בבית משפחת עטר בפסגות ריח חריף של חומרי ניקוי. שכנות וחברות סיימו זה עתה לסדר ולשטוף אותו לקראת השבעה. אתמול היה זה בית מבולגן ושוקק חיים. עכשיו הוא מסודר להפליא, אך ריק. שומם ומשתומם.
בית קטן, קומה שלישית בבניין דירות במרכז היישוב מול בית הכנסת. שני חדרי ילדים צבועים בירוק רך. שלושה ילדים בכל חדר. על אחת מדלתות חדרי הילדים הוצמד דף המכריז בטוש צבעוני ש"ידיד מתלבש בבוקר". וי מסומן על כל אחד מפריטי הלבוש. ואיקס גדול ובלתי נתפס סומן ביום שלישי השבוע על ידיד בן החמש. ועל אביגיל בת השלוש, ועל מוריה בת השבע ועל איילה בת התשע, ועל עטרת בת ה־11, ועל יעקב בן ה־12. ועל שני הורים, יריב בן ה־45 ושושי בת ה־47 שהקימו יחד משפחה. משפחה שלא נותר ממנה שריד.
בדלת ממול רותי השכנה עומדת בפתח ביתה, מביטה בהלם על הדלת שמאחוריה ריק. "ביום שלישי בבוקר הקטנה שלנו שיחקה אצלם לפני שהם יצאו לטיול. רק לפני רגע הילדים המקסימים שלהם נופפו לילדים שלנו מהמרפסת. אנחנו לא יודעים מה להסביר לילדים. לא יודעים מה להסביר לעצמנו.
"הם יצאו והכל נשאר ככה באמצע. קצת בלגן. המשחקים המפוזרים. הסירים במקרר. הספר מתחת לכרית שנותר פתוח. מכונת הכביסה שהפעילו לפני שיצאו. כביסה יבשה מחולקת בסלים, סל לכל ילד. קיפלנו והכנסנו את בגדי הילדים לארונות ותוך כדי זה אני חושבת, בשביל מה? הרי עוד כמה זמן בטח נצטרך לפנות אותם. כל פעם שיריב היה דופק אצלנו, הוא היה צוחק על הסדר בבית שלנו ומזמין אותנו, אם משעמם לנו, לבוא לסדר את הבית שלהם. אז הנה סידרנו, אבל הוא לא כאן כדי לראות".
בתמונה האחרונה שנותרה מהטיול שערכו בני משפחת עטר בחגים למערת המכפלה, הם עומדים מחויכים ומחובקים. כך היה גם ביום שלישי. יריב עוד הספיק להצביע לפני שהמשפחה יצאה לדרכה. בסביבות השעה 12:30 בצהריים, בכביש 90 סמוך לעין גדי, ג'יפ טויוטה, שבו נסעו גבר בן 50 יחד עם אשתו ובתו, סטה מנתיבו ופגע ברנו של משפחת עטר. שלוות המדבר הפכה ברגע למלכודת מוות ואש. הנהג הפוגע עוד ניסה לנפץ חלון כדי לחלץ ילד מהרכב הבוער. לשווא. עד שהגיעו כוחות ההצלה, לא נותר את מי להציל.
מעצרו של נהג הג'יפ הוארך עד ליום שני. יש לו עבר תעבורתי של יותר מ־20 עבירות תנועה. המשטרה חוקרת האם היה תחת השפעת סמים. לפי פרקליטיו, בשל נכות ממנה הוא סובל יש לו רישיון למריחואנה רפואית. הנהג עצמו, שנתון בהלם מאז התאונה, כך מתברר, מתגורר בגבעון החדשה. באותו יישוב קטן גר גם אחיה הצעיר של שושי, עו"ד אבי זרחי.
מי ינציח, מי יזכור
יריב גדל בנתניה. אביו שעלה ארצה ממרוקו נפטר לפני שנים. הוא הותיר אחריו את אמו ציונה שעלתה מתימן, שני אחים ושתי אחיות. משפחתו יושבת שבעה בנתניה, שם גם הובאו שלשום לקבורה ההורים עם ילדיהם. יריב למד בישיבת מכון מאיר וחזר בתשובה. בשנים האחרונות עבד בחברת היי־טק.
שושי גדלה עד גיל 12 בטהרן. ב־1982, הוריה, מנצור ומולוק זרחי, הצליחו לברוח, יחד עם ארבעת ילדיהם, מאיראן בדרך חתחתים, שכללה מסע רגלי מסוכן בהרים. שנתיים אחרי העלייה ארצה אמה של שושי נהרגה בתאונת דרכים. שושי, הבת הבכורה, טיפלה באחיה הצעירים. כמה שנים אחר כך נפטר גם האב, משיברון לב. "כך נשארו לבדם בעולם ארבעה אחים יתומים בארץ חדשה עם שפה שאינה שגורה בפיהם, ללא משען ופרנסה. אך הם לא נפלו. הם תמכו איש ברעהו וממש גידלו אחד את השני", כתב השבוע דוד דדון, ידיד המשפחה. שלושת האחים יושבים שבעה בבית המשפחה בפסגות.
שושי נישאה ליריב בגיל מאוחר יחסית. היא לא ויתרה על החלום להקים משפחה גדולה. את הבן הבכור ילדה בגיל 35, את בת הזקונים בגיל 44. לצד הלידות התכופות עבדה במשך שנים כמורה לחינוך מיוחד בעמותת "קרן אור" בירושלים. המשפחה עברה לפסגות לפני 13 שנה. במשך 11 שנים גרו בקרוואן בשכונת העי ביישוב. במהלך השנים אספו שקל לשקל ורכשו דירה קטנה. לאחרונה החלו הליך של בניית בית גדול יותר.
ברחובות פסגות שררה ביום רביעי אווירת נכאים. אף גילוי שמחה על הניצחון של ישראל גנץ, חבר היישוב, בבחירות למועצת בנימין. רק אֵבל ותדהמה. על בית הספר היסודי במקום עבר יום קשה. שלוש בנות המשפחה, עטרת, מוריה ואיילה לומדות בבית הספר בכיתות ו', ד', ו־ב'. יעקב, הבכור, הוא בוגר בית הספר שהשנה החל ללמוד בכיתה ז' בחטיבה האזורית בישיבת בית אל.
"התכנסנו בשש בערב מיד אחרי הבשורה, כל צוות בית הספר, גם לכאוב את הכאב שלנו וגם להעריך איך לדבר עם התלמידים", מספרת קטי מירב אורזי, יועצת בית הספר. "יש פה קהילה מלאת חוסן וכל הגורמים, משרד החינוך והרווחה, המועצה, כולם עוטפים את הילדים. כל גיל קיבל את האינפורמציה שמתאימה להבנה שלו. עשינו אוורור רגשות ואיסוף. ילדי המשפחה היו מאוד מוכרים ואהובים וזה נוגע לגמרי בכולם.
"חלק מהתלמידים מאוד צעירים. לא כולם מבינים. את הילדים הקטנים יותר הטרידה דווקא השאלה מה יעשו עם הבית והחפצים שנותרו. הגדולים שאלו מי ינציח, מי יזכור אותם, מי ייקרא על שמם. היה גם בכי, בעיקר אצל הגדולים, וטוב שכך. טוב שהילדים מוציאים את מה שהם מרגישים. בצוות היו גם דיבורים על כך שאולי יש בזה חסד שכולם הלכו, שלא נשאר אף אחד מהמשפחה הגרעינית להתמודד עם הזוועה".
"עטרת בדיוק התחילה לכתוב לבית הספר עבודת שורשים על סיפור העלייה המדהים של אמא שלה מאיראן", מספרת מוריה צביאל (16), המדריכה בבני עקיבא של עטרת בת ה־11. "החברות שלה אמרו שהן רוצות לסיים את העבודה שהיא לא סיימה ולהציג אותה לזכרה. הן בוכות מאוד אבל גם צוחקות, כי עטרת הייתה ילדה מצחיקה ושמחה. שחקנית מעולה שתמיד גנבה את ההצגה. היא גם אהבה לעשות שטויות לפעמים. היה לה תחביב להכין קובבות מנייר טואלט ומים ולזרוק לתקרה. אז נתנו לה עונש לכתוב למה זה לא בסדר. היא לא הספיקה למלא את העונש. הבנות צוחקות שיכינו הרבה קובבות ויכתבו מהן 'עטרת'. הן צוחקות שעכשיו אף אחד לא יעניש אותן על זה".
