WhatsApp FaceBook send e mail
24 שעות

המתנות הקטנות של נעם חורב

נעם חורב משפשף את העיניים ולא מאמין: פעם הוא היה צריך לארוב לזמרים אחרי ההופעות ולדחוף להם דפים עם שירים שכתב, היום אנשים מקעקעים את השורות שלו על הגוף. אחרי שניפק להיטים לריטה, אייל גולן, מירי מסיקה והראל סקעת הגיע השיר "מתנות קטנות" והעיף את הקריירה שלו לשמיים. "אם היה לי שקל על כל סרטון ווטסאפ שקיבלתי עם ילד ששר בטקס סיום את 'מתנות קטנות' הייתי היום מיליונר", אומר חורב ומספר על הילד שהוא חולם להביא עם בן הזוג הסטארטפיסט

אמיר קמינר | צילום: דנה קופל
12.12.18

"ליגאל בשן יש שיר בשם 'ילדות', עם השורה 'האם אראה זאת בסוף ימיי, לו רק פעם אחת יינתן לי לטעום את כל מראות הפלאים של נעוריי', שאני מחובר אליה באופן מיוחד, ופתאום השורה הזו הופכת להיות בעלת משמעות מצמררת כל כך", אומר הפזמונאי נעם חורב, שכמו אצל רבים מאיתנו, גם מבחינתו הפרידה מבשן היא בעצם פרידה מהילדות ומהנעורים.

 

"יגאל, שמאוד אהבתי אותו, שואל בשיר הזה האם הוא יזכה לראות שוב את הדברים היפים שליוו אותו בצעירותו. מבחינתי, הוא מתכוון ללהיטים הגדולים ברדיו ובאלבומים. וזה כואב כפליים כאשר אנחנו נוכחים לדעת עד כמה הקהל הולך כל הזמן קדימה ולא שומר חסד נעורים לכוכבים הגדולים. זה מתסכל. הרי בשן תפס חלק כל כך גדול בתרבות הישראלית".

 

ומה הלקח?

 

"הלקח הוא עבורנו כחברה, לנצור ולהוקיר את האנשים שכתבו את פסקול הילדות שלנו, לא לזנוח אותם בצד. אני חש עצב על האדם ומשפחתו, אבל גם משהו גדול יותר — אנחנו יודעים להעריך אנשים אחרי מותם אבל אנחנו צריכים לתמוך ולאהוב אמנים גם בשנים המאוחרות בקריירה שלהם. לאמנים הוותיקים יש המון לתרום לתעשיית המוזיקה וחבל שאיננו נותנים להם במה אחרי שהם מזדקנים".

 

רמי קליינשיין | צילום: יחסי ציבור
 

 

מתנות קטנות נכתב בתאילנד

 

בכלל, במהלך הראיון מצטייר חורב כאדם רגיש ונוסטלגי במיוחד, ששומר אמונים ומקום של כבוד לעבר. גם געגועים לאוכל העיראקי של אמא שלו יכולים לעורר בתמלילן המוערך פרץ של רגשות ודמעות. "לפני כארבע שנים טסתי עם חברים לטיול ארוך במזרח", משחזר חורב. "ובאחד מימי שישי, בילינו בריזורט בתאילנד ופשוט התגעגעתי הביתה. ירדתי לחוף עם הלפטופ, וכל הנוף מסביב סיפק תפאורה פסטורלית: גלים בטורקיז ועצי דקל, והרי תפאורה חשובה מאוד בכתיבת שיר. הרגשתי בתוך גלויה, ומתוך הכמיהה, והגעגוע, והמחשבה על מה קורה בארץ, כתבתי: 'זה עוד יום שישי, אני נושם את האוויר, האור והצל משחקים שוב תופסת'. וכך נולד השיר 'מתנות קטנות'".

