גדלתי בבית חרדי ובסביבות גיל 13 התחלתי לדבר על "זה" עם חברות. ידענו שיש דבר שנקרא זרע וידענו שמבחינה הלכתית אסור לגבר להוציא אותו סתם. אבל לא ידענו איך יוצא הזרע. ואיך נראים יחסי מין. בגיל 19 חיפשו לי שידוך כי אמא שלי הייתה חולה ולא ידענו מה יהיה. בחברה החרדית יש מקצוע שנקרא שדכנות. השדכן או השדכנית מציעים שידוך ומספרים קצת פרטים ומדברים על המעלות שלו והמעלות שלה ואיפה למדו ונותנים טלפון של השכנים, של ראש הישיבה והמורָה. ההורים עושים כל מה שאפשר כדי לברר אם יש התאמה, כולל שליחת תמונות בווטסאפ (למי שיש). אבא שלי חשב שעדיף שאפגש ואבחר לבד. אצל הליטאים אפשר להיפגש בבית קפה, אבל אצלנו (החסידים) זה אסור בגלל הלכות הייחוד, והפגישות מתקיימות בבית כשדלת החדר חצי פתוחה.
ואז נפגשתי עם הבחור הראשון. על פניו הוא נשמע בחור טוב ומתאים ונפגשנו לשעה וכשהוא הלך אמרתי להורים שלי שהוא לא נראה לי. אצלנו לא מדברים במושגים של "נדלקתי עליו" או "אהבה ממבט ראשון". זה פחות מקובל. אז אמרתי שהשיחה לא הייתה מספיק מעניינת. את מוצאת איך להגיד. לא היה לי שום ניסיון אבל הלב שלי אמר לי. ואז היינו צריכים "להוריד" את השידוך וזה לא נעים, ולמזלי הוא התקשר ו"הוריד" אותו לפניי. שמחתי שהשם עזר לי. ואז נפגשתי עם הבחור השני. יצאתי מהפגישה איתו נלהבת לגמרי ואמרתי "זה זה". ידעתי. אחרי יומיים נפגשנו שוב ופשוט התאהבנו. אבל לא אומרים את זה. אומרים "מצא חן". ואז הייתה עוד פגישה שבה החלטנו להתחתן וההורים שתו לחיים וסגרנו על אירוסים. שלושה חודשים אחר כך התחתנו.
לפני החתונה הגעתי להדרכה אצל מדריכת כלות. היא הסבירה לי על יחסי מין ואיברי המין ואמרה שאיבר המין של הגבר נעשה גדול ומתקשה ואמרה שזה קורה בגלל שיש משיכה מינית ואז זרימה של דם. היא תיארה איך הוא נראה מבחינת הגודל והסבירה איך יוצא הזרע. ואז היא סיפרה על הדגדגן ושגם הגוף של האישה מפריש חומרים כדי שיהיה נעים יותר לעשות את זה ותיארה איך עושים. הייתי בהלם כי לא היה לי מושג מה הולך להיות ואני זוכרת שאחרי המפגש איתה פגשתי חברה ורציתי לספר לה מה המדריכה אמרה, אבל לא סיפרתי.
חיכיתי בהתרגשות לליל הכלולות. בזמן שבין האירוסים לחתונה כמעט שלא נפגשנו וחלמתי על הלילה הזה. הייתי בעננים ומרוגשת. אחרי החופה יש חדר ייחוד שהחתן והכלה נכנסים אליו. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה יכולנו להיות ביחד לבד. שם הייתה הנשיקה הראשונה שהייתה כיף משהו לא רגיל. הוא היה ממש חמוד ואמר לי, "כמה חיכיתי". כשהסתיימה החגיגה הגענו לבית שלנו והכל היה מסודר ויפה. בהתחלה דיברנו קצת, כי אף אחד לא רוצה שישר יתנפלו עליו ולא רציתי שיחשוב שרק את זה אני רוצה. היה לי מרגש לדבר איתו. אחר כך הוא עזר לי להוריד את השמלה ונכנסנו להתקלח כל אחד בתורו. ואז נכנסנו למיטה. בהתחלה הייתי בכתונת ולאט־לאט גם היא ירדה. כל תנועה הייתה ראשונית. הוא נגע בי ואמר, "וואוו את חלקה", ואני נגעתי בו. לא באיבר המין. רק בידיים. והייתי מרוגשת כולי. לקח הרבה זמן עד שהגענו לאקט עצמו. זכרתי שהמדריכה אמרה לי לשים כרית מתחת לישבן כדי שלא יכאב לי בפעם הראשונה ובכל זאת כאב לי וביקשתי שיפסיק, אבל הקרום נקרע ודיממתי. יום למחרת קיבלתי וסת ואז יש איסור נגיעה של שבועיים. היה לנו מאוד קשה ולא אגיד לך שהיינו לגמרי צדיקים אבל עם כל הקושי, יש בזה גם משהו כיפי. כי את מחכה. והוא מחכה. וספרנו יחד את הימים.
בחמש השנים מאז שנישאנו הייתי בשלושה הריונות אז בפועל יצא שלא הייתי אסורה הרבה זמן, ובקושי הייתי במקווה. אבל גם כשאנחנו אסורים למגע, טוב לנו יחד. אנחנו לומדים להכיר אחד את השנייה דרך מילים. יש בינינו תקשורת טובה גם במיטה וגם מחוצה לה. אני אומרת לו מה נעים לי ומה אני מרגישה וכמה אני אוהבת אותו. לקראת ליל הטבילה יש התרגשות מיוחדת והוא אפילו חושב מה לקנות לי כמו לקראת יום הולדת, ומחכה בבית שאחזור. ככה אני מרגישה שאין לנו שגרה. בתקופת ההיריון משהו הופך להיות רגיל יותר. אני יודעת שמותר, אז יש ימים שאני רוצה יותר ויש ימים שפחות. אבל עכשיו אני אחרי לידה והדימום עוד לא נפסק ונראה לי שאחרי שאטבול אסתער עליו כל הלילה. יש בינינו חיבור יפה ובריא ברוך השם. זה פלא. אני לא יודעת איך זה אצל החברות שלי. לא יוצא לי לדבר על זה עם נשים אחרות בציבור החרדי ואני חושבת שאם אדבר, אף אחת לא תספר שרע לה. אנחנו יודעות שזו מצווה ושאסור לגבר לחדור אם אשתו לא רוצה. אבל על עונג פחות מדברים.
אם את מעוניינת לקחת חלק במדור, כתבי לי לכאן:
