונות, מגעים בינלאומיים עם גורמים בכירים במדינות רבות, גיוס היחסים האסטרטגיים עם ארה"ב, ובשלב מסוים גם העלאת הנושא כמרכזי וחשוב במסגרת תהליך אוסלו עם הפלסטינים. גם ניצולי הקרב ההוא תוחקרו אינספור פעמים, חלקם אפילו תחת היפנוזה, שמא שמור בזיכרונם המודחק פרט חשוב כלשהו.
אחד מקציני אמ"ן הבכירים שעסקו בנושא טוען כי שורש הבעיה נטוע בישיבה ההיא, אצל ראש אמ"ן. "שם, באותה ישיבה, באותו סיכום דיון, טמונה הטעות הגדולה", אומר המקור. "לו היו סוגרים אז את הפרשה, המשפחות היו מקבלות את הדין, מבינות כי יקיריהן אכן נהרגו בקרב, מבכות את גורלן - ועם כל הכאב, ממשיכות הלאה בחיים. אלא שככל שעברו השנים, ונערכו עוד ועוד בדיקות, התחזקה התקווה של המשפחות כי אולי הם כן בחיים. המשפחות איבדו אט־אט את האמון במערכת, לפעמים בצדק, לפעמים פשוט מתוך תסכול. ככל שאבד האמון של המשפחות הן פתחו במסעות חיפוש ואיסוף מודיעין משל עצמן. המסעות הללו הניבו עוד ועוד פרטי מידע שהיו לא יותר מ'רעש מודיעיני' - אינפורמציה כוזבת או לא רלוונטית, אך פורשו באופן הפוך בידי המשפחות.
"ביחס ישר לכל אלה גדלו המאמצים של המערכת כדי לפתור את התעלומה. בסופו של דבר, יום אחד החליט מישהו לסגור את התיק כי די, נמאס, וצריך להפסיק להשקיע בעניין את המשאבים המטורפים האלה. הבעיה היא שכל כך הרבה זמן חלף בינתיים, שזה באמת נראה מבחוץ כאילו איזה מפקד רוצה לנקות שולחן".
יום חמישי, 10 ביוני 1982.
מלחמת לבנון הראשונה - שאז עדיין כונתה "מבצע שלום הגליל" - הייתה ביומה החמישי, וכוחות צה"ל התקדמו תוך לחימה צפונה, במטרה לכבוש את כביש ביירות־דמשק, ואף להתקדם מעבר אליו. למחרת הייתה אמורה להיכנס לתוקף הפסקת אש, ובצה"ל ביקשו להגיע למקסימום הישגים לפני המועד. כוחות חי"ר ושריון החלו להתקדם בלילה על הציר לתוך אזור בקאע, אולם נתקלו להפתעתם בכוחות סוריים כבדים. התפתח במקום קרב, וגם ניסיונות החילוץ הסתבכו. שיאה של הלחימה היה בלילה שבין חמישי לשישי, מעט צפונית לכפר סולטאן יעקוב. עשרים לוחמי צה"ל נהרגו, שניים נשבו (חזי שי ואריק ליברמן, שהוחזרו במועדים מאוחרים יותר) - וכאמור, שלושה הוגדרו נעדרים. כך נולד תיק "רכס הרים".
במשך השנים נוספו לא מעט פרטים ולא מעט גרסאות לגבי גורלם של פלדמן, כץ ובאומל באותו לילה גורלי ושנוי במחלוקת. חלק גדול מהתעלומה נסב על אדם בשם סאלח מאני, מפקד כוחות א־סעיקה, התנועה הפלסטינית הפרו־סורית שנלחמה נגד צה"ל באזור. מאני נוכח בזירת העימות בסולטאן יעקוב וניצח על הפעילות לאחריה. כאשר מספר טנקים ישראליים שנפלו שלל נגררים לסוריה, מאני נהג באחד מהם, אירוע המתועד בתצלום בעיתונות הלבנונית.
אנשי א־סעיקה בראשותו נותרו באזור בימים שאחרי הקרב, ובחברת רופאים מהפת"ח קברו את גופות הישראלים, הסורים והפלסטינים שנותרו בשטח, בקברים זמניים משותפים. חלק מגופתו של זוהר ליפשיץ ז"ל, מפקד הטנק של יהודה כץ, נקבר למשל באחד הקברים באזור עיטה אל־פוחר (כך גם נקרא הקרב בעגה הפלסטינית).
בדצמבר 1982 הגיע לידי יחידה 504 של אמ"ן מידע, על פיו הסורים העבירו לידי ארגון א־סעיקה גופות חיילי צה"ל שנאספו מטנק שלל שרוף בבקאע. מאני, כך לפי המידע, נהג את הטנק עד מחנה הפליטים ירמוכּ שליד דמשק, ובתוך המחנה הוא השליך מהטנק גופת חייל ישראלי, קשר אותה לגחון ופתח ב"מסע ניצחון" ברחוב הראשי של המחנה. לאחר מכן הצטרפו אליו תושבים נוספים של המחנה, שהחלו להתעלל בגופה ובסופו של דבר שפכו עליה נפט והציתו אותה. הגופה הועברה למחנה אל קדאם הסמוך, צורפה לשתי גופות שזוהו קודם כחללי צה"ל, וכל השלוש נקברו על ידי אנשי פת"ח.
אלא שזמן קצר אחר כך מתחילות להגיע ידיעות סותרות. ב־17 במאי 1983 קיבל המודיעין הישראלי ידיעה שלפיה במהלך הקרב נלקחו בשבי שני שבויים, שהועברו למודיעין הסורי. אחד מהם נמסר מאוחר יותר לידי אחמד ג'יבריל. שנים מאוחר יותר יוחסה הידיעה הזו במודיעין הישראלי, בצדק, לא לשלושת הנעדרים אלא לשני השבויים שהוחזרו, שי וליברמן. אבל בזמן אמת הייתה זו הידיעה שמנעה את הכרזתם של כץ, פלדמן ובאומל לחללים באותה ישיבה אצל ראש אכ"א.
הזמן ילמד את קציני המודיעין שעסקו בפרשה כי כאן טמון לקח חשוב. תא"ל (מיל') קותי מור: "הלקח שלי מ'רכס הרים' וממקרים דומים נוספים הוא שברוב־רובם של המקרים תמונת המצב המדויקת ביותר מתגבשת קרוב מאוד לאירוע ובטווח זמן קצר לאחר מכן. ככל שמתרחקים כך התמונה מיטשטשת, ונכנסים יותר עיוותים, רעשים מודיעיניים, בעלי אינטרס וסילופים".
ואכן, התעלומה רק המשיכה והסתבכה. כמה שבועות אחרי הקרב העביר מאני גופות חיילים ישראלים שנקברו בלבנון לתוך שטח סוריה, לצורכי המשא ומתן הצפוי עם ישראל. אנשיו פתחו את אחד הקברים והוציאו ארבע גופות (ביניהן החלק מגופת ליפשיץ). הגופות הועברו ברוב טקס לדמשק.
אלא שאותו קבר היה רק אחד מכמה קברים שבהם נטמנו בערבוביה גופות סורים, פלסטינים וישראלים, ולאיש - בוודאי לא למאני - לא היה מושג מי הוא מי. ב־4 ביולי 1982 קברו אנשי א־סעיקה בראשותו של מאני את ארבע הגופות שהביאו מזירת הקרב בבית הקברות היהודי בדמשק, בטקס מתוקשר שמטרתו להראות לישראל כי גופות חייליה בידיים סוריות. על ארבעת ארונות הקבורה הונחו תעודות זיהוי של ארבעה טנקיסטים ישראלים, שנותרו כביכול במדי החללים. בדיעבד התברר כי אלו נלקחו מציוד אישי שנותר בשדה הקרב, ללא קשר לגופות.
למשך כמה חודשים היה נדמה כי התעלומה נפתרה. בתיווך ארה"ב נחתם הסכם חילופים, ששיאו בטקס שנערך ב־28 ביוני 1984, בקוניטרה: ישראל החזירה לסוריה את השבויים שבידיה, ובתמורה החזירה סוריה שלושה שבויים מקרב אחר (אריק ליברמן, גיל פוגל ויונתן שלום), וכן את הארונות.
הארונות הועברו לרבנות הצבאית, אך משנפתחו התברר כי כללו אמנם את חלק גופתו של ליפשיץ, אבל בשאר היו חללים אלמונים, ככל הנראה פלסטינים. מי שקיווה ש"רכס הרים" יגיע לפתרון, התבדה - ולא בפעם האחרונה.
אחת הסיבות לתסבוכת בתיק היא ריבוי הארגונים שהשתתפו בקרב: היו שם כוחות צבא סוריים, אנשי א־סעיקה של סלאח מאני, כוחות מהחזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית, ארגונו של אחמד ג'יבריל ועוד ארגונים פלסטיניים. כך קרה, למשל, שחזי שי נפל בשבי אנשי ג'יבריל, אריאל ליברמן בידי צבא סוריה, וגופתו של ליפשיץ הוחזקה בידי א־סעיקה.
ומה לגבי שלושת הנעדרים? על פי קביעת צוות החוקרים באותה עת גופותיהם של פלדמן, באומל וכץ נאספו על ידי חיילים סורים (או כוחות א־סעיקה) ונקברו. אבו־ג'יהאד סיפר בכמה ראיונות עיתונאיים כי אנשיו היו אלה שקברו את גופות הנעדרים. לכן, לאורך חלק גדול משנות ה־80 ההערכה בישראל הייתה שהמפתח לפתרון הפרשה אינו בסוריה אלא מצוי בידי הפלסטינים.
במארס 1987 התבקש עמוס ערן, מי שכיהן בעבר כמנכ"ל המוערך של משרד ראש הממשלה של יצחק רבין (בכהונתו הראשונה), לבצע עבור שר הביטחון רבין משימה סודית: "הוא הסביר שמדובר ב'עניין מאוד מורכב', שישראל מקפידה להעלות גם בכל המגעים הבינלאומיים שלה", סיפר לי ערן בעבר, "אבל שהוא לא בדיוק מבין מה דעת קהילת המודיעין בפרשה".
רבין ביקש מערן לכנס את כל הגורמים המעורבים בתיק "רכס הרים" כדי להבין מה מסקנתם בפרשה. ערן ערך סדרת פגישות עם אנשי אית"ן (היחידה לאיתור נעדרים של צה"ל), ועם אלוף (מיל’) עמירם לוין, שעסק אז גם הוא בנושא, ובנוסף גם עם אנשי שב"כ, מוסד ואמ"ן.
במשך שלושה חודשים נמשכו הפגישות החשאיות הללו. על שולחנו של ערן נערמו עוד ועוד ידיעות על כך שהנעדרים מתים. כך, למשל, דיווח אחמד טיבי, שניסה לסייע בפרשה, כי אבו־ג'יהאד סיפר לו שכץ, פלדמן ובאומל נהרגו, וברשותו הדסקית של באומל ותיעוד של האחרים. באותה תקופה הגיע גם דיווח משירות ביון מערבי למוסד. בדיווח נטען כי שירות ביון מזרח־אירופי סיפר למשרד ביטחון המדינה של מזרח־גרמניה (השטאזי), כי שלושת חיילי צה"ל נהרגו בקרב סולטאן יעקוב. זה לא היה הדיווח היחיד, וגם הנשיא אסד (האב) חזר ואמר לכמה שליחים אמריקאים, שישראל וגורמים יהודיים פנו אליהם, כי השלושה נהרגו. כמוהו טענו גם ערפאת, אבו־ג'יהאד ואחמד ג'יבריל.
עמוס ערן: "המידע שהמוסד סיפק, בצירוף העדויות שהביאו הניצולים מהקרב ומידע נוסף, הביא את כל הגורמים למסקנה כי השלושה אינם בין החיים. הצגתי את הדברים בפני רבין, שלא היה מודע לעומק ולפרטים הרבים. הוא ביקש שאזמן את יונה באומל (אביו של הנעדר - ר"ב) ובעדינות אחלוק איתו את הדברים, בלי להיכנס לתיאורים הפלסטיים של ההתעללות בגופות.
