יש משהו קצת מחשיד בספר שנכתב בימינו על ימי השפל הכלכלי הגדול בארה"ב. המשיכה של סופרים אמריקאים צעירים לתקופת הדיפרסיה הגדולה של שנות ה־20 וה־30 מזכירה במעט את המשיכה של סופרים ישראלים צעירים לתקופת השואה, להבדיל. תמיד עולה החשד שקל לחזור אל הנושאים האלה ולעשות רומנטיזציה של העבר או "לתפוס" את הקוראים בטרגיות שלו. וקשה שלא להשוות לסופרים הגדולים שהיו עדים בפועל למראות הימים האלה, וכתבו מתוך החוויות האישיות שלהם, כמו ג'ון סטיינבק ופרימו לוי.
טוני ארלי נכנס לפלונטר הזה כבר ברומן הביכורים שלו, "ג'ים הילד" (מאנגלית: אמיר צוקרמן/ הוצאת עם עובד), ויוצא ממנו די בסדר. העלילה מתמקדת בשנה אחת בחיי ג'ים בן ה־10. אמו, סיסי, אלמנה, והם גרים בעיירה הקטנה אליסוויל עם שלושת הדודים של ג'ים – זינו, קורן ואל. למרות הקשיים, ולמרות שאביו מת במפתיע כבר בטרם נולד, בגיל 23 בלבד בשדה שאותו עבד, הם בסך הכל מאושרים, עובדים מדי יום את שדות התירס וחולמים על בייסבול.
התקופה בעייתית, ימי השפל הגדול, העולם עדיין אינו כפר גלובלי, והעיירה היא עולם ומלואו. ג'ים לומד בשנה אחת את כל מה שלא למד עד אז, כשהוא יוצא לראשונה למסע בחברת דודיו מחוץ למרחב המוכר והמגונן שלו, אל מחוזות ילדותו הקשה של אביו, אל המשפחה ואל סבו שלא הכיר מעולם, ונחשף לעולם שבחוץ, על קשייו והטרגדיות שלו.
ארלי מצליח להעביר פרק חיים עשיר ומגוון ברומן מתומצת ומהודק להפליא. הוא אינו מתיימר לייצג תקופה, דוגמת "ענבי זעם" של סטיינבק, אלא לספר את התבגרותו של ילד יתום מאב שחווה משברים ביציאתו לעולם. תקופת המשבר הכלכלי חיה בעיקר בתוך הדמויות – בהרגליהן, בגישותיהן, במקומן ביחס לסביבה, כשמסביבן התפאורה של בתי החרושת הסגורים, השדות היבשים ושלטי חנויות הכל־בו הנטושות של העיירות פלורנס ואליסוויל.
העיירות הן במובן מסוים גיבורות נוספות בסיפור, כמעט דמויות של ממש, בעלות אופי משלהן, והן היקום היחידי שיש לגיבורים. וכמה שהאופקים זעירים וצרים מהכיל, כך הפרספקטיבה והחלומות של האנשים ארוכים, דוהרים מעבר לביצות ולמטעים ולהרים.
אני אוהב סיפורים שמצליחים לשקף את התקופה ואת החברה הסובבת מבלי לעשות זאת באופן מפורש וישיר. "ג'ים הילד" חף מדרמות, עוסק בחיי משפחה, שואל לאושרה, וזה המון וזה מספיק.
עמודים: 215.
ציטוט: "ברגע ההוא נפתח העולם מסביב לג'ים כמו כפות ידיים קעורות שעד אותו רגע חבקו אותו בתוכן".