"יעקב היה ילד מאוד חכם וברוך כישרונות, הוא היה ספורטאי מצטיין", אומר הלל גלזר, סגן מנהל בית הספר. "הוא היה גם ילד שובב ולעיתים סוער. והיה הרבה שיח עם ההורים על איך מביאים לידי ביטוי את היכולות הגבוהות שלו. להורים היה מאוד אכפת. שושי תמיד הייתה נשארת אחרונה באסיפת הורים. בשנה שעברה יריב פנה אליי וביקש להצטרף לטיול השנתי של יעקב. התלבטנו. לא היינו בטוחים שזה מתאים, אבל החלטנו לזרום. יריב לקח חופש מהעבודה ויצא איתנו. הוא הושיט יד בכל דבר וזה היה מוצלח מאוד".
פנקס של תודות
חלק מחבריה הקרובים של משפחת עטר מתכנסים יחד, לנסות לעכל את האובדן. יום אחרי האסון, בבוקר יום רביעי, הם לא הצליחו לצאת לעבודה. ההלם גדול מדי. יחד הם אוספים סיפורים, רוקמים קווים לדמותם של יריב ושושי.
"לפני שנה היה לי ניתוח מורכב, שעבר בשלום, אך בעקבותיו נפגעה השמיעה שלי", מספרת שירה אנסבכר. "התלבטתי אם לעשות מסיבת הודיה ודיברתי על זה עם החברות. כעבור כמה זמן שושי באה אליי ואמרה, הבאתי לך מתנה. היא שלפה פנקס קטנטן, פנקס תודה. זה פנקס שיצא לזכר החייל אבינועם דוד כהן, שנהרג בתרגיל בגולן לפני שנה. הוא כתב בו תודות קטנות, על השמש שזורחת, על המים החמים במקלחת. ויש בו עוד דפים ריקים שכל אחד יוסיף את התודות שלו".
"גם לי היא נתנה בראש השנה האחרון שני פנקסים כאלה", נזכרת צביה ברוייר.
"לי זה שינה ברגע אחד את כל ההתייחסות לחיים", ממשיכה שירה. "שושי לא פצחה בנאומים. היא לא הייתה אישה של דיבורים. היא פשוט נתנה לי את זה בדיוק ברגע בחיים שלי שהייתי כל כך צריכה להסתכל בו על הטוב. זו הייתה המתנה הכי גדולה שקיבלתי. ביקשתי ממנה עוד 50 פנקסים כאלה וחילקתי לילדים שאני עובדת איתם. העברתי את זה הלאה בזכות שושי".
"היא תמיד הייתה שולחת הודעה בדיוק כשהיה צריך אותה", מספרת אמונה שטרן. "שאלתי את עצמי מאיפה יש לזה זמן אליי. היא גם עובדת, גם מגדלת שישה ילדים, אז איך היא כל הזמן חושבת על אחרים? יומיים לפני ראש השנה היא התקשרה אליי ביציאה מהעבודה כדי לשאול האם לקנות לנו מצרכים לחג. היו לה המון אורחים והמון בישולים, אבל היא זכרה אותי. אני לא חושבת שיש אישה בשכונת העי שהיא לא בישלה לה כאשר ילְדה ותמיד הייתה שולחת הכל בשפע, קציצות גונדי ואורז מטובל היטב. יריב היה מגיע עם הסירים הענקיים, הילדים עוזרים לו, והם מניחים על השולחן עוד סיר ועוד־ועוד.
"בכל פעם שהייתי צריכה לעלות משכונת העי למרכז פסגות, שזה רבע שעה הליכה, שאלתי בקבוצה של הנשים בווטסאפ אם מישהו במקרה בדיוק עולה. שושי תמיד הייתה עונה לי שיריב תכף יוצא. מעניין שתמיד הוא 'בדיוק' עלה. הוא היה מקפיץ אותי ואז הייתי רואה אותו מסתובב חזרה למטה".
"בקרוואנים שומעים טוב את הרעש של השכנים. עשר שנים גרנו לידה ואף פעם לא שמעתי אותה צועקת על הילדים", אומרת צביה. "אל הכל היא התייחסה במין קלות. קצת אחרי שהם עברו דירה היא התקשרה להזמין את הבן שלי אסף לאפות עוגה עם יעקב. היא אמרה לי שהבית על גלגלים, אבל יעקב – שהיה בחוג קונדיטוריה – רוצה לאפות. אז היא זרמה איתו".
"הם חיו בצניעות. עברו גם תקופות לא פשוטות כלכלית. הם היו צריכים לבנות את עצמם מאפס, כמעט בלי עזרה", אומרת שירה. "יש לי קרוב משפחה שהוא מנכ"ל במוסד תורני, הוא התקשר אליי אחרי התאונה ומתברר שבמשך עשר שנים הם תרמו למוסד הזה מאות שקלים בחודש. עולם התורה היה חשוב להם. ויריב גם למד המון בעצמו".
"יריב היה איש עם ידיים מאוד טובות", מספר משה ברוייר. "הייתה תקופה שהוא עבד בנגרות והוא תמיד היה גאה בזה. כל שנה הוא היה בונה את הסוכה הכי מדוגמת שיש, וכמובן עזר לכל מי שצריך. הוא גם מאוד אהב לטייל עם הילדים, להסתובב איתם בכל הארץ, אבל גם סתם בשבילים של פסגות.
"בשכונת העי היינו מקיימים בשעון קיץ מניין מוקדם, כדי שהילדים לא יירדמו בארוחת ליל שבת. כשעושים את זה, צריך להשלים אחר כך ולומר 'שמע ישראל' אחרי השקיעה, כל אחד בבית שלו. בשבת אחת יריב שכח להשלים את קריאת שמע. אז הוא קיבל על עצמו בכל ליל שבת לעבור אחרי הארוחה בקרוואנים של כולם ולהזכיר להשלים שמע ישראל. אני ממש זוכר אותו דופק דלת־דלת, ומזכיר לכולם, 'שמע ישראל'".
לתאונה המחרידה בכביש 90 היה עוד היבט שמיעטו לדבר עליו השבוע: ההשפעה שהייתה לכלי הרכב המעורבים על תוצאות התאונה.
שמונת בני משפחת עטר נסעו ברנו לוגאן MCV. מדובר במיני־ואן/סטיישן לואו־קוסט, שיוצרה בידי דאצ'יה הרומנית ויובאה לישראל עד לתחילת העשור האחרון. הלוגאן המשפחתית שעליו מבוסס הדגם הזה – שמצוידת במפרט בטיחותי נמוך אפילו לתקופתה עם 2 כריות אוויר בלבד – קיבלה בעבר במבחן הריסוק האירופי ציון נמוך של 3 מ־5 כוכבים. היבוא שלה לארץ הופסק, כאשר משרד התחבורה החל לחייב רכב חדש בהתקנת מערכת בקרת יציבות (ESC).
הרכב השני שהיה מעורב בתאונה הוא טויוטה לנד־קרוזר מהעשור הקודם גם כן, אבל כאן מדובר ברכב כביש־שטח גדול ומאסיבי, ויקר הרבה יותר. הוא לא רק מצויד במפרט בטיחותי עשיר יותר וזכה לציוני בטיחות גבוהים יותר, אלא שמשקלו כמעט כפול מזה של הלוגאן: כ־2 טון לעומת 1.3 טון. מיד לאחר ההתנגשות בין המכוניות התלקחה הלוגאן ונשרפה כליל, עניין נדיר בתאונות של רכב מודרני, שבו מותקן בדרך כלל שסתום שמפסיק בעת תאונה את הזרמת הדלק.
"במקרה הזה סביר שהמכוניות התקרבו זו לזו במהירות של כ־50 מטר בשנייה", אומר ד"ר משה בקר, מהמומחים הבכירים בארץ לבטיחות בדרכים. "לפי התמונות מהזירה, אפשר להעריך שפער המשקל בין הרכבים הביא לעוצמת חבטה כזאת שמעכה את תא המנוע. המנוע נדחף לאחור, צנרת הדלק נקרעה, והדלק שנזל ניצת מהניצוצות שנוצרו מחיכוך המתכת המעוכה בכביש".
בלוגאן ישנם שבעה מקומות ישיבה ושבע חגורות בטיחות. "קשה להעריך מה הייתה השפעת אי־החגירה של מישהו מהנוסעים על תוצאות התאונה, כי חבטה של גוף בעוצמה כזו עלולה להביא לתזוזה של הדלתות שתמנע פתיחה שלהן. לא בטוח שגם אם כל יושבי הרכב היו חגורים, הם היו שורדים את המכה. אבל בהרבה מאוד תאונות, חגורת בטיחות עושה את ההבדל בין חיים למוות".
