את המיניות שלי פגשתי לראשונה בגיל שש או שבע כשאיזה תייר בחוף הים הציע להקפיץ אותי במים, וכשעמדתי צמודה אליו הוא השתפשף בי בטוסיק. לא הייתה שם חדירה. כולה השתפשף. אבל עד אותו רגע לא פחדתי מכלום, ומאותו רגע פחדתי למוּת. הפכתי פרנואידית. בכל מקום שבו לא ראיתי מה יש מאחורי הקיר, פחדתי שהוא יצוץ ויקפוץ עליי.
את המיניות האמיתית הראשונה שלי חוויתי בגיל 18 עם החבר שהיה לי, ואיתו גם התחתנתי. אמא שלי לא יכלה לסבול את העובדה שאני עושה סקס לפני החתונה. ביום שבו שכבתי איתו היא ידעה. היא ראתה עליי. גדלתי בבית דתי של בני עקיבא וזה ממש לא היה מקובל. אמנם לא כיוונו לי אקדח לרקה, אבל הלך הרוח משני הצדדים היה שצריך להתחתן, ולא היה אכפת לנו. כשהשתחררתי מהצבא - התחתנו. אבל אחרי החתונה לא מצאתי את החשק המיני אליו. אהבתי אותו ולא נמשכתי אליו, ובמשך רוב נישואינו בקושי שכבתי איתו. לאט־לאט גם הפסקתי להיות דתייה, למרות שמעולם לא עזבתי את האמונה. בשנתיים האחרונות לנישואינו הצעתי שֶׁנִּפְתַּח את הקשר כדי שנוכל לקבל מגע ממקומות אחרים, והוא הסכים. רק כשפתחנו את הנישואים גיליתי מה זו אורגזמה דגדגנית. לא ידעתי מה זה. אפילו אוננות לא ידעתי. חשבתי שבכלל לא גמרתי איתו, למרות שהיום אני מבינה שגמרתי באורגזמות נרתיקיות שהיו אצלי חלשות יותר מזו הדגדגנית. הבנתי שיש עוד ורציתי לגלות את העוד הזה, וידעתי שאני לא רוצה מגע מיני איתו והבנו שצריך לשחרר. שהוא צריך למצוא אישה שתאהב אותו ותיתן לו מה שהוא צריך. מסע הגילוי שלי התחיל איתו בזכות זה שהוא איפשר לי לגלות את עצמי מינית. ואני חושבת על הפתיחות המינית המטורפת שהוא גילה בגיל עשרים וקצת מבלי לגרום לי להרגיש זונה או מלוכלכת. וזה לא עניין של מה בכך.
התנסיתי בכל מיני מערכות יחסים ואפילו התחתנתי והתגרשתי שוב, ובשבע השנים האחרונות יש אהבה גדולה בחיי. אבל הוא לא רוצה שום מחויבות ולא רוצה ילדים ולא רוצה שנגור יחד. הוא אוהב אותי למרות שלקח לו המון זמן להגיד לי את זה. אני אוהבת אותו ובוחרת להיות איתו בזכות מה שקורה לי כשאני איתו. אני עפה למחוזות מדהימים. כשאני איתו אני מרגישה אהובה עד עמקי נשמתי. היום אני מרגישה ככה גם כשאני לא איתו, וזה אחרי שעברתי תהליך לא פשוט עם עניין המחויבות והמיסוד. עם הזמן הבנתי שאני לא צריכה את זה ולא רוצה את זה. יכול להיות שהיה פה אלמנט של התאמה. כלומר שהתאמתי את עצמי כי אהבתי אותו, וידעתי שאני לא יכולה לוותר על האהבה הזאת. אבל בזמן האחרון האהבה הזאת קיבלה מקום רגוע עם הרבה עונג ומקום לחופש ובלי דרמות, ואני חושבת שהבנתי משהו: בשלב זה של חיינו אם את יוצאת עם גבר גרוש את לא יכולה לראות אותו כל יום. אפשר פעם או פעמיים בשבוע כי זה מה שמתאפשר כשאנשים עובדים ויש משפחה ואחריות. ואני לא בנויה לפעם בשבוע. אני נמצאת בשלב שבא לי כל יום. והבנתי שאני מביאה לחץ מיני אל תוך כל מערכת כי אני צריכה יותר מפעם בשבוע. ואם יש לי פחות מזה, אני נעשית לא רגועה. בימי המחזור ואחריו אני יכולה לרצות גם יותר מפעם ביום, וכל גבר שאצא איתו, לא יוכל להיות איתי כל יום. בוודאי לא האהוב שלי. הוא לא צריך ולא רוצה להיפגש כל יום. הוא זקוק להרבה מרחב. לקח לי זמן ולא מעט ייסורי לב לקבל את זה. היו תקופות של שיברון לב שבהן הרגשתי שאני מקבלת ממנו פירורים וזה לא ממלא אותי. ולא יכולתי לוותר עליו. איך התגברתי על זה? הבנתי שאין אפשרות שגבר אחד ימלא אותי. לאט־לאט איפשרתי לעצמי להיפתח לעוד קשרים. עכשיו יש לי כמה מאהבים, וכל אחד מביא ערך אחר אל חיי. לא מדובר בסטוצים, אלא בכמה אהבות. אני לא בוגדת ולא מרמה אף אחד ואוהבת כל אחד בעוצמה אחרת. אלה לא בהכרח התאהבויות, אבל כשאני נכנסת למיטה עם מישהו יש חיבור של לב. זה אף פעם לא זיוּן. אני תמיד עושה אהבה. אני עדיין לא יודעת איך זה ייראה לאורך זמן, אבל כרגע אני רואה גם את הגברים האמיצים בסיפור וזה לא מובן מאליו. הכל מונח וגלוי, ודווקא הריבוי הפך אותי לתשוקתית יותר. פתאום מדליק אותי להיות ה"פרחה" הזאת שכל החיים פחדתי להיות. יש פה חופש מסוג שעוד לא הכרתי.
אם את מעוניינת לקחת חלק במדור, כתבי לי לכאן:
