יש אנשים שמזהים ברחוב בן אדם שעריסתו הייתה סמוכה לעריסתם במחלקת היולדות שבה נולדו. אני לא נמנה עימם. מעולם לא היה לי זיכרון טוב לפרצופים ולשמות, ובאחרונה אף הולך המצב ומחמיר. לעומת זאת יש לי זיכרון לא רע לטקסטים, והוא מסייע לי ממש עכשיו בכתיבה.
ובכן, לפני שבוע התעורר כאן פולמוס סביב כוונתה של האוניברסיטה העברית ללמד קורסים ושיעורים מסוימים באנגלית. היו מי שסברו שמדובר באינגלוז של תוכנית הלימודים כולה, ולו סברתי כך גם אני, הייתי מצטרף לזעקתם, אבל לא אלו הם פני הדברים.
אחד המוחים היה הרב יואל בן־נון שהודיע: "כל זה מחזיר אותי במחשבותיי אל ימי הבית השני, כאשר השפה הבינלאומית השתנתה מארמית ליוונית". הוא טען שהבעיה העיקרית הייתה אז מתן שמות לועזיים ליהודים ואף קבע שמדובר בתחילתו של תהליך שסופו היה החורבן. לעניות דעתי היו לחורבן בית שני עוד כמה סיבות, אבל מילא.
הארמית והיוונית, כל אחת בתקופתה, מילאו תפקיד דומה לזה שממלאת אצלנו היום האנגלית. הארמית קרובה לעברית יותר, אבל שתיהן שפות זרות. יש לזה ביטוי יפה עוד מימי בית ראשון, כאשר צבא אשור צר על ירושלים. המצביא האשורי עמד אז ליד חומות העיר ודיבר קשות עם שריו של המלך חזקיהו. הוא דיבר עברית, והשרים, שחששו שבני העם ישמעו אותו ויתמלאו מורך, ביקשו ממנו: "דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו, ואל תדבר אלינו יהודית באוזני העם אשר על החומה". כלומר, אנשי המעמדות הגבוהים הבינו את השפה הבינלאומית של האזור, אבל פשוטי העם לא.
הרב בן־נון הוסיף וקבע: "השפעה תרבותית ניכרת במיוחד בשמות פרטיים", והזכיר לגנאי את השמות היווניים של צאצאי החשמונאים: אריסטובולוס, הכהן הגדול יאסון, ואנטיגנוס אחד, יורשו של שמעון הצדיק. הוא כתב שהוא מצטמרר לנוכח השם הזה, והלעיג: "תארו לכם את הרב הראשי או את פוסק הדור בשם רוברט..."
למה רק רוברט? ולמה רק שמות פרטיים? תארו לכם רב ראשי בשם קוק, אונטרמן, עמאר, לאו והרצוג... מצמרר לא פחות. אבל השאלה היא, מדוע הרב בן־נון סלחן כלפי הארמית ולא כלפי היוונית? כלפי שמות משפחה לועזיים ולא כלפי שמות פרטיים? אולי משום שיש בתנ"ך פרקים שלמים שכתובים ארמית, ואולי משום שהתלמוד עשיר מאוד בלעז ארמי ששוב לא אפשר לנקות ממנו. אבל יש לי עוד הסבר, והוא יותר אישי: בעוד הרב בן־נון טובל במקווה של העברית, הוא עצמו מחזיק בידו שרץ בדמות השם הלועזי שלו עצמו: גם המילה "נון" היא זרה, ארמית ולא עברית, ופירושה דג. מתברר שהתהליך התחיל כאשר סבא של יהושע בן־נון נתן לבנו שם פרטי לועזי והסתיים בחורבן בית ראשון, כמו שכולנו יודעים.
איך כל זה קשור לזיכרון המתקלש שלי? ובכן, השם הלועזי נון, שבתנ"ך הוא שם פרטי, העלה בזיכרוני מאמר מעניין שכתב ניר חסון ב"הארץ" לפני שש שנים, ובו סיפר על מאמצי האקדמיה ללשון להעניק שמות עבריים לדגים. חשתי אל האינטרנט (עוד מילה ארמית), מצאתי את המאמר, וגיליתי שכבר לפני כ־90 שנה נדרש ועד הלשון העברית לסוגיה הזאת. ביאליק, שהיה אז נשיא הוועד, העיר שלמילה העברית "דג" אין צליל יפה והציע: "נלך על פי כללי עבודתנו אל השפה הקרובה לנו ביותר - הארמית".
כך התקבלו השמות דיונון שהוא דג הדיו, ושפמנון, הדג שמחושיו דומים לשפם, והאמנון, שרבים עוד קוראים לו מושט, ויכול להיות שגם נון, אביו של יהושע, נקרא כך, כי עם שם כמו יהושע בן־דג לא מפילים את החומות של יריחו.
ובעניין החורבן, גם עקיבא ובר כוכבא הם שמות ארמיים, אבל השניים האלה היו ממיטים עלינו את החורבן שהמיטו גם עם שמות עבריים.
ועוד הערה
אפרופו הזיכרון שלי: השבוע, עת נודע על העלאת מחירי המים והחשמל, נזכרתי שלפני כמה שנים אמר ראש הממשלה - את שמו אני דווקא זוכר, בנימין נתניהו - "אין בישראל בעיית מים"! כך ממש. ואחרי מציאת הגז בקידוחים התת־ימיים הוא אמר שמחירי החשמל יירדו. נעים להיזכר.
סיפור מהמעלית
בשבוע שעבר הרציתי במיאמי, בכנס גדול של ישראלים שחיים בארה"ב. בין היתר פגשתי שם עוד משתתפת מהארץ, את ח"כ סתיו שפיר. לא התראינו מאז המחאה החברתית בשדרות רוטשילד, אבל על הכנס הזה שרתה אווירה ימנית מובהקת, ואנחנו נפלנו זה על צווארי זו כנפול אחים אבודים. אני דיברתי שם על ספרים שלי ועל השפה העברית. ח"כ שפיר הופיעה כפוליטיקאית, וזכתה ללא מעט תגובות גסות רוח, שהעידו על כך שיש ישראלים שגם אחרי שנים בגולה מצליחים לשמור על הזהות הישראלית שלהם.
אם כך ואם כך, בשעת ערב מאוחרת נכנסנו שנינו למעלית שכבר היו בה כשמונה גברות ישראליות לשעבר - שנותיהן כשנותיי, כלומר, כפול משנותיה של ח"כ שפיר, והן מפורכסות ומלובשות, קולניות ועליזות.
אחת מהן אמרה לח"כ שפיר שהיא מאוד מעריכה אותה, "וזה למרות שאת שמאלנית".
ח"כ שפיר חייכה והודתה בנימוס, המעלית הגיעה לקומה שלה, היא יצאה, ומיד התחילה מהומה:
"היא מקסימה", אמרה אחת הנשים.
"אבל שמאלנית", אמרה אחרת.
"שמאלנית ומקסימה ביחד? לא הולך", פסקה עוד אחת.
"כל השמאלנים פסולים!" הכריעה עוד גברת, וליכסנה בי מבט.
בשלב זה הגענו לקומה שלי, ואני עמדתי לצאת מהמעלית.
"רגע, רגע", אמרה פוסלת השמאלנים הראשית, "אפשר סלפי?"
בדרך כלל אני מניח ברצון לסלפף אותי עם כל מבקשת ומבקש, אבל הפעם אמרתי: "צר לי, אני פסול גם לזה". הוספתי "לילה טוב" ושבתי בשלום לחדרי.