"הפגישה עם באומל הייתה קשה מאוד. ניסיתי להסביר לו בעדינות את תמצית המידע. ניכר היה עליו שהוא נסער ופגוע מאוד. אחרי רבע שעה בה דיברתי הוא החל בשטף של ביקורת חריפה נגד צה"ל, בטענות כי מטייחים ומסתירים ממנו מידע. הוא יודע שזכריה בחיים, אין בכך כל ספק, ואף אחד לא יבלבל אותו עם העובדות. יש עיתונאי שראה אותם בחיים, יש תמונה של הטנק בדמשק, ויש עוד אינספור עדויות וממצאים שהוא אסף לאורך השנים שחלפו. הפגישה הייתה קשה והסתיימה באווירה לא נעימה. דיווחתי לרבין על מה שאירע. הוא הגיב כמו שהגיב פעמים רבות על מידע שהבאתי - בשתיקה. המלצתי להכריז על השלושה כחללים שמקום קבורתם לא נודע. בזאת תמה שליחותי".
ערן לא היה היחיד שהמליץ זאת, אבל בלחץ המשפחות ראשי הדרג המדיני והצבאי לא פנו לרב הצבאי הראשי להכריז על השלושה מקל"נים. קותי מור: "על כל מה שאנחנו הבאנו, הם הביאו טענה הפוכה. המשפחות, בצדק, לא הסכימו לשום דבר פחות מאשר גופה או חלק מגופה".
המתח בין משפחות הנעדרים למערכת הביטחון הלך והחריף. תרמו לכך גם הכישלון בפרשת רון ארד וגם תקלות, כמו ההודעה השגויה שנמסרה למשפחתו של השבוי חזי שי, לפיה הוא איננו בין החיים. חוסר האמון היה גדול עד כדי כך שבאומל האב יצא למסע מחקר חובק עולם משל עצמו. בהמשך נוצר למעשה נתק בין המשפחות לבין אנשי שו"ן. אורי לובראני, שמונה למתאם שו"ן מטעם שר הביטחון רבין, הותקף לא אחת במילים חריפות, והחליט מפאת כבוד המשפחות שלא להגיב. "היו אלה רגעים קשים ולא סימפתיים לכולנו", מספר אחד מאנשי המודיעין שהיו נוכחים בפגישות עם המשפחות.
"הטעות שלי בעניין הזה", אמר לי לובראני, "הייתה שלא הייתי יותר תקיף עם רבין כשהצעתי בקול ענות חלושה לאסוף את כל הגורמים הרלוונטיים ולפנות לרב הצבאי שיכריז עליהם חללים. בגיבוי קהילת המודיעין, הרמטכ"ל ושר הביטחון זה היה מצליח. הייתי אז, ועודני היום, משוכנע במאה אחוז כי הם אינם בחיים".
גם יורשיו של לובראני בתפקיד, יוסי גינוסר ויעקב פרי, חשבו שהשלושה אינם בחיים, אבל באומל האב המשיך במאבקו, עד לפטירתו ב־2009. "מה אתה חושב, שזו לא הייתה הקלה בשבילי לקבל הוכחה שזכריה אינו בחיים?" שאל אותי באומל באחת מפגישותינו, בקול שבור מכאב. "אתה בכלל יכול לתאר לעצמך את הגיהינום שעברתי בשנים האלה, כי לא יכולתי להניח לאותו סיכוי שהוא חי אי שם, נמק בחשכת צינוק?" הוסיף במבטא אמריקאי שבור.
באומל המנוח היה איש חכם, והציג עדויות וראיות שונות לטענותיו. גם משפחות אחרות קיבלו פרטי מידע, שלכאורה הצביע על כך שהנעדרים עודם בחיים. כך, למשל, בפגישה עם קרובי משפחתו של יהודה כץ טען איש השגרירות הרוסית בקהיר, ולדימיר טיטורנקו, כי בידיו מידע שלפיו יהודה כץ חי ומוחזק בידי ארגונו של ג'יבריל. למשפחת כץ הגיעו עדויות דומות גם מגורמים גרמניים, שניהלו קשרים עם ארצות ערב. וכך, בעוד במערכת הביטחון שררה פחות או יותר הסכמה שהנעדרים אינם בין החיים, המשפחות הביאו עוד ועוד ראיות, שמבחינתן מצביעות על כך שיקיריהן בחיים. המצב הטעון והרגיש הזה נמשך למעשה עד היום.
