ני בן בכור, ועד גיל ארבע הייתי הנסיך הבלעדי בבית. לא אשכח את היום שבו נכנסה אמא שלי לארמון ובישרה בממלכתיות: "עומד להיוולד לך אח!" אני מצידי שמעתי רק את המילה "לך", והקשתי שכל המהלך הזה נעשה במיוחד עבורי, אז אישרתי אותו ובליבי אמרתי: "יופי, צעצוע חדש". או אז אמא הוסיפה: "ומה תרצה: אח או אחות?" וזה כבר היה כמו לשאול אותי אם אני מעדיף מנת בקר או עוף, אז עניתי בביטול "אחות", בלי לחשוב על ההשלכות. חלפו החודשים וההורים שלי בחרו לא לדעת את מין היילוד לפני הלידה (תופעה שכיחה בשנות ה־80), אז עד הרגע האחרון בכלל לא ידעתי למה לצפות. פשוט אמרתי לעצמי "דיה לצרה בשעתה" ושמתי בווידיאו את הקסטה שעליה הקלטתי את עונת הקיץ של "נילס הולגרסון ואווזי הבר" ונסחפתי ללפלנד. עד שפתאום היא הגיעה. אחותי.
xxx
להורים צעירים תמיד יש אידיאולוגיה נורא מגובשת לגבי איך צריך לתת שמות לילדים: "שם שיעבוד באנגלית", "משהו עברי/צברי כזה", "על שם סבתא", "משהו קליט", "משהו מקורי". כל זוג והשריטה שלו. ההורים היצירתיים שלי החליטו שיקראו לכל ילדיהם בשם עם "אור" בתוכו - יעני אני "מאור", ולאחותי קראו "אורנית". את היום שבו היא נולדה אני לא ממש זוכר. אני כן זוכר שפתאום חצי מהחדר שלי התמלא בצבעים ורודים ובמלמלות. אני כן זוכר שהיא הייתה בוכה בלילות ומעירה אותי, ואני בעיקר זוכר שכולם התחילו להתייחס רק אליה, במקום רק אליי.
בשבוע של הלידה אבא שלי נכנס הביתה איזה יום עם קופסה ענקית, עטופה בנייר, ואמר לי: "אורנית קנתה לך את זה!" סומא מהעובדה שקיבלתי מתנה, ועוד גדולה, הסכמתי לקבל את מנחת הפיוס האצילית הזו בלי לשקוד יותר מדי על הפרטים המחשידים. מדובר היה ברכבת צעצוע שיש להרכיב את הפסים שלה אחד על השני למעין צורת 8 כזו, להניח עליה את הקטר והקרונות, ללחוץ על כפתור ואז הרכבת דוהרת על הפסים בצורה של 8. לא פחות מ־14 סוללות נדרשו לאירוע הזה.
"יפה מצידה לקנות לי צעצוע כה משוכלל", חשבתי לעצמי ובו זמנית לא הצלחתי להבין כמה דברים בסיסיים: איך היא בכלל הרימה את זה, הרי מוצץ היא לא מצליחה להחזיק. איך היא שילמה למוכר? וגם מאיפה הכסף? זה נראה היה צעצוע די יקר, ואם אני בן הארבע (!) לא יכולתי להרשות לעצמי כזו רכישה, כיצד היא כן? גם תבינו, לא היו אז הזמנות באינטרנט. בכלל לא היה אינטרנט. מחשב לא היה. לקח לי יום שלם של חקירה אבל בסוף הבנתי שרומיתי. אבא שלי הפך ללוביסט שלה, וככל הנראה הוא קנה את זה בעצמו כדי לקדם את האינטרסים שלה בבית! תחמנית. עד שהיא נולדה הוא היה בכיס שלי.
xxx
מה גם שלא הבנתי למה ההורים שלי היו צריכים את כל זה? הרי היה לנו ממש כיף וצחוקים בבית עד שהיא הגיעה. רק שלושתנו: אבא, אמא ונסיך. מושלם. ועכשיו מה? כל היום היא רק בכתה! כמו תינוקת! וזה ממש, אבל ממש, לא מה שהבטיחו לי ההורים הרמאים האלה! לי הבטיחו "אחות קטנה שתוכל לשחק איתה", ובמקום זה קיבלתי "אחות בוכה שכולם משחקים איתה", במקום איתי!
קיצר, נמאס עליי הסיפור הזה. ראיתי שאין שום פתק החלפה, והבנתי שאם אני לא אקח אחריות ואעשה משהו אף אחד לא יעשה! למקרה שתהיתם פעם אם ילדים מושפעים מטלוויזיה (כי בטוח ראיתי את זה באיזו סדרה), זה מה שעשיתי: הלכתי לחדר של אבא ואמא, לקחתי כרית, הלכתי לעריסה שלה ושמתי את הכרית על הפנים שלה. כמובן שלא חשבתי במונחים של "להרוג" או "לחנוק" חלילה, אלא פשוט "להשתיק לעת עתה, ומי יודע, אולי ההורים שלי יחשבו שזה רעיון לא רע ויחזירו אותה לבית היולדות, משם היא באה".
את שאר פרטי הסיפור אני מכיר רק מעדויות בני משפחה שמספרים אותו בנימת סוף חיובי - כי על כמעט־טרגדיות אפשר בהחלט לצחוק, אבל לא אם משמיטים את ה"כמעט". במקרה הזה הסוף טוב: ההורים שלי הושיעו אותה וצעקו עליי מספיק כדי שאבין שלא כדאי לי לנסות את זה שוב, אחרת גם את אחוז תשומת הלב שנשאר לי הייתי מפסיד.
אז אחרי שהיא ניצלה האחות הזאתי, היא גם גדלה. בגיל שנה וחצי איזה רופא דביל אמר להורים שלי שכדאי לעשות לה ניתוח ברגל, וההורים שלי (שהיו אז בני 26) הקשיבו. אחותי שכבה מגובסת איזה שנתיים, ואבא שלי היה מגרד לה את הרגל מתחת לגבס עם מזלג. תחמנית כזאת! עכשיו היא גם הייתה מסכנה! ועכשיו היא קיבלה אפילו עוד יותר תשומת לב! זהו. הפסדתי הכל. הקטנה ניצחה בגדול. הוכחה סופית לזה הייתה כשיום אחד היא הקליטה (לא בטעות) על הקלטת של נילס הולגרסון שלי הופעה חיה של חיים משה. היא העריצה אותו. סיפור ארוך. יש להם אפילו תמונה ביחד.
xxx
השנים עברו ונהיינו ילדים. במשך כל הילדות שלנו אורנית תמיד נורא ניסתה לשחק איתי, אבל אני לא ממש רציתי. רציתי להיות אח שלה וזהו. וגם זה היה יותר מדי. כל הזמן חשבתי: "שתגיד תודה שאני לא מרביץ לה". הרי אחים גדולים אמורים להרביץ לאחיות שלהם. זו זכותנו הטבעית. אך ככל שעברו השנים הצטמצם הפער ודווקא התקרבנו, אבל עדיין – לא סלחתי לה על שגנבה לי את הכתר.
השבוע דיברתי עם חבר קרוב, שאמר לי שהוא מאוד מצר על כך שהוא ואחיו לא חברים טובים. "אנחנו כמעט כמו שני זרים", הוא אמר ונשבר לי הלב. הרי אני מאוד קרוב לאחיות שלי ואני אוהב אותן הכי שאפשר, אבל האם אח יכול להיות גם חבר־הכי־טוב? הרי אני תמיד הייתי "אח גדול" ואורנית הייתה "אחות קטנה", וזה לא שוויוני, ובשביל להיות חברים צריך להיות שווים. לכן אמרתי לאותו חבר: "אח גדול הוא קצת כמו הורה שלישי", והורים יכולים להיות חברים, אבל לא החברים הכי טובים. אני טועה? הרי עובדה היא זו שלשני זרים יותר קל להפוך לחברים מאשר לשני אחים.
xxx
היום אורנית גרה באילת. קצת רחוקה מבאר־שבע ומאוד רחוקה מתל־אביב. אנחנו מדברים ומתכתבים בקבוצה "אחים בדם" שפתחנו כדי לרכל על ההורים שלנו כמה פעמים בשבוע. באילת היא גרה ועובדת ומשתזפת וכל שישי בצהריים כשהיא בחוף של מוש או בריף הדולפינים, היא שולחת לנו תמונת מצב שלה באוויר הצח, מול ההרים המתנשאים וגליו הרכים של הים האדום. לי נדמה שהיא מצאה איזו נישה בחיים שלה שהיא אוהבת ושטוב לה בה. קצת רחוק ממני, לא בחו"ל, אבל באילת - הכי רחוק בארץ שיכול להיות בארץ. אז אמנם יוצא שאנחנו נפגשים פחות, אבל כל אחד במקום שלו; המקום שהוא בחר להיות בו. ואולי זו הדינמיקה הנכונה להתהוות בגיל מסוים במשפחה: להתרחק כדי להתגשם - ואז להתקרב שוב כמה שרוצים. כמה שמתאפשר.
אני כותב כאן לא מעט על ההורים שלי, על אשתי ואפילו על ההורים של אשתי, אבל לעיתים רחוקות על האחיות שלי: מהנשים החשובות בחיי - אולי וכנראה כדי להגן עליהן. אבל השבוע יש לאורנית יום הולדת ואני לא רוצה לפספס את ההזדמנות לומר לה בפומבי, דווקא בעיתון, את מה שאולי יכולתי לעשות בסמס - וזה שאני ממש אוהב אותה ושאני מצטער שלא תמיד הייתי אח טוב מספיק. בעצם לא, רגע, לא ככה. נעשה את זה כמו שצריך, בגוף שני יחיד: אורנוש, אני אוהב אותך. אני אחיך הגדול ואני מבטיח לשמור עלייך לנצח נצחים. ודעי שאני שמח שנולדת למרות שגנבת לי את כל התשומת לב, ולמרות שמחקת לי את הקלטת של נילס הולגרסון והקלטת עליה הופעה חיה של חיים משה.
