אהבות ושקרים

כשהגשם יורד ודופק בחלון הוראות ההפעלה ברורות: כתבינו פרוסים בשטח במעילים מופרכים (רחמים עליהם), דיווחים על כמה סנטימטרים בודדים שנוספו לכנרת, וצילומי זירות אסון מוצפות כמה מטרים של מים - בשכונות שהניקוז פסח עליהן. אה, וגם השילוב הקדוש בין שמיכת פוך לבינג'. ברוך בורא נטפליקס, או שמא הזפזופ המייאש בתבל.

כי איך לעזאזל בוחרים בין כל כך הרבה אפשרויות? ומה, עכשיו להתחיל את הסדרה החדשה על חייל אמריקאי שמתחזה לאסיר בכלא במקסיקו? לא בטוח שזה משהו להתכרבל איתו. בקיצור, נשברתי והחלטתי לבדוק את "הכלה מאיסטנבול" בווי־או־די, הטלנובלה הטורקית המצליחה שגם בישראל התמכרו אליה בחודשים האחרונים. נפלתי לטרנד. וטרנדים אף פעם לא הופכים כאלה סתם ככה.

שלושה פרקים חיכיתי במתח שסורייה ופארוק יתנשקו. יחזיקו ידיים. שפארוק סתם יוריד חולצה. משהו. עד שלגמרי שכחתי שבחוץ סופה משוגעת. מתברר שתמיד אפשר לסמוך על ערוץ ויוה הישן והטוב שיספק הנאה, וגם שלא כל כך נורא לעלות על משהו באיחור, כי עכשיו צברתי 102 פרקים של כל הטוב הזה - ו"הכלה מאיסטנבול" היא כל הטוב הזה, במגבלות הז'אנר כמובן.

העלילה במילה אחת: טלנובלה. פארוק בוראן (אוזג'אן דניז) הוא קודם כל חתיך מאוד ועשיר מאוד, נצר לאחת המשפחות החזקות בטורקיה. סורייה (אסלי אנבר) היא קודם כל מן הסתם, ענייה. גם היא יפה מאוד, מוזיקאית שמתפרנסת מעבודות מזדמנות, שאין לה הורים ויש לה דודה שבורה על הספה לדאוג לה. הגורל, אלא מה, מפגיש ביניהם והאהבה - ממבט ראשון. אבל זה הרי לא יכול לעבור בשקט. כאן נכנסת לתמונה - קיו למוזיקה דרמטית - אמו של פארוק. אסמה סולטן, מנהיגת המשפחה המניפולטיבית. והרי אי־אפשר לצפות מאישה שגרה באחוזת פאר והעוזרת רוחצת לה את הרגליים בקערת כסף, לתמוך בזוגיות שכזו.

הנוסחה הזאת תמיד הייתה להיט, מ"בובה פראית" ועד "לחיי האהבה". בלי תחכום, אפס סאב־טקסט, ברוב הזמן אפשר לנחש מראש מה יקרה. כל פרק נגמר בפיתול עלילה מותח כביכול, ויש נברשות וקוראת בקפה, אהבות ושקרים. אבל "הכלה" קצבית, רומנטית וגם מלאה בהומור וברגעים מקסימים. למרות השם שמדיף ריח מיושן, ומרים להנחתה לכל מי שאוהב להתנשא מעל הז'אנר, היא מציגה מבט על טורקיה המודרנית והחיים באיסנטבול, וגם מלמדת על המאבק בערכים שמרניים יותר. ובניגוד לטלנובלות מהניינטיז, שנראה כאילו צולמו בחנות רהיטים מהאייטיז, "הכלה" מושקעת ומלאה בצילומי נוף מרהיבים. ברוך בורא הרחפן.

וחוץ מזה, סורייה היא אישה חזקה, שורדת, מישהי מהדור הנוכחי, שלא נותנת לגברים מטרידנים לטפס עליה. צופות צעירות יוכלו להזדהות איתה. ובכל זאת, התככים שבהם היא נתקלת משקפים עדיין את הסטריאוטיפים על נשים ועל מאבקי מעמדות, וזה משעשע מצד אחד אבל גם מבאס. ככה זה, כמו בחיים, גם ב"הכלה מאיסטנבול" - לא הכל מושלם.

בקטנה: דניאל עמית, שניצב במרכז כתבה ב"חדשות השבוע" בכאן 11, מכריז על עצמו שהוא אוטיסט גאה. בגיל 21 הוציא שני ספרי קומיקס, הוא שר, מופיע, כותב שירים והשתתף גם ב"אקס פקטור". ויש לו גם התפרצויות זעם, ואמא שלו מספרת בכנות שלפעמים קשה כשמתחילות איתו בנות, כי יש לו בעיות תקשורת. בהמשך ל"על הספקטרום", הסדרה המצוינת של yes שעלתה השנה, גם כתבות שמציגות את הקשיים והמאבקים בעניין הן כבר לא דבר נדיר. בעידן שבו קבוצות שונות נאבקות על הכרה, מי שנמצא על הספקטרום מוצא יותר מקום על המסך, ואפשר להפסיק לפחד או להתבייש לדבר על זה.