האמת, אין לי שום ויכוח ממשי עם גדי טאוב, כי אם להיות לגמרי כן, מה אני מבין במה שהוא מבין. באמת. האיש הוא דוקטור להיסטוריה של ארה"ב, מרצה באוניברסיטה העברית, ואני – מי אני, מה אני? קם בבוקר, כותב, הולך לעיתון, חוזר, ילדים, השכבות – אני דוקטור להווה של ישראל, בקושי.
אבל בזמן האחרון, מאז שגדי טאוב – שאותו הכרתי בשנות ה־90 והוא היה לגמרי, נו, שנות ה־90 – חתך חזק ובלי לאותת ימינה; ומאז שהוא התחיל להעריץ את סטיב באנון, האיש שעשה מבדיחה בשם דונלד טראמפ נשיא; ומאז שהוא התחיל לטעון שהשמאל שכח מה זה להיות רלוונטיים – אני מודה שאני חושב על גדי טאוב הרבה יותר מכפי שמישהו, איפשהו, אמור לחשוב עליו.
והוא מרגיז אותי, טאוב. ממש.
אני יכול להיות, נניח, בדרך לעבודה בסתם בוקר נעים ושמשי מהסוג שיש עכשיו, אחרי שפיזרתי את הילדים למסגרות בזמן ואפילו הספקתי לשתות קפה בנחת, ואז, משום מקום, גדי טאוב! לא פיזית, כמובן, אבל סתם ככה לפתע, משום מקום – או אולי מטוויטר – צצה דמותו בתודעתי, ותכף כל הנעימות מתפוגגת ואני, רשמית, שמאלן מרוגז וחמצמץ עם מחשבות גרגמליות כמו "אני שונא את גדי טאוב!"
וזה מוזר לי שדווקא טאוב – בן אדם די חמוד ביומיום – מצליח לעשות לי את זה. כלומר, זו לא פעם ראשונה שאנשים שאני מכיר, ואפילו מוקיר, חוצים את הקווים. איבדנו כבר כמה מטובי בנינו, כולל עירית ואברי שהלכו לבלי שוב לארץ שאיש ממנה עוד לא שב, ולא היה לי אכפת. למעשה, אני מצליח לחבב לחלוטין את שניהם גם בגלגולם הנוכחי כטועים.
אז למה דווקא טאוב מביא לי את הסעיף?
ימנים יטענו שזה בגלל שהוא "אינטלקטואל", ויש לו "טיעונים", ואני לא מצליח לסתור את הטיעונים שלו כי מי אני, מה אני, ומכאן החמיצות.
זה, כמובן, לא מדויק, משום שאפשר בהחלט להבין וגם לסתור את הטיעונים של טאוב, ובהתחלה עוד טרחתי. הטיעונים שלו – בשתי מילים – עוסקים בעיקר בדרך שבה, לדעתו, האנושות נחלקת כרגע בין אנשים פריבילגים שמסוגלים לנוע בקלות ממדינה למדינה, לבין הרוב הדומם והנייח, שמורכב כרגיל מאנשים פחות אליטיסטים, הנאחזים להגדרתם העצמית בדת, לאום ואמונה שגם אם אין להם חדר מיון ביישוב שלהם - לא נורא, לפחות ראש הממשלה מגיע לבשר להם באופן אישי שהם משעממים אותו. והפריבילגים, לטענת טאוב, מזלזלים בשיקול דעתם הטוב והמוצדק של ההמונים האלה, ומנסים לשלול מהם את הזכות להשליט את עריצות הרוב כמו שהשיטה הדמוקרטית, לשיטתו, מחייבת.
אוקיי, אני מניח שזה תמצות מעט פשטני של טענותיו המורכבות בהרבה (לא הרבה), שמתנסחות במילים מסובכות (לא מסובכות) כמו "רדוקציה מרקסיסטית" ו"הליברליזם העל־לאומי של המעמד הנייד" – אבל בואו נשאיר את הוויכוח מול טאוב לאנשים המלומדים שמנהלים אותו כרגע, כי זה ממש לא העניין.
כלומר, ייתכן שטאוב מדבר שטויות, וייתכן שיש איזה צדק בדבריו; העניין הוא שלא זו הנקודה.
הנקודה היא שמרגע שטאוב חתך ימינה במלוא הוד־אינטלקטואליותו, הוא הפך להיות נער הפוסטר החדש של הימין הישראלי הפופוליסטי, שמשווע, כמובן, לתגבורת משמעותית באגף האקדמי. הוא אומץ מיד על ידי הכוחות היותר קולניים והפחות אינטלקטואליים של הימין הישראלי, ובראשם שמעון ריקלין ("אתם חייבים לעקוב אחרי גדי טאוב"), ינון מגל ("גדי טאוב הוא איש השנה שלי") ואראל סג"ל, שצירף אותו כמגיש קבוע לתוכנית הרדיו שלו. עכשיו הוא כלי בשירותם, גולגולת נוספת על חגורתם. הוא זוכה לראיונות נרחבים ומחניפים בעיתונות הימנית, אומר דברים לא מאוד אינטלקטואליים כמו "השמאל המטורלל הלך וגדל", "אנחנו מבזים את מפא"י" ו"למדתי לקרוא את הטוקבקים ולגלות שככל שיש יותר קללות, מצבי טוב יותר".
מהדהד לכם מוכר? ובכן, בצדק מסוים; טאוב הולך בדרך שכבר נסללה למענו על ידי אינטלקטואל קודם שמצא את השביל המוביל ישירות מהשמאל המתון אל אחורי ראש הממשלה; בני ציפר. גם ציפר הוא אינטלקטואל – בוודאי אקזוטי וגנדרן יותר מטאוב – וגם הוא ראה את האור, במקרה שלו ממש ספציפית במקרר של משפחת נתניהו, אבל גם כאן מדובר בשינוי עמדות מתוך איזו התגלות עלק־אינטלקטואלית פתאומית.
טאוב, כמובן, עושה את זה אלגנטי יותר; הוא לא מנסה להתקרב למשפחת המלוכה, אבל כשהוא חותך לימין ומתמסר לו באופן פומבי ונמרץ כל כך, מכה על חטאיו כשמאלני לשעבר ומאמץ את הספורט הלאומי של הימין – האשמת השמאל בכל תחלואי הארץ והעולם, מהירי בפיטסבורג ועד התור בסופר – הוא כבר לא מקיים שום ויכוח אינטלקטואלי על ניאו־ליברליזם; לא, עכשיו הוא מעניק רוח גבית – וסוג של לגיטימיות פסאודו־אקדמית – לפרצופו הנוכחי של הימין, כלומר לפרצופם המשולב של מירי רגב, דוד ביטן, דוד אמסלם, בצלאל סמוטריץ', נאוה בוקר, יואב קיש, דני דנון, מיקי זוהר ונפתלי בנט. פרצופם של חוק הנאמנות בתרבות, וחוק הלאום, וספרי לימוד שבהם לומדים ילדינו שחקלאות מודרנית מבוססת על תפילה לגשם. זהו הפרצוף המדויק, היומיומי, שטאוב הפך לאחד מדובריו ונאמניו הבולטים.
הימין הישראלי העכשווי לא עוסק בדיונים אינטלקטואליים. הוא עוסק בפירור המרקם החברתי של ישראל, בסימון "בוגדים", בערעור לגיטימיות המערכת המשפטית ומערכת אכיפת החוק, בהחלשת התקשורת ובהצעות חקיקה פופוליסטיות לרווחת הבייס. הימין הישראלי עסוק בהעלבת יהודי התפוצות שאינם אורתודוקסים גמורים; ביריקה בפרצופם של זוגות מעורבים כמו לוסי אהריש וצחי הלוי; בהסתכסכות עם נכים, עם משפחות שכולות ועם משפחת רבין.
זהו הימין הישראלי העכשווי ששולט כאן ביד רמה, ושאותו גדי טאוב משרת מבחירה ומרצון ומרים תרומה להמשך התהליכים ההרסניים שהוא מוביל.
בנסיבות כאלה, גדי, אין רלוונטיות לשום ויכוח אינטלקטואלי מפונק על מעמדות גלובליסטיים מול פרולטריוניים. זה קשקוש חסר תוחלת מול יומיום של הרס מתמשך. כלומר, אתה מוזמן לקיים את הדיון גבה־המצח הזה, אבל מרגע שאתה רותם אותו לשירותו הפופולרי של ימין מוסת שאיבד כל מעצור ערכי ולאומי ורואה לנגד עיניו מטרה אחת בלבד – שימור שלטונו של נתניהו – אתה כבר לא ממש אינטלקטואל; אתה, בפועל, מה שנקרא “אידיוט שימושי”. אתה קיסר קטן המנגן בכינור – אקדמי, במקרה זה – בעוד ארצו בוערת סביבו.
זו בדיוק הסיבה שאופירה אסייג הייתה לרגע, בשבוע שעבר, ישראלית משמעותית בהרבה לדיון כאן מטאוב; כי היא השמיעה קול צלול וברור נגד עוולות שהיא לא מוכנה להמשיך להיות הפנים שלהן. טאוב לא שם; הוא עדיין נהנה להיות הפנים הממושקפים, המלומדים, של העוולות האלה בדיוק.
האמת, היה מתאים לו פפיון.
