WhatsApp FaceBook send e mail
ננוצ'קה | צילום: תומריקו

"עוד מעט הישראלים יוכלו לאכול בחוץ רק פלאפל"

הן מקפלות את התפריטים ונועלות את הדלתות אחת אחרי השנייה: הטרנד הקולינרי הכי חם בישראל היום הוא סגירת מסעדות. באינסטגרם הענף נראה זוהר, אבל בשטח המצב על סף קריסה. חומרי הגלם היקרים, ההיטלים על הפועלים הזרים וחוק הטיפים מאיימים להנחית מכת מוות על התעשייה. שפים בכירים יוצאים לקרב נגד הממשלה ומזהירים בראיון ל"ידיעות אחרונות" שאם המצב לא ישתנה נישאר בקרוב רק עם דוכני פלאפל ושווארמה

איתי אילנאי
07.11.18

בשבת תגיש מסעדת "בליני" את המנה האחרונה שלה. יהיה זה קינוח מריר ל־24 שנותיה הארוכות של המסעדה האיטלקית הוותיקה, הפועלת במתחם סוזן דלל בתל־אביב וסוגרת כעת את שעריה. "המצב בתחום שלנו קשה", הסביר אסף לב, הבעלים של המסעדה, את החלטתו. "תמיד עבדנו על רווחיות לא גבוהה במיוחד, אבל כיום כבר באמת לא נשאר כלום".

 

לא חייבים להיות חובבי אוכל מושבעים כדי לזהות שהטרנד הקולינרי השולט בימים אלה בישראל הוא סגירת מסעדות בסיטונאות. המתאבן היו שתיים מהמסעדות המיתולוגיות של תל־אביב שנעלמו ב־2018, "אורנה ואלה" ו"ננוצ'קה" (20 ו־16 שנות פעילות, בהתאמה), ולאחריהן התגבר המבול: רק החודש נסגרו "עד העצם" שפעלה מזה שלושים שנה בהרצליה, "מיטבול" שנפתחה לפני 14 שנים בראשון־לציון ו"פונדק דה לוקס" שחגגה ארבע שנים ביפו. גם מסעדת "החלוצים 3" התל־אביבית בת השש נסגרה לא מזמן, כך גם "יהלומה בנמל", שהוקמה בעצמה על חורבותיה של מסעדת "רוקח שוק", והרשימה עוד ארוכה.

 

מרבית המסעדות המוזכרות לעיל לא היו עסק כושל. הן נוהלו בידי מקצוענים, תופעלו בידי צוות מיומן וגם האכילו לא מעט אנשים. אך למרות זאת, מסעדנים עימם שוחחנו השבוע מסכימים שבמצב שנוצר בישראל גם למסעדות מצליחות שכאלה כמעט לא נותר סיכוי. "כבר הפכתי את שעון החול", אומרת רותי ברודו, אחת המסעדניות המוערכות בישראל ("בראסרי", "בייקרי", "קופי בר") ומי שלאחרונה הפכה גם לכוכבת טלוויזיה כשופטת בריאליטי הבישול MKR. "זה עניין של כמה שנים בודדות עד לסוף הדרך של המסעדנות בישראל. מה שיישאר כאן זה רק כמה מסעדות יקרות בודדות, כמו שהיה לפני שלושים שנה. התחושה שלי היא שבקרוב מאוד אם אנשים ירצו לצאת לאכול בחוץ, הם ייאלצו להסתפק בפלאפל. אני כואבת את זה".

 

אורנה ואלה | צילום: עמית מגל

 

ברודו, ועוד שורה ארוכה של מסעדנים ושפים עימם שוחחנו השבוע, מסבירים שקריסת ענף המסעדנות בישראל אינה קשורה רק בעליית מחירי הגלם או ביוקר המחיה, המשנה את הרגלי הבילוי של הציבור. הם מפנים אצבע מאשימה כל הדרך למעלה, אל ממשלת ישראל, המפעילה לדבריהם רגולציה כוחנית שחונקת את הענף ומקשה עליו לשרוד.

 

התהליך המתמשך הזה הגיע לשיא בחודשים האחרונים עם ההחלטה לאלץ מעסיקים לשלם היטל בסך 20% משכר מבקשי המקלט, היטל שנגבה גם רטרואקטיבית לתקופה של שש שנים. עבור תעשיית המסעדנות, המתבססת כמעט לחלוטין על כוח עבודה זר, מדובר במכת מוות. "אין קשר בין צדק והיגיון לבין מה שקורה לנו, זה רק פוליטיקה", אומר השף חיים כהן ("דיקסי", "יפו תל אביב", וכמובן "מאסטר שף" ו־MKR). "חלק גדול מהמצביעים של הממשלה הנוכחית סובלים מאוד מעניין העובדים הזרים. אבל המדינה, במקום לטפל בזה מסירה את האחריות ומפילה אותה על המסעדנים. זה גורם לכך שאין היתכנות כלכלית למסעדות בארץ".

 

כהן, שפעיל מאוד במאבק המסעדנים בחודשים האחרונים, נפגש בעניין עם שר האוצר משה כחלון. "אני חושב שיש לו רצון גדול לעזור, אבל למרות שדיברנו לא קרה כלום. בסוף לא יהיה מנוס מלהקים מפלגה של מסעדנים ולרוץ לכנסת. רק מתוך זה שיהיו לנו 4־5 מנדטים, ואני לא חושב שזה בשמיים, יגיע השינוי".

 

אתה תרוץ בראש המפלגה הזו?

 

"לא כרגע".

 

"אנחנו לא גנבים"

 

ביניים דווקא כשתוכניות הבישול כובשות את הפריים־טיים בהמוניהן והופכות את חיים כהן לפוטנציאל אלקטורלי, כאשר השפים הישראלים עושים חיל בחו"ל וכשמדינתנו הקטנטונת מוכרזת שוב ושוב בידי מגזינים נחשבים כמעצמה קולינרית — בעלי המסעדות קורסים. בפרפרזה על הפתגם "הסנדלר הולך יחף" נדמה שלאחרונה אצלנו הטבח נותר רעב.

 

"כל הקולגות שלי הם מסעדנים, ואני רואה מול העיניים שלי ענף מתמוטט", אומרת אפרת אנזל, לשעבר מגישת טלוויזיה וכיום יועצת קולינרית, המקושרת היטב לעולם המסעדנות. "המסעדות מלאות, אנשים מגיעים, אוכלים, המחזורים יפים — ועדיין המסעדות לא מצליחות להרוויח. ואנחנו עדיין לפני גל הסגירות הגדול".

 

בפוסט שפירסמה השבוע, ואשר גרר הרבה רעש ברשת, הכריזה אנזל שנמאס לה. "נמאס לי לפתוח את העיתון, הווטסאפ או הפייסבוק, ולגלות שעוד מסעדה נסגרה", כתבה. "אבל לרוב האנשים זה פשוט לא אכפת. אני שוברת את הראש איך גורמים לציבור הישראלי להבין שכשמפעל בדימונה שמעסיק 300 עובדים עומד להיסגר זה מוזכר בכל מהדורות החדשות, אבל כשמסעדה שמפרנסת 300 אנשים (טבחים, אנשי ניקיון, מלצרים, ספקים, חקלאים) עומדת להיסגר, לאף אחד זה לא אכפת". לדבריה, הסיבה לאדישות הרחוב היא התפיסה הרווחת שהמסעדנים הם אליטיסטים שגובים מהציבור מחירים מופקעים ללא הצדקה. "יש ייאוש, כי המסעדנים לא מצליחים ליצור אמפתיה בציבור. כשמודיעים על עוד מסעדה שנסגרת, הטוקבקים הם בסגנון 'טוב מאוד, הם גנבים'", היא אומרת. "גם כשאתה מנסה לייצר פנייה לחברי כנסת או לממשלה כדי שיבינו שהענף במשבר, הם לא מתרגשים כי הם יודעים שדעת הקהל בישראל היא לא לטובת המסעדנים".

 

"אנשים לא מבינים שמסעדנים הם לא אוליגרכים שנוסעים במרצדס", מצטרף גורם אחר מהתחום. "אלה אנשים שיש להם שריטה לא מובנת לשמח אנשים, והם נכנסים לעסק הזה למרות הקשיים. המסעדנים שצועקים היום הצילו הם חבר'ה צעירים שצמחו מלמטה, ברמנים ומנהלי משמרות שהחליטו לפתוח מקום משל עצמם, ואנחנו מאבדים אותם".

 

למרות הצער על החלום ושברו, קשה לבוא בטענות לציבור. כאשר ערימה של חסה ועגבניות זוכה לשם "סלט" ועולה במסעדה בינונית 42 שקל, כאשר פסטה ברוטב שמנת מתומחרת ביותר מ־60 שקלים, שווה ערך למחיר של סעודה זוגית במסעדה ברומא, אין ספק שללקוחות הישראלים יש סיבה טובה לכעוס על המסעדנים.

 

אלא שלדברי מסעדנים עימם שוחחנו המחירים הגבוהים לא נובעים מגרגרנות, אלא מכורח המציאות. "בעשר השנים האחרונות הרווח הגולמי של מסעדות בישראל ירד מ־15% ל־3%", טוען בעל מסעדה בתל־אביב.

 

כדי להבין מדוע זה המצב יש להכיר קודם כל בעובדה שישראלים אינם נוהרים בהמוניהם לעבוד בתחום, בטח ובטח שלא בתפקידים הנמצאים בתחתית שרשרת המזון, תרתי משמע. "אף אמא יהודייה לא חלמה שהבן שלה יהיה שוטף כלים", מנסח זאת אחד השפים עימם שוחחנו. כתוצאה מכך, ובשל הצורך הגדול של ענף המסעדנות בעובדי כפיים, מרבית המסעדות נאלצות להתבסס על כוח עבודה זר. בישראל של עשר השנים האחרונות מדובר בעיקר במבקשי מקלט שהסתננו לישראל מאריתריאה ומסודן. "למסעדנים אין בעיה להעסיק אנשים שהם לא עובדים זרים, אבל בישראל זה הפתרון היחיד", אומרת ברודו.

 

במשך שנים הקפידו מרבית המסעדות לשלם היטב למבקשי המקלט ולשמור על זכויותיהם הסוציאליות. ואולם בספטמבר 2017 פסק בג"ץ כי על מעסיקים של מבקשי מקלט לשלם למדינה גם היטל של 20% משכרם, בדומה לעובדים זרים. היטל זה נקבע בחוק מ־2003, שנועד לצמצם את היקף העבודה הזרה בישראל ולעודד תעסוקה של מקומיים, ובמשך שנים ארוכות הוא לא הוחל על מבקשי מקלט. "אנחנו משלמים קנס בסך 20% על הברוטו של העובדים שלנו, אין לזה אח ורע בעולם", אומר חיים כהן. "בכל העולם העובדים במסעדות הם עובדים זרים. בגרמניה את העבודה הזו עושים טורקים ובאמריקה מקסיקנים, ועליהם אין קנסות. רק כאן מספרים את השקר הגדול, שהעובדים הזרים גוזלים את העבודות של הישראלים".

 

בנוסף להיטל הזה, עוד קודם לכן, במאי 2017, נכנס לתוקף חוק "קרן הפיקדון", שנועד גם הוא להקשות על העסקתם של מבקשי המקלט. על פי החוק מחויבים מעסיקים של מבקשי מקלט לנכות 20% משכר הבסיס של העובדים ולהפקידם בחשבון מיוחד, בנוסף ל־16% המופקדים מצד המעסיק. את הכספים הללו יכולים מבקשי המקלט לקבל רק בצאתם מישראל.

 

יישומם של חוק הפיקדון וההיטל, שהם חלק מהמאבק הממשלתי הנוקשה המנסה לדחוק את מבקשי המקלט מחוץ לישראל, נפל בפועל על כיסם של המסעדנים. "המדינה הענישה אותנו על זה שאנחנו מעסיקים את העובדים היחידים שמוכנים לעשות את העבודה", אומר יותם דוקטור, הבעלים של מסעדות "האחים", "דוק" ו"אייבי" שנפתחה רק לפני שבוע.

 

לכל אלה יש להוסיף גם את "פסיקת הטיפים": על פי החלטה שהתקבלה לאחרונה בבית הדין הארצי לעבודה, החל מינואר הטיפים שמקבלים מלצרים ועובדי מסעדות אחרים ייחשבו כהכנסת המסעדה, ועל כן ישולם עליהם מס בידי המעסיק. "בכל הנושא של הטיפים המסעדנים עדיין לא מבינים לאן זה הולך, אבל מה שברור זה שמי שייפגע יותר מכל הם המלצרים עצמם, שפשוט ירוויחו חצי מהסכום שהם רגילים להרוויח", אומר דוקטור. "זה יפגע באיכות האדם שמגיעה לעבודה הזו, כי היום הרבה מהמלצרים הם סטודנטים שמממנים את הלימודים שלהם על ידי מלצרות. המגזר הנוסף שייפגע זה הקהל עצמו, כי כדי שמסעדה תוכל להתקיים היא תצטרך למכור במחירים יותר גבוהים".

 

כבר היום המסעדות גובות מחירים אסטרונומיים על מנות פשוטות. לאן הולכות כל ההכנסות?

 

"מסעדה זה ארגון מורכב. המסעדה שלי מעסיקה 80 עובדים, יש לי ארבעה בעלי בתים שאני צריך לשלם להם שכירות, יש לי את העירייה שאני משלם לה על היתרים, אני צריך לשלם למדינה, וזו רק ההתחלה. כשלוקחים בחשבון גם את העלויות העיקריות — עובדים וחומרי גלם — בסוף נורא קשה להשאיר רווח מהדבר הזה".

 

בליני | צילום: יח"צ

 

"אי אפשר להרוויח"

 

רונן ארדיטי, מי שהקים את "בליני" ביחד עם אסף לב לפני 24 שנים, הבין כבר לפני שנתיים שעסקי המסעדנות נמצאים בפני משבר. הוא מכר את חלקו במסעדה וכיום הוא מנהל את תוכנית לימודי המסעדנות של שנקר ואת בית הספר ליין WSET. "להפעיל מסעדה זו תוכנת הפעלה, ופתאום אתה מבין שתוכנת ההפעלה שלך לא עובדת", הוא נזכר השבוע בסיבות לעזיבתו. "הסיבה היא שהעלות של העסקת כוח אדם עלתה מאוד בשנים האחרונות, והמצב רק הולך ומחמיר".

 

כשארדיטי מדבר על כוח אדם, הוא לא רואה רק את שורת ההוצאות אלא גם פרצופים. "מסעדה היא מפעל", הוא אומר. "במסעדת 'בליני' בתקופה שלי עבדו כ־50 עובדים, מתוכם לפחות 12 בעלי משפחות שעבדו במסעדה מעל שש שנים. אנחנו פירנסנו משפחות שלמות. היו עובדים שעבדו במסעדה 15 שנים. אנשים אומרים לעצמם 'נסגרת מסעדה אז תיפתח אחרת', אבל איפה העובדים שמאחורי הסיפור הזה?".

 

"מסעדת שף זו מסעדה שהיא עתירת כוח אדם. צריך הרבה טבחים, הרבה מנקים והרבה מלצרים", אומר שי ברמן, מנכ"ל התאחדות המסעדות והפאבים. "בגלל החקיקה הסוציאלית בתחום העבודה בשנים האחרונות, שהיא לעצמה עניין מבורך, כל הנושא של פנסיה לעובדים, ימי חופשה וכו', גרמו לעלייה בעלויות כוח האדם. אם לפני 15 שנה עלות כוח האדם במסעדה הייתה 25% מההכנסות, היום במסעדת שף היא עברה כבר את ה־40% וממשיכה לעלות. זו הסיבה העיקרית לכך שהמסעדות האלה הן מסעדות שקשה מאוד להרוויח מהן כסף".

 

השיא עוד לפנינו?

 

"המסעדות הללו הולכות ומתמעטות, ולצערי הרב המגמה הזו תימשך".

 

לדברי ברמן, איגוד המסעדות אמנם ניסה להיאבק למען עתיד המסעדנים, בין היתר כשהצטרף לעתירה לבג"ץ נגד ההיטל על מבקשי מקלט, אך ללא הועיל. "אנחנו חיים במציאות פוליטית שבה ממשלת הימין רוצה לגרש את מבקשי המקלט, היא לא מצליחה לעשות את זה, והיא מצאה אשמים אחרים. הפכנו להיות מס השפתיים של מירי רגב וביבי נתניהו. כדי להפיס את תושבי דרום תל־אביב הם מטילים מסים על מי שמעסיק את מבקשי המקלט, ומכוונים את האש אלינו במקום לכישלון שלהם. הדבר הזה יצר הרבה אמוציות, בצדק, אצל מסעדנים רבים, שמרגישים שהשמיים נופלים עליהם, ומטבע הדברים שעסק של בן אדם קורס, הוא כועס".

 

כחלון: "אל תאיימו עליי"

 

ואכן, הבטן המלאה של המסעדנים הגיעה לאחרונה לכדי פיצוץ. לפני ארבעה חודשים ייסדו השף יונתן בורוביץ', הבעלים של מסעדת 25M בשוק הכרמל, ואחרים את ועד הפעולה "מסעדנים חזקים יחד". "אנחנו יזמים מטבענו, אנחנו קודם כל מסתכלים על עצמנו, איפה אנחנו לא בסדר", אומר בורוביץ', "לכן לא באנו בטענות. במשך שנים ספגנו את כל ההתייקרויות. גם אני לא רוצה למכור לך המבורגר ב־80 שקל, אבל כשהתחלנו להציף את המצוקה גילינו שכולם מסביבנו סובלים מאותן בעיות. הבנו שממשלת ישראל לא מפסיקה להפיל עלינו גזירות. הענף מגלגל 20 מיליארד שקל, אבל אין שר שאחראי עליו. אין לנו בפני מי להתלונן כי אנחנו לא מאוגדים ולא חזקים".

 

הלחץ הכלכלי גרם לחלק מהמסעדנים לשתף פעולה, להוריד את הכפפות ולסמן את המטרה — שר האוצר. בין היתר תלו במסעדות שלהם פוסטרים עם פרצופו של כחלון ולידו הכיתוב "כשהמס יותר יקר מהאוכל" והוסיפו לחשבון שורה שנקראת "מס כחלון". "זו שורה הצהרתית, ללא חיוב, שבאה להמחיש את המצב", מסביר בורוביץ', שלדבריו זמן קצר אחר כך מצא את עצמו בפגישה עם כחלון ועם מנהל רשות המסים. "זו הזיה שבמקום לעשות את מה שאני טוב בו, שזה אוכל, אני צריך לעשות לובינג לענף ענק שכזה. במקום להפוך קבבים בשוק הכרמל התחלתי להתעסק במסים", הוא מספר, "אבל מהר מאוד הבנתי שאין להם כוונה לעזור לנו".

 

מתגובתו של כחלון לקמפיין המסעדנים ניתן היה להתרשם, כאשר זמן קצר לאחר המהלך דיבר במסגרת ועידת יועצי המס באילת ותקף אותם: "ברגע שבאה קבוצת כוח ומאיימים עליך באלימות כזו, שאני לא אבחר אם לא אוותר להם על כסף... אוי ואבוי לשר שייכנע לאיומים כאלה... אתם תשלמו מס כמו כל אחד בעם ישראל".

 

השינוי הכלכלי שעובר על תחום המסעדנות הוליד בתורו שינוי תרבותי. "בגלל שלמסעדות הגדולות אין יותר זכות קיום, מה שנפתח זה כל מיני דוכני פאסט־פוד", אומר השף חיים כהן. "שפים ובעלי מסעדות יעדיפו לקחת חנות קטנה ולהאכיל אנשים על המדרכה, וזו תהיה הקולינריה. מסעדן שיחלום לעשות מסעדה עם תשתיות וחוויה, כמו שאנחנו אוהבים בחו"ל, לא יצליח פה".

 

לדברי כהן, השינוי הזה מאיים על נשמת אפה של הקולינריה הישראלית, אבל לא כולם מתרגשים כמוהו. גורמים אחרים בתעשייה אומרים שמהפכת הפאסט־פוד היא תהליך טבעי, ללא קשר לצרות הכלכליות של המסעדנים. "הטרנדים הקולינריים משתנים בכל העולם, ומי שלא מבצע התאמות נכחד", אומר מסעדן ותיק. "חוויית האירוח החדשה יותר קלילה ויותר זמינה, שמים את המנות באמצע השולחן ועושים שמח. הסדר והדידקטיות של פעם, הפורמליות של האירוח במסעדה, מתמוססים".

 

"מסעדות שף מאז ומתמיד לא היו עסק רווחי", אומר השף איל לביא, שבעבר הפעיל שלוש מסעדות בתל־אביב והיום משמש כיועץ לעסקים בתחום המזון. "היום, כשאני מלווה מסעדות חדשות, אני אומר להם שהדבר הכי חשוב הוא לחשוב על רעיון מאוד מדויק ונכון מבחינה תפעולית, שלא יהיה עתיר כוח אדם ולא עתיר חומרי גלם יקרים. משהו שיהיה בגובה העיניים. שף יכול לנצל את הידע והכישרון שלו לעשות דברים מדהימים במחיר שווה לכל נפש, וזו החוכמה. אם אפתח מסעדה חדשה, זה בדיוק מה שאעשה".

