בברלין פגשתי את המין האנושי. גרתי בתל־אביב 15 שנה ואפשר לספור על כף יד אחת את מספר המועדונים שהייתי בהם. אולי בגלל שאני מפורסמת, אבל כנראה סתם מעצלות. רק עכשיו, כשיש לי ילדים ואין לי זמן לבלות, אני עפה על זה.
עד ברלין עפתי רק כדי לצאת קצת מהבית שלא לצורכי עבודה. אם בפריז פגשתי בעיקר נשים בתת־תזונה, פה התיאבון חגג. כולם אכלו את כולם, בכל מקום, מכל זווית. המין האנושי הזה יעשה הכל בשביל מין חייתי.
סקס הוא לא המצאה של חובבי האקסטרים, גם הנייחים שבינינו חוטאים בו. כולנו מכירים את התחום, רק שרובנו מיסיונרים. ולמרות שממבט ראשון אפשר לטעות בי ולחשוב שמדובר באקרובטית בולעת אש ותלויה על חישוקים, אני דווקא אוהבת לנוח. רוב הפעילויות שלי בתחום התבצעו על הגב. תנו לי צ׳לו ואבוב. שמישהי אחרת תשבור גיטרות.
מה שכן, גמישות מחשבתית תמיד הייתה לי. יכולתי לדמיין בקלות שאני כל דמות, החל מהמשרתת שבאה לנקות אבק, ועד למלכת אנגליה. בראש אני יכולה לעשות עם הגוף שלי מה שבא לי, בכל מקום ובכל זווית. גם הלוקיישן יכול להיות גמיש. בתא שירותים של מטוס, בחיק הטבע, תחת כיפת השמיים, כשהרגליים מתנדנדות למעלה והראש תלוי הפוך. זרוק מקום - אני שם.
בראש אין לי בכלל הגבלות, בעוד שבפועל אין לי ראש לזה בכלל. החיים מעייפים מדי וכשכבר מתאפשרת פעילות כזאת, ממש בא לי ליהנות ממנה.
אז נסענו לחנות סקס. דווקא אין לי עניין מיוחד באביזרים, מסתדרת לבד, תודה. אבל בברלין, חנויות סקס הן חלק מחוויית התיירות. נזכרתי איך בנעוריי שכבתי באחו מחוץ לבית, על הגב, האבנים הקטנות נכנסו לי בין הצלעות, וזייפתי שאני נהנית.
אישה, בשביל ליהנות, צריכה להתרכז. שיהיה לה נוח ולרוב גם חשוך. שנייה מסיחים את דעתך ואת קולטת שאת בפוזה לא מחמיאה ועוד באחו.
בשלב מאוחר הרבה יותר בחיי קנתה לי חברה צעצוע ליום ההולדת. לא משנה איזה. ניסיתי להשתמש בו אבל זה היה כמו לפצח קובייה הונגרית. מחשבה פרקטית, כמו ״איפה לעזאזל מניחים את זה, ועל כמה לכוון את הכפתור של הווליום", מפריעה לך לדמיין שאת סמל מין.
החנות שהגענו אליה הייתה דווקא ידידותית. אמרו לנו שזאת רשת פמיניסטית, שמכבדת נשים, אבל המוכרות נראו קצת מפחידות. כשביקשנו מוצר קצת יותר מיינסטרים ‑ המוכרת הסתכלה בנו מזועזעת. ״לא, לא, לא. אנחנו לא מוכרות פה דברים כאלה. זה לא אורגני". מה אורגני באביזרי מין? ואיך לעזאזל הגענו לחנות סקס טבעונית? מוצרים שעובדים על אנרגיה סולרית, שצריך להטעין בבוקר תחת השמש, כדי ליהנות מהם בלילה, הם פחות כוס הצ׳אי שלי. ואיך אפשר להפיק הנאה מאביזר ממוחזר? סליחה, אבל כשמדובר באיברים האינטימיים שלי, פחות מעניינת אותי כרגע איכות הסביבה. עם כל הכבוד לחור באוזון.
יוצא שהביקור בסצנת חיי הלילה של ברלין גרם לי להרגיש בעיקר שייכת לארץ. בשעות היום. צמודה לקרקע וללא שום אביזר, ממוחזר או לא. כבר מזמן גם ויתרתי על פנטזיית תא השירותים במטוס, והסקס אצלי לא יכול להתרומם כשברור לי שאנחנו עוד רגע מתרסקים.
אני כלב נובח. נושכת רק כשמדובר בסכנת חיים ממשית או בחלה ללא גלוטן.
ואפרופו כלבים, וסליחה, זה לא לבעלי לב חלש, אבל מישהי שפעם עבדתי איתה הזמינה אותי למה שמכונה כאן “גינת הכלבים”. אמרה שהייתה אתמול אמסטפית והיום תהיה, לא יודעת, אולי צ׳או־צ׳או. חשבתי שהיא צוחקת אז היא שלפה וידיאו שצילמה באייפון, והראתה לי הוכחות.
בגינת הכלבים טורפים טיפוסות כמוני. לכולם שם יש זנב (אל תשאלו אותי איך בדיוק. בבקשה, אל תשאלו) וקולר, ולפעמים גם מחסום פה, אבל רק אם מדובר בכלב ממש מסוכן.
רוב הכלבים משוטטים להם ברחבה די בחופשיות, על שש, נובחים, ומחזרים אחרי כלבות. לפעמים מגיע גם בן אדם, ״בעל הבית״. הוא זורק לכלב שלו כדור, הכלב רץ, תופס, מחזיר לבעלים. לא נכנסתי לפרטים.
בסוף לא יצאתי לשם, והיא נבחה עליי: ״חבל, איזה פראיירית… דווקא הייתה יכולה להיות לך חוויה". נחמד שיש מגוון כזה רחב של תחומי עניין לכל אדם ואדם. וכלב.
ובכל זאת יצאנו לילה אחד למועדון. התלבשנו במיוחד כמו בפורים, כי בלבוש רגיל את לא עוברת שם סלקציה. הסלקטורית, אגב, לא לבשה כלום. לי לעומתה היה גם נורא קר וגם נורא־נורא לח במקביל. בחוץ היו חמש מעלות ובתוך מכנסי הלטקס שלי חמישים.
חבל שלא קניתי איזה אביזר מקישוא ממוחזר. סתם שילמתי הון על מכנסיים שלא אלבש יותר בחיים, כי הדרך היחידה להוריד אותם זה עם מספריים. בחיים לא הזעתי ככה. אפילו לא בחדר לידה. הסלקטורית אהבה את איך שנראיתי, כלומר סובלת, ונכנסנו למועדון, אבל יצאה לי מזה בעיקר פריחה.
יומיים הלכתי אחר כך עם גרד, בחום הזה של תל־אביב, מנסה להיזכר בחוויית חיי הלילה בברלין. בילוי שכלל בעיקר לראות אנשים אחרים נהנים.
כולם רק רוצים להינצל ממשהו. מאיזו בדידות. מתחושת ההחמצה. לחשוב שבמקום אחר, מישהו אחר, עושה משהו אחר שווה יותר, זה פשוט סבל בלתי נתפס.
עם הזמן אני לאט־לאט לומדת שאני די אוהבת את המקום שלי. חיה על רפסודה שמשייטת לרוב באזור המים הטריטוריאליים שלי. לפעמים מטוס ממריא למקום רחוק, רק כדי לרדת בחזרה לקרקע שלי ולהיזכר שאני מאוהבת בה. וריגושים? כבר התחפשתי מספיק בחיים, אז למה למחזר?