השנים חלפו, הפצע לא הגליד. להפך, מדי פעם הוא נפתח מחדש. במהלך המגעים סביב הסכם אוסלו, למשל, אישר ערפאת להעביר לידי המשלחת הישראלית את דסקית הזיהוי של באומל, שאותה קיבל מאבו־ג'יהאד. הממצא התקבל בהתרגשות גדולה בארץ. ההרכב הכימי של המתכת נבדק ונמצא כמקורי. אבל על השאלה הקריטית כיצד התגלגלה הדסקית לידי אנשי הפת”ח לא הייתה תשובה. ברוח הפיוס ניאות ערפאת להשיב על שאלות החוקרים הישראלים בנושא, אבל ענה לשאלות כמו שערפאת נהג לענות. יצחק תדהר, מי שהיה מתאם שו"ן באותה עת: "לא משנה את מי שלחנו לערפאת, כולל את המשפחה עצמה, לא הצלחנו להבין ממנו איך הדסקית הגיעה אל אבו־ג'יהאד. הוא סובב אותנו בכחש, וכל סיפור שסיפר התברר בבדיקה שלנו כהמצאה פרועה".
ב־1997 יצאה משלחת חברי כנסת ערבים לסוריה ונפגשה עם גורמים בכירים בממשל הסורי. במסגרת אותו ביקור פגש חבר הכנסת נואף מסאלחה, את סאלח מאני, מי שנהג בטנק הישראלי שנפל שלל בקרב. הח"כ שאל אותו על אודות סולטאן יעקוב. מאני ענה כי בסיום הקרב נותרו בידיו שלושה או ארבעה פצועים והרוגים, ההרוגים נקברו והפצועים הועברו הלאה לידי גורמים אחרים. לידי אילו גורמים? זאת מאני לא היה מוכן להגיד.
ח"כ מסאלחה שב לארץ ותוחקר באמ"ן, כולל "מסדר זיהוי" שבמהלכו הצליח לזהות נכונה את תמונתו של מאני מבין שלל צילומים שהוצגו בפניו. הדיווח, למותר לציין, עורר את תקוות המשפחות. אנשי שו"ן, לעומת זאת, דחו את המידע מכל וכל והצביעו על ה"חורים" בסיפורו של מאני.
אבל דבר מהותי אחד כן השתנה: באמ"ן הבינו כי רבים ממשתתפי הקרב ההוא בסולטאן יעקוב חיים בקרב הפזורה הפלסטינית, ועם הסכם אוסלו ברקע הצליחו לראשונה לקבל הסכמה לפגוש את חלקם ישירות. במקרים מסוימים ערפאת אפילו אישר שימוש בפוליגרף במהלך התשאולים הללו. באמ"ן קיוו שהנה, כאן תימצא ראיית הזהב שתביא לפתרון התעלומה.
על פי העדויות המעודכנות, המוצלבות והמאושרות בקיפאון מחטי הפוליגרף, הרי ששתי גופות חיילים, של פלדמן ובאומל, נאספו על ידי אנשי ג'יבריל בשדה הקרב ונקברו. לאחר מכן הגופות הוצאו והועברו לדמשק. במקביל, נערכה תהלוכת הזוועה של מאני עם הטנק הישראלי והגופה, שנטען כי היא גופתו של כץ. התברר כי הסורים מאוד לא אהבו את האירוע הזה ועצרו את ההשתוללות באיומי נשק של כוח שיטור גדול. השוטרים סילקו את מאני מהצריח ולקחו את הטנק למוזיאון המלחמה בדמשק.
תיאורי הגופות שנמסרו מפי העדים הפלסטינים, לרבות הפציעות של באומל ופלדמן, תאמו את עדויות חיילי צה"ל על שהתרחש בקרב. העדים סיפרו כי אנשי אש"ף העבירו את הגופות לקבורה באישור סורי ובתיאום עם אנשי א־סעיקה.
יעקב פרי, מתאם שו"ן באותה עת, פגש את מזכירת המדינה האמריקאית דאז, מדליין אולברייט, בתקווה שתסייע מול אסד, אבל גם המאמץ הזה העלה חרס. היו מבני המשפחות שראו בכך הוכחה נוספת לכישלון הקונספציה של קהילת המודיעין. מבחינתם, זה ממש לא היה הכישלון הראשון ‑ וגם לא האחרון.
אז מה הוביל את מערכת הביטחון להחליט, גם אם לא רשמית, להפסיק לעסוק בתיק?
ליאור לוטן, מתאם השו"ן הקודם, אמר לי בסדרת שיחות שקיימנו לפני כמה שנים (השבוע, ממקום שהותו באפריקה, הוא סירב להגיב): "בשלב מסוים אתה חייב להתחיל ולסכם את הפרשה. קח את כל מידע המודיעין שיש בתיק ואת המידע הרפואי, שמתבסס על עדויות החיילים שראו אחרונים את הנעדרים, ואת הזמן שחלף מאז, ושים הכל בצד אחד; מהצד השני, שים את כל הידיעות המקוטעות, הבודדות והבלתי אמינות שהתקבלו על כך שהחיילים בחיים. הידיעות על כך שהם מתו יוצרות רצף מודיעיני אחיד, מהימן ומוצלב. הידיעות על כך שהם בחיים לא יוצרות כלום. זה בערך כמו להשוות גרם לטון.
"הצוות המקצועי היה ועודנו משוכנע בממצאים, אבל כלפי דרג מקבלי ההחלטות השאלות והקושיות היטו את הכף ומנעו הכרזה ברורה כי מדובר בחללים שמקום קבורתם לא נודע. ואני שואל: האם בעוד מאה שנה ניתן יהיה להכריז עליהם? ובעוד שמונים? ובעוד חמישים?"
ומה קרה בינתיים בתיק "רכס הרים"? לפני כשנתיים ניצתה תקווה, כאשר פוטין העביר לישראל בטקס רב רושם את אחד מטנקי צה"ל שנפל שלל בקרב סולטאן יעקוב, אולם התברר כי לא מדובר בטנק הנעדרים. לאחרונה נטען בסוריה כי ישראל גייסה לטובת החיפוש שלה אחרי נעדרי הקרב לא פחות מאשר את אנשי דאעש והמורדים הסורים. בראיון שהעניק לאחת מתחנות הטלוויזיה המקורבות לחיזבאללה ולמשטר הסורי טען טלאל נאג'י, עוזר מזכ"ל החזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית (אשר פועל למעשה תחת פיקוד סורי), כי חמושים של ג'בהת א־נוסרה (ארגון ג'יהאדיסטי המזוהה עם אל־קאעידה), אנשי דאעש וצבא השחרור הסורי (ארגון אופוזיציה נוסף הנלחם באסד ובחיזבאללה) "חפרו בית קברות ישן במחנה ירמוכּ בסוריה, בחיפוש אחר שרידי חיילים ישראלים שנקברו שם".
מחנה ירמוכ נמצא בקצה הדרומי של דמשק, הוא הגדול מבין מחנות הפליטים הפלסטיניים בסוריה, המונה כ־150 אלף פליטים, כמעט שליש מהרשומים במדינה. נאג'י טען כי החיפוש ב"בית הקברות של השהידים", כך מכונה המקום, נערך אחרי שרידי שלושת הנעדרים מקרב סולטאן יעקוב, זאת על פי פקודה מאת "מנהיגי הציונים" וכדי להעביר את שרידיהם לישראל. הוא טען כי במקביל לחיפוש הזה עסקו אנשי דאעש בהשחתה שיטתית של קברים ומצבות באותו מקום.
אלא שעד כה המאמצים לא הביאו לתוצאות. וכך, בתחושה קשה של תסכול ואכזבה, מסיימת מערכת הביטחון, לפחות עד שישתנו באופן קיצוני התנאים המדינייים עם סוריה, את טיפולה המעשי בפרשת "רכס הרים". בצוות שו"ן יש הסבורים כי צריך להמליץ שוב לרב הצבאי הראשי להכריז על השלושה מקל”נים, אך ייתכן שלנוכח העבר והידיעה כי המשפחות עלולות לפנות לבג"צ יימנעו אף מלעשות זאת.
פרחיה היימן־כץ, אחותו של יהודה כץ, אומרת כי קיבלה מג', ראש מחלקת השבויים והנעדרים במוסד, דיווח מלא על המאמצים שהתרחשו, אך לא התרשמה. "אני ממילא חשבתי שצה"ל מחפש במקום הלא נכון", היא אומרת. "המהלך שלהם להכריז על נעדרי סולטאן יעקוב (כמקל"נים - ר"ב) היה שגוי ואיש לא נתן על זה את הדין עד היום, כי קיבלו על זה לגיטימציה מכל העולם ואשתו. ולכן אנחנו אוכלים אותה, כי זו הגישה, ולכן עדיין לא הגענו לפתרון.
"בסופו של דבר, אמנם לא הכריזו עליהם (כמקל"נים), אבל כל העולם יודע שהכריזו כי ככה דובר וזה מה שהתקבע בתודעה, ולכן היה לי קשה עם זה. אני ניסיתי בכל כוחותיי להראות לכולם (שהם בחיים), לפחות בעניין גורלו של יהודה, ולא הצלחתי. ועל כך אני מצרה".
היימן־כץ לא בוחלת במילים קשות כלפי אנשי שו"ן בצה"ל. "אני בקשר מצוין עם רמ"ח שו"ן של המוסד, אבל ראש שו"ן בצה"ל לעומת זאת לא ראוי לעמוד בדל”ת האמות שלי.
"תשמע, אני יודעת דבר אחד: הצלחתי לשכנע את רמ"ח שו"ן של המוסד שלמרות שזה לא הגיוני וכאילו לא מציאותי, היום המוסד מוכן לבדוק את הסצנריו שיהודה נשאר בחיים והם חושבים בכיוון הזה. האם הם נותנים לזה סיכוי רב? לא, אבל הם לפחות מוכנים לשמוע, כי הם רואים שכל השאר מעלה חרס.
"אין כזה דבר שהסורים החזירו את גופתו של זוהר ליפשיץ ולא נתקלו בגופתו של יהודה. אין כזה דבר. על זה כולם מסכימים. אין מצב שאת זה טרחו להביא לקבורה ולא טרחו להביא את גופתו של יהודה.
"לכן אני כל הזמן אומרת: אני לא בטוחה שזו המציאות, אבל אני אומרת שזו אפשרות - והטמטום הכי גדול היה לבדוק רק אופציה אחת ולא לבדוק שום אופציה אחרת. אני לא אומרת להסית את כל המאמצים, אבל משהו. הנתיב הזה לא נבדק אף פעם. מלכתחילה זה לא נבדק ולכן חזי שי ישב סתם בכלא. מהרגע שיש איזשהו רמז בכיוון הזה (שמישהו חי) הם (אנשי קהילת המודיעין) מייד יודעים איך לבטל אותו".
בראיית אמ"ן הם לא טעו.
"עזוב אותך. זה דבילי ברמות־על. זה ממש לא שווה התייחסות אפילו. אני אומרת לך, אני לא יודעת מתי ואיך, אבל האפשרות הזו שייתכן שיהודה נחלץ בחיים ו/או מסתובב בלתי מזוהה בין כפרים או כלוא באיזה מקום, זו אפשרות שלא נותנים לה סיכוי".
