הקהל מוזמן לזירה, יושב בריבוע, עוטף את הבמה בארבע צלעות. ואין תפאורה, רק אור לבן ובוהק שלא נותן לך מנוחה. והכל אפור חסר צבע כמעט - הרצפה, התלבושות הדהויות של הרקדנים. והכל ניגודים — יש תנועה איטית מול תנועה מהירה, אחידות ופיזור, נשיות מול גבריות, פגיעות מול כוחניות. מציב כוח שכנגד, באופן מגונה יוצא כנגד כל מה שנחשב הגון. והכל נוחת על התאים ומצייר בבת אחת בתודעה נופים ואווירות רדומים, מצייר את המקום שאנחנו יודעים בגוף אבל לא היינו בו עד עתה. ברוכים הבאים לארצן של החיות שנכחדו לפני 4,500 שנה במו ידינו.
"ממותות" עלתה לראשונה ב־2003 כמחווה לאשתו של נהרין, הרקדנית מארי קג'יווארה שנפטרה ממחלת הסרטן, וככזו יש בה ענווה גמורה לנוכח המוות. "ממותות" איננה מתחנפת לקהל. יש בה משהו נקי, כמעט סטרילי. התנועות של הרקדנים הכמעט כירורגיות יוצרות ריטואל פנימי שאין לך חלק בו אבל אתה מרגיש שהן באות מתוך הרבה מודעות ופרספקטיבה.
הסטריליות הזו נשמרת גם ביחסים בין הרקדנים לקהל. נדמה שנהרין מודד מרחקים בין אנשים בעבודה הזו. וכך, למרות המעשה הנדיב שיש בקרבה בינינו לרקדנים - התחושה היא שאנחנו באמת רואים אותם עד הנימים הקטנים, אבל הם לא באמת רואים אותנו. וגם כשהם עוברים ונעצרים ללחוץ לנו יד, יש בלחיצה הזו איפוק מאוד גדול.
זוהי עבודה של התנגשות. כאילו האפשרות היחידה להתמודד עם האובדן, הכאוס, היא האקסטזה, להיטרף לרגע, לרקוד במהירות ובכוח, להשליך את הגוף לרצפה, ליפול ולקפוא.
ויש רקדן במרכז שמתפשט, מגלה את החיבורים בין האיברים, מנשק את חלקיו האהובים ויורק על החלקים האחרים. ורקדנית הפוערת את פיה ומושתקת באמצעות מרפקה של השנייה.
"ממותות" משרה אווירה של ניכור וסטריליות, המעצימה את הכאב הנובע. התנועה היא חומר חיטוי. ואת מרגישה שהזמינו אותך לראות ניתוח לב פתוח אבל השאירו אותך לדמם מחוץ לחדר, מביטה דרך זגוגית.
המופע יעלה היום ב־19:00 וב־21:00, בשישי ב־14:00 וב־16:00, בשבת ב־19:00 וב־21:00 במרכז סוזן דלל
