יממה לאחר פטירתה של רונה רמון מצא את עצמו חברה הקרוב, האלוף (מיל') אמיר אשל, במכוניתו, נוהג עד ירוחם. "נסעתי כדי להיות נוכח בעוד שלב של רמון ספייסלאבּ, שזו חלק מפעילות קרן רמון", מספר מפקד חיל האוויר לשעבר. "נערים ונערות שמתחרים ביניהם בהמצאת ניסויים לטובת חקר החלל. לפני שהמצב החמיר, רונה הורתה לקיים במועדם את כל האירועים שתוכננו, גם אם היא איננה. נסעתי לשם כדי להגיד לאנשים שאת המנגינה הזו אי־אפשר להפסיק, והם אלו שצריכים לנגן אותה".
יום חמישי השבוע, הקריה בתל־אביב, ארבעה ימים לאחר שניחתה הפצצה. לא קל לכנס לשיחה חמישה מפקדי חיל האוויר, האחד מכהן וארבעת האחרים לשעבר. אבל כשמדובר במשפחת רמון, כולם עשו מאמץ מיוחד. בחשבון פשוט ריחפו בחדר 18 שנות ניסיון בתפקיד מח"א, אם לא לוקחים בחשבון את התפקידים שכל אחד מהם מילא לפני שהגיע לפסגה. כמפקדי חיל האוויר, כולם ענדו כנפיים לטייסים ולטייסות חדשים, כולם שלחו אנשים למשימות הרות גורל שמהן עלולים היו שלא לשוב, והשתתפו במשימות כאלה בעצמם. המשפחות של כולם חוו את הפחד מהדפיקה בדלת, וכולם ניצבו בפני דלתות כאלה ובפיהם הבשורה הנוראה. אבל המקרה של משפחת רמון, שאיגד את כל המרכיבים הללו, הפך את הסיפור לטרגי במיוחד. והנה הם כולם, אלופים לשעבר המתכנסים בלשכתו של מפקד חיל האוויר הנוכחי, האלוף עמיקם נורקין. הוותיק שבהם, איתן בן־אליהו, ולצידו אליעזר שקדי, עידו נחושתן ואמיר אשל. כל אחד מהם מזוהה עם תקופה אחרת בחיל האוויר, וכל אחד נוצר בליבו את הרגעים המיוחדים שלו עם אילן, אסף או רונה.
זה אולי יישמע קלישאה, אבל במשפחת חיל האוויר כולם מכירים את כולם, וכמו בכל משפחה, גם אם לא מדברים על בסיס יומיומי, הם תמיד נמצאים בעניינים, דואגים, גם מרחוק. כולם ידעו זה מכבר על מחלתה של רונה, מי מחברים ומי מרונה עצמה. "אני ידעתי, למרות שהיא לא אהבה לדבר על זה", אומר איתן בן־אליהו, שבחר באילן להיות האסטרונאוט הישראלי הראשון. "בכל פעם שאיבדנו אנשים צעירים, או כשהם נפטרו בטרם עת, זה עורר בי את השאלה: מה היה קורה אילו? כשבחרתי באילן לא ידעתי שבחרתי את המשפחה הכי מתאימה למה שקרה, כולל את הרעיה הכי מתאימה. המחשבה הזו הייתה תמיד מהולה אצלי בעצב, בגלל הטרגדיה שפקדה אחר כך את המשפחה. אפשר להפליג במחשבות ותיאוריות לגבי המעורבות שלי, האיש המחולל שקבע שאילן יטוס לחלל. אבל כן, אני מרגיש סוג של מעורבות. ותמיד כשהשם רמון מתעורר בקשר לאסונות, זה מחזיר אותי לנקודת המוצא - לבחירה באילן".
אליעזר שקדי היה זה שעל שולחנו הונח האישור של רונה לאפשר לאסף להתגייס לקורס טיס. הוא היה מפקד החיל כאשר אסף הגיע לבקו"ם, אבל את הכנפיים כבר העניק לו עידו נחושתן, שבא אחריו. "אחרי שרונה התקשרה לספר לי על המחלה", אומר שקדי, "היה לי מאוד חשוב לחבר אליה חבר שלי שחולה גם הוא באותה מחלה, ומתמודד איתה כבר מספר שנים. לשמחתי הרבה הצלחנו לייצר את החיבור והאינטראקציה ביניהם. שניהם שמחו מהחיבור וזה היה בעל משמעות, כי יש דברים שרק אנשים שנמצאים באותו