 

חורב העביר את "מתנות קטנות" לרמי קלינשטיין כדי שילחין אותו, והשאר היסטוריה והיסטריה. "פתאום רמי יצר שיר קטן, פולקי, אפילו קצת חסידי. אף אחד לא ידע איך לאכול אותו, וגם אני לא הבנתי מה רמי עשה בלחן. ואז הכל התפוצץ והשיר הפך להמנון חוצה גילים ומגזרים, בזמן כל כך קצר. אם היה לי שקל על כל סרטון ווטסאפ שקיבלתי, ובו ילד שר 'מתנות קטנות' בטקס סיום, הייתי מיליונר היום", הוא פורץ בצחוק.

 

אז לא הפכת למיליונר בזכות "מתנות קטנות"?

 

"לא. לא נהיים מיליונרים משירים בארץ".

 

החברים התל־אביבים שלך לא מסתלבטים עליך בגללו?

 

"בעדינות. נורא קל להיות ציני ולגחך עליו, אבל כשעומדת מולך אמא שהבת שלה הייתה חולה והשיר שלך נגע בה ועודד אותה, אתה לא יכול להיות ציני. החומות נופלות ואתה מתמסר לשיר".

 

"מתנות קטנות" הוא לא השיר היחיד של חורב, שמילים שלו הפכו לגרפיטי ("בנווה צדק מישהו ריסס: 'פצצת געגועים מתקתקת לי בבטן' מתוך 'חבר של פעם' שכתבתי לריטה") או לכתובות קעקע. "אנשים קיעקעו שורות משירים שכתבתי לאייל גולן ולמירי מסיקה. לשירים יש כוח והם מלווים אנשים ברגעים משמעותיים. למשל מישהו שאשתו נאבקה על חייה, קיעקע מילים מתוך 'אם זאת מלחמה' של משה פרץ וכתב לי שהשיר הזה החזיק אותם ונתן להם כוח".

 

ריטה | צילום: תומריקו

 

חורב, 35, הוא בן זקונים לאבא שעבד ברפאל ובתעשייה האווירית ולאמא שעסקה בחינוך. הוא נולד בעפולה, בבית החולים העמק. "נולדתי תינוק שמן וכבד, הייתי כמעט חמישה קילו וללא ניתוח קיסרי. הלידה הסתבכה מאוד, לבסוף רק ואקום עזר, ובמהלכה הופעל הרבה לחץ על יד ימין והיא התרסקה בדרך החוצה".

 

חתיכת סיפור.

 

"כן. הייתי אמור להיות נכה לכל החיים. הרופאים בישרו להוריי שיד ימין שלי לא תתפתח לעולם, לא תתפקד ותישאר משותקת. אמרו להם שזה בלתי הפיך ולא משהו שאפשר לטפל בו, ושיצטרכו ללמוד איך לחיות עם ילד שיש לו מגבלה. מה שמצחיק הוא שהיום זו היד שבעזרתה אני כותב את השירים שלי. זו היד שמפרנסת אותי".

 

ואיך היד חזרה לתפקד?

 

"בזכות אמא שלי כמובן שהחליטה שהרופאים לא מבינים כלום, והודיעה לכולם שהיא יוצאת למלחמה על היד שלי והיא לא מוותרת, כדרכן של אמהות. שמעתי את הסיפור הזה כל כך הרבה פעמים, על איך שהיא לא ויתרה לרופאים והתרוצצה איתי ממקום למקום, ומשהו בנרטיב הזה נכנס לי מתחת לעור. היא השתילה לי בראש שאין דבר כזה תשובה שלילית, ואם אתה רוצה משהו אתה תתאמץ והוא יקרה. ככה גדלתי, וזה דבק בי. במהלך הילדות עברתי שיקום והיד לאט־לאט התחילה לתפקד. היום אני נורמלי לגמרי".

 

כאשר הגיע לגיל 16 התחיל להרגיש שמשהו קורה איתו. "הרגשתי שונה והכתיבה והציור היו לי מפלט. בגיל 16 לא ידעתי לתת כותרת למה שאני מפנטז כשאני הולך לישון. לא ידעתי שיש דבר כזה הומואים. בצבא הייתה לי חברה שלוש שנים ועד היום היא אחת מחברותיי הטובות. אחרי שהשתחררתי, חבר לקח אותי למועדוני גייז בתל־אביב והייתי באופוריה. נסעתי לטיול אחרי צבא, ובמהלכו עשיתי חשבון נפש. בגיל 23 הרגשתי שבמשך הרבה שנים עשיתי ויתורים, אז הגיע הזמן שאצא מהארון ואספר לכולם, ומי שלא מוצא חן בעיניו יש לו בעיה. הטלתי את הפצצה ועברתי לגור בתל־אביב. להוריי לקח זמן לעכל. לאחותי, שאני מאוד קשור אליה, היה מאוד קשה בהתחלה. כתבתי על כך את השיר 'אחותי', ששרה שירי מימון".

 

יהודה פוליקר | צילום: אלעד גרשגורן

 

תל־אביב נתנה לי כאפה

 

בעיר הגדולה הוא עבד תחילה במלצרות, ואחר כך התקבל למשרת קופירייטר במשרד פרסום. "בתל־אביב חטפתי כאפה. לא הכרתי אף אחד וגרתי בדירת חדר", הוא מתוודה. "הייתי בעיקר עסוק בהישרדות. בלילות הלכתי להופעות, מצויד במחברות של שירים שכתבתי. כשהזמרים יצאו החוצה, רצתי ודחפתי להם את המחברת ליד. מה שעשיתי לא נחשב קוּלי, אבל הדרייב היה כל כך גדול, שלא היה אכפת לי מה אנשים יגידו. אז שיגידו שאני סָחי. חרשתי את הארץ ואת כל הכסף שהרווחתי ביזבזתי על כרטיסים להופעות".

 

אחרי שנה של התרוצצות, הגיע סוף־סוף הטלפון המיוחל. "ריטה התקשרה אליי במפתיע, ואמרה: 'תקשיב, נעם, השירים שלך מדהימים. אנחנו חייבים להיפגש'. מצאתי את עצמי יושב באמצע הלילה בבית של ריטה, ושמעון בוסקילה ניגן שיר שכתבתי שהוא הלחין. זה היה רגע מדהים וסוריאליסטי. בחיים לא אשכח אותו, ואת ריטה, שהיא האמן הראשון שפתח לי את הדלת".

 

בסופו של דבר ריטה לא הקליטה את השיר, אבל בהמשך ביצעה שלושה שירים שכתב חורב: "מתי בפעם האחרונה", "באתי אליך" ו"חבר של פעם". "ריטה פדנטית, מדויקת ומקפידה על כל מילה. אישה מעוררת השראה. אני לומד ממנה הרבה".

 

אחרי שנים של תקוות ואכזבות, בשנת 2010, חורב פרץ בגדול: "מילים", שכתב להראל סקעת, נבחר לייצג את ישראל באירוויזיון שנערך באוסלו. "אחרי שנתקלתי בהרבה מכשולים ובהרבה 'לא', ואחרי שבני משפחה וחברים אמרו לי ששום דבר לא ייצא לי מכתיבת שירים, פתאום השיר הראשון שלי שיוצא לאור כיכב על הבמה הגדולה בעולם, מול מיליוני אנשים, עלה לגמר והגיע למקום ה־14".

 

איך הייתה חוויית האירוויזיון שלך?

 

"האמת? לא כל כך הצלחתי ליהנות שם, בגלל שהייתי בהלם. זה היה גדול עליי. ותשומת הלב התקשורתית הלחיצה אותי. בכל מקרה זה היה סיפתח מדהים לקריירה שלי".

 

למה מאז לא שלחת יותר שירים לאירוויזיון?

 

"כי עשיתי אירוויזיון פעם אחת, וכמו שרציתי, עם שיר מפואר, שזכה לתרגומים למלא שפות והפך ללהיט באוקראינה ובצרפת, וזה הספיק לי. סימנתי וי. אירוויזיון זה לא משהו שמעניין אותי יותר, אבל אני לא פוסל לגמרי. גם קריירה בחו"ל לא מעניינת אותי. העברית כל כך קרובה אליי, שאני יכול ללוש אותה. באנגלית אין לי את אותה יכולת לשחק במילים. במקום חו"ל, יש לי חלום אחר: לכתוב ליהודה פוליקר, הוא אהבת חיי. וזה עוד יקרה".

 

לא התקנאת בדורון מדלי, שכתב את "Toy" שזכה בשנה שעברה?

 

"לא. דורון הוא חבר טוב. הגיע לו לזכות. הוא כל כך רצה את זה. דורון הביא הרבה כבוד והשיר פצצה. אגב, נטע ברזילי הגיעה לסדנת כתיבה שהעברתי לפני חמש שנים, ראיתי אש אחרת באישיות שלה, תשוקה בעיניים. תמיד אמרתי לה שהיא תגיע רחוק. לא דמיינתי אירוויזיון, כי נטע הייתה בשוליים. כשנטע זכתה, שמחתי בשבילה".

 

חורב, יוצר פורה (יש משהו מאוד ויזואלי בכתיבה שלי. הרבה צבע") ומגוון ("באקו"ם רשומים מאות שירים שכתבתי. המועדף עליי הוא 'סתם שני אנשים' ששרה רוני דלומי"), כתב גם לאצולת הזמר הים־תיכוני: משה פרץ, פאר טסי, שלומי שבת וליאור נרקיס. "כשאני כותב לזמרים הים־תיכוניים, אני לא כותב אחרת. היום אין דבר כזה זמר מזרחי. כולם עושים הכל. שירים שכתבתי במטרה שיגיעו להראל סקעת ובסוף הגיעו לאייל גולן".

 

יגאל בשן | צילום: יריב כץ

 

אבל במקום לבלות עם הזמרים שלהם הוא כותב, ללכת למסיבות, למועדונים ולהשקות, חורב מעדיף להרצות ברחבי הארץ ולהעביר סדנאות כתיבה. חורב גם שוקד על פרויקט ילדים עם רמי קלינשטיין, וברדיו מככב עכשיו שיר חדש ומפתיע שלו, אותו מזמר הראפר איזי עם כיתריה: "עוד לא נגמר השיר". הטקסט של השיר נושא מסר פוליטי וחברתי על ישראל 2018: "מהמקום הכי נמוך שבו שורפים ספרים/ מפחות מדי משיח ויותר מדי חמורים/ מהסלון של המדינה, מהילדות שהתיישנה", שבו הוא מדבר גם על מלחמת אחים "בלי רחמים בלי סיבה" ועל "חיילים שעולים על האוטובוס ויורדים בעולם הבא".

 

מעניין מה השרה מירי רגב תחשוב עליו. מה עמדתך בסוגיית חוק הנאמנות בתרבות השנוי במחלוקת, שהיא מקדמת בלהט?

 

"אני מאוד אמביוולנטי ביחס לחוק הנאמנות, והוא מעסיק אותי. אני חושב שאסור לערב פוליטיקה ואמנות. שפוליטיקאים מתערבים באמנות, השיקולים שלהם אינטרסנטיים, לא טהורים ולא ניטרליים, ולכן הם לא צריכים להחליט מה ראוי בתרבות ובאמנות ומה לא. אמנות במקורה מגיעה מחירות, ואתה לא יכול להגביל אותה. וכשהפוליטיקה מתחילה להתערב, פה נוצרת הבעיה".

 

ואם אנחנו מדברים על חוקים, קרוב לוודאי שחוק הפונדקאות המפלה הומואים, קומם אותך.

 

"בהחלט. אני חי עם חבר, כבר שלוש שנים וחצי, הוא איש צבא לשעבר, קצין קרבי שהפך לסטארטפיסט, ויש לנו מחשבות על ילדים. אני מניח שבקרוב נתחיל לעבוד על זה. אנחנו מגששים ובודקים מה מתאים לנו. אנחנו רוצים משפחה, וחוק הפונדקאות דורש תיקון".