"הניסוח של הצבא אומר שהם לא מחפשים עדויות לחיילים חיים אלא גופות, ואני טוען שזה המקור לאי־מציאתם של אחי וחבריו", אומר שמעון באומל, אחיו של זכריה באומל. "אם הצבא היה עושה מה שהיה צריך לעשות כשניתן היה, היו מוצאים מידע. שיביאו הוכחות שהם חללים, אנחנו נקבל את זה. אבל הוכחה, לא השערה. אם למשל היו עושים מאמצים למצוא אותם בסוריה, בעיקר בבלגן ששרר שם בשנים האחרונות, לפני שאסד הסתדר עם השלטון שוב, אני מאמין שיכול להיות שהיו מוצאים את אחי בחיים. אני בטוח שלא נוח לחפש בסוריה, אני כן בטוח שיש מקומות בסוריה שיותר נוח להגיד עליהם 'חיפשנו ולא מצאנו'. לנו יש השערות איפה הם נמצאים - וזה לא בבית קברות".
אתה מתכוון לכלא?
"כן, ואני גם יודע באיזה. אבל להגיע לבית הכלא זה יותר בעייתי. היו סורים שהצליחו לצאת משם ואמרו שראו את אחי, אבל היו כאלו בישראל שאמרו שהדבר לא אמין. במשך שנים הקפידו - ממש הקפידו! - להעביר אלינו מידע שלילי ולא התייחסו בעין יפה למידע הפוך".
לתחושת באומל יש הבדלים ביחס לנעדרים בצבא. "אין דין צה"ל כדין חיל האוויר. היחס לנעדרי סולטאן יעקוב ואחרים שונה מהיחס לרון ארד. זה התבטא ביחס כלפי החיפושים אחריהם, וכלפי איך שהם מתייחסים בתקשורת ובציבור לעניין שלנו מול העניין של רון. צה"ל צריך להתייחס לכל החיילים במידה שווה, וזה לא קורה. מנגד, יש גם אנשים בצה"ל שעושים עבודתם נאמנה בחיפוש אחרי הנעדרים".
שורה תחתונה: הם אומרים שזהו, גם אם זה לא רשמי, כרגע הם לא מחפשים. מה זה עושה לך?
"מחזק את הדעה שלי שהצבא לא חיפש ברצינות בעבר, ורוצה להמשיך לא לחפש ברצינות בהווה ובעתיד".
שלומי פלדמן, אחיו של צבי פלדמן: "הקטע שלהם היה מאז ומתמיד לחפש גופות. בתכלס אולי אם היו מחפשים חיים הם היו גם מוצאים. נכון שלבוא אחרי 36 שנה ולהגיד שהם חיים נשמע קצת מופרך, אבל המטרה שלנו היא להגיע למידע. לכאן או לכאן. כל בשורה תהיה עבורנו בשורה נסבלת".
האח של באומל והאחות של כץ חושבים שהם עדיין חיים. גם אתה חושב כך?
"אני לא חושב שאחי חי בזהות בדויה בלבנון או בסוריה. יכול להיות שהוא נמצא במרתף בדמשק. אנחנו מדברים פה בעניין של דיני נפשות וכבר היו מקרים. אנחנו יודעים על מקרה שאחרי עשרים שנה הסורים שיחררו ירדנית שהייתה כלואה אצלם וטענו שהיא מתה מזמן, ובסוף היא הייתה בחיים. אצל הסורים הכל יכול להיות. לא מקובל עליי להרים ידיים. מקובל עליי להגיע לתוצאות, לכאן או לכאן".
זה מפתיע אותך שיש במערכת הביטחון כבר כאלו שמדברים על סגירת התיק?
"במדינה שלנו שום דבר לא מפתיע. 36 שנה הם לא יודעים, אבל מי אמר שבשנה הבאה הם לא יידעו? אף פעם לא הפקירו חייל ישראלי, ואנחנו מצפים שהם כן יגיעו לתוצאה. אני אומר כך: נקבל כל תשובה - רק תגידו את האמת. אני חושב שכל אזרחי ישראל רוצים שהפרשה תגיע לקיצה, וזו תהיה אנחת רווחה לכולם".
צה"ל פעל ופועל כל העת באופן גלוי ובחשאי כדי להשיב הביתה את שלושת נעדרינו מקרב סולטאן יעקוב, זאת לצד מאמץ מתמשך להשבת יתר הנעדרים. לצה"ל ולמדינת ישראל מחויבות עמוקה לבניה הנעדרים, ועל כן נמשיך לממש מחויבות זו."
סייעה בהכנת הכתבה: אתי אברמוב