 

מרשות המסים נמסר בתגובה: "עמדתה המקצועית של רשות המסים, לפיה היטל עובדים זרים, עליו החליטה הממשלה, חל גם על עובדים זרים שהם מסתננים, הייתה ידועה כבר שנים ומעסיקים רבים אכן שילמו את ההיטל כחוק. לאור פסק דינו של בית המשפט העליון מלפני כשנה לפיו יש לחייב מעסיקי עובדים זרים שהם מסתננים בהיטל, גיבשה רשות המסים מתווה הקלות לבעלי עסקים החייבים בהיטל. בהמשך, לאור פניות שהתקבלו, פירסמה הרשות הקלות מהותיות נוספות, בדגש על עסקים קטנים. רשות המסים בוחנת את פסק הדין בעניין הטיפים למלצרים וטרם פירסמה את התייחסותה לעניין".

 

*

 

 

למה סלט ירקות במסעדה עולה 65 שקל?

איך זה שמנה שעולה ברומא 6 יורו עולה בארץ כמעט פי 3? קבלו פירוט מלא

 

מסעדנים רבים מתנגדים לנטייה לחלק את עלות המנה למרכיביה, על מנת להבין מדוע היא עולה כפי שהיא עולה. ובכל זאת, בפוסט ארוך ומפורט שפירסם שלשום אורן גריפין לוקסנבורג, מנהל מסעדת פרונטו ויועץ למסעדות, הוא מנסה לענות על השאלה הנצחית "למה סלט ירקות עולה 65 שקלים במסעדה?", על ידי פירוק מדוקדק.

 

לאחר שהוא סוכם את עלויות הספק של כל מרכיבי הסלט — מלפפון, צנונית, עגבניות שרי, בצל אדום, זיתים, כרובית, עשבי תיבול, קרוטונים, גבינה מלוחה, שמן זית, מיץ לימון, חומץ יין - ומוסיף להם את העלות המשוערת של הפחת (גרעינים, קליפות וכו'), מגיע גריפין לוקסנבורג לסכום של 10.21 שקלים. עד כה, לא הרבה. כאשר הוא מוסיף גם מע"מ ומשכורות (17% ו־35%, בהתאמה), הוא מגיע ל־44 שקלים, פחות או יותר.

 

מה לגבי עשרים השקלים הנוספים? כשהוא משקלל פנימה את שכר הדירה (6%), חשמל (3.5%), מיסי עירייה, כולל היתר לילה (3.15%), מים (1%), גז (1%), חומרי הדברה (1%), וגם אבטחה, כביסה, תמלוגים למוזיקה, בקרת סליקה, פרחים, שמן זית ובלסמי לשולחן, ניהול מועדון לקוחות ו"ועדת קישוט (2.3% בסך הכל), מתייצב הסכום הכולל על 55.59 שקלים. לכך הוא מוסיף גם "תיקונים, שפצורים, מדיח, מכונת קרח, תנור, נזילה בדוד" ועוד ועוד הוצאות בסיסיות שקיימות בכל מסעדה (2.5%).

 

"מה עם עורך דין? רואה חשבון? מנהל חשבונות? יועצי נגישות, יועצי תברואה, כיבוי אש, שימור?", מוסיף גריפין לוקסנבורג (1.15%), ומוריד מהרווח עוד 74 אגורות, ואז נזכר גם ביחסי ציבור, אינסטגרם, גוגל, עמלות בנק, ריביות ו"תן ביס", ובעסקיות, מבצעי Happy Hour וצפינוקי צ'ייסר (5%), ומוריד לבעל המסעדה עוד 3.24 שקלים.

 

לאחר חיבור כל המספרים, נשארים לבעל המסעדה בכיס 3.79 שקלים, שמהם יורדים מס הכנסה (30%) ומס חברות (23%). לבסוף, מ־65 השקלים המקוריים ששילם הלקוח, נותרים לבעלים 1.80 שקל, שהם 2.7% בלבד.

 

גם אם לא מסכימים עם כל המספרים של הסלט של גריפין לוקסנבורג, גם אם זה עדיין מעצבן לשלם 65 שקלים על כמה ירקות — אין ספק שהפוסט שלו ממחיש עד כמה מורכבת וקשה, כמעט בלתי אפשרית, היא מלאכת ניהול המסעדה בישראל.