באחרונה מעסיקות את הממסד המדיני־ביטחוני בישראל, בין היתר, שתי סוגיות אסטרטגיות מרכזיות: האם ההתקרבות למדינות ערב הסוניות, הנשענת על זהות אינטרסים הולכת ומעמיקה, תוביל לנורמליזציה בין הצדדים במנותק מהסכסוך הישראלי־פלסטיני; והאם ניתן לרתום את מדינות ערב ללחוץ מבחוץ על הרשות הפלסטינית כדי שתגמיש את עמדותיה ותקבל את מרכיבי "עסקת המאה", שגיבש ממשל טראמפ.
הפחד משאיפותיה ההגמוניות של איראן והצורך להיאבק בטרור ובאסלאם הרדיקלי התגלו, בשנים האחרונות, כמנועים רבי עוצמה בתהליך ההתקרבות בין ישראל למשטרים הערביים, הפרו־אמריקאים. העיסוק באתגרים דחופים אלה אף דחק הצדה את מחויבותן המסורתית של מדינות ערב להציב את הנושא הפלסטיני במוקד סדר היום האזורי.
מאחורי הקלעים, המשטרים הערביים הסוניים העמיקו את שיתוף הפעולה עם ישראל באופן חסר־תקדים, כפי שהצהיר ראש הממשלה, ולא פעם הם אינם מהססים גם לתת פומבי לקשרים עמה. ראש הממשלה ערך ביקור רשמי בעומאן, ה"תקווה" התנגנה בתחרות ג'ודו באבו־דאבי, שרים ישראלים נועדו בגלוי עם גורמים ערבים רשמים והרמטכ"ל העניק לכלי תקשורת סעודי ראיון ראשון מסוגו. בנוסף, על פי דיווחים בתקשורת, מתקיימים מגעים לכינון קשרים עם בחריין וסודאן, הנשיא סיסי אירח את נתניהו לביקור חשאי במצרים במאי השנה ומדינות ערב מעוניינות בטכנולוגיה ובחדשנות הישראליות, כולל בתחומים הביטחוניים. הקשרים המתהדקים עם מדינות ערב משקפים שינוי במעמד ישראל כבת־ברית באזור, ומעוררים דאגה עמוקה ברשות הפלסטינית, החוששת משחיקת מעמדה כמחזיקת מפתח הנורמליזציה.
ועדיין, עיקר שיתופי הפעולה עם המשטרים הערביים מתקיים "מתחת לשולחן" ובתוך שכבה מצומצמת ביותר של דרגים בכירים רשמים; קשרי "עם לעם" (PTP) נדירים; הרחוב והאינטליגנציה הערביים, במיוחד במדינות השלום מצרים וירדן, עוינים את ישראל; ומפגשים לא רשמיים (TRACK II) מתבטלים לא פעם.
ברמה הרשמית, עומק היחסים בין הצדדים נמוך כיום מרמתו בשיא שנות המו"מ עם הפלסטינים, אז פעלו משרדי אינטרסים ומסחר במספר מדינות במפרץ, ובכירים ישראלים התארחו לאור יום בקהיר ונועדו בגלוי עם הנשיא מובארק, לארוחות דגים במרפסת מעונו, ועם הצמרת הביטחונית המצרית. מאז ההתקפה על שגרירותה, פועלת ישראל ללא בניין שגרירות בקהיר, וגם היחסים עם ירדן ידעו שורת זעזועים.
במישור המדיני, במהלך ביקור שליחי הנשיא, קושנר וגרינבלאט, במדינות האזור, הם פגשו מנהיגים ערבים הדבקים בפומבי בעמדת הפלסטינים: פתרון שתי מדינות בגבולות 67' עם מזרח ירושלים כבירת המדינה הפלסטינית.
היחיד שהצטייר כמי שנכון לסטות מהשורה הערבית וללחוץ על אבו מאזן היה יורש העצר הסעודי, בן סלמן, אולם גם הוא "נקרא לסדר" על ידי אביו וחזר ליישר קו עם עמדתן המסורתית של יתר מדינות ערב. מאז, בעקבות פרשת חאשוג'י, הוכתם והתערער קשות מעמדו בעולם ובתוך הממלכה, ופחת דרמטית הסיכוי, הנמוך ממילא, שיוכל לקדם בטווח הנראה לעין עמדות גמישות יותר ביחס לסכסוך הישראלי־פלסטיני, או לסטות מסעיפי היוזמה הערבית/סעודית, קל וחומר לעדכנה.
במבט לעתיד, נראה כי המנהיגים הערביים לא יהיו נכונים לנורמליזציה עם ישראל, בהיעדר תהליך עם הפלסטינים, מחשש לתגובת דעת הקהל וליציבות שלטונם. חששם העמוק מה"רחוב" הערבי, שב והומחש בהתגייסות כל מדינות ערב להדוף החלטה באו"ם, אפילו נגד חמאס.
בשורה התחתונה, היבטי הנורמליזציה בין ישראל למדינות ערב כיום, מצומצמים מבעבר, ועיקר הקשרים ושיתופי הפעולה עמן מתנהל בחשאי מתחת לפני השטח. על פי כללי המשחק במזרח התיכון, ערכו של הנאמר ב"חדרים סגורים" נחות לעומת הצהרות ומחוות פומביות, ועלול לא לשרוד תפניות אזוריות. לפיכך, רק יחסי נורמליזציה מלאים יובילו להעמקה, חיזוק וביסוס קשרי שלום אמיתיים ויציבים. דא עקא, אלו צפויים להיתקל ב"תקרת זכוכית" פלסטינית, כל עוד לא מתקיים, לפחות, תהליך מדיני עם הרשות הפלסטינית, שבניגוד לחמאס דבקה בדרך השלום ומשמרת שיתוף פעולה בטחוני רב ערך עם ישראל.
אלוף (מיל') עמוס גלעד הוא ראש המכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה
אל"מ (מיל') אודי אבנטל הוא חוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה
