שלומי שבן הוא הבחירה המתבקשת ואפילו הבנאלית לפתוח את חגיגות ה־20 לפסטיבל הפסנתר. נדמה שהוא היה מודע לכך ועל כן התאמץ להפוך את המעמד למשהו גדול ומשמעותי. באנגלית יש מונח למופעים מהסוג הזה: Career-Defining, מגדירי קריירה. הסט נפתח עם "תמונה משפחתית עם רוה"מ", כשדגל ישראל מנצנץ על מסך עצום. זו הצהרה חשובה: שבן יכול היה להעביר בכיף שעתיים שבהן הפוליטי יטבע בים של בידור מצוחצח, אבל הוא הבין שזה הזמן להבליט את הצד הזה ברפרטואר שלו ושל שניים מאורחיו, רמי פורטיס וחוה אלברשטיין.
לכן היו שם גם ביצועים חזקים ל"דיוטי פרי", "האזרח ה־1" וכמובן "תרגיל בהתעוררות". לפני שפורטיס הפציע שבן הפציץ עם קאבר ל"כוכב הקופים", מטאפורה מכוננת על עידן הטלוויזיה, שלווה בווידיאו־ארט מעודכן עם טראמפ בתפקיד רייגן וצחי הלוי ולוסי אהריש בתור "אחמד וירדנה". אבל מחאה חריפה אינה שלמה אם המבע המוזיקלי לא מוצלח. גם את זה שבן הפנים, והמופע נבנה לתלפיות כדי שלא ליפול למלכודת מונוטונית: פעם הזרקור הוטל על שבן והפסנתר, פעם על תזמורת הקאמרטה הישראלית ירושלים, פעם על קולו המהפנט של שי צברי, פעם על יצירות של אחרים ופעם על האקספרימנטליות של פורטיס. הדבר היחיד שחסר היה רגע היסטורי. ואז הוא הגיע.
כשפורטיס ואלברשטיין החלו לשיר את "שקיעתה של הזריחה", הבנתי שגם עור מצטמרר מסוגל להשמיע צלילים. בגלל הטקסט, בגלל המפגש בין שני אייקונים כה שונים (מיינסטרים ומחתרת) ועם זאת כה דומים (אינדיווידואליסטים ואמיצים), בגלל ההתלכדות של הפסנתר עם הוויז'ואל של שריפה שכילתה את הבמה. "הכל מתמוטט, נשאר רק חלום", הם שרו וסיכמו היטב את הפער הבלתי נסבל בין מה שקרה בתוך האולם למה שמחכה מחוצה לו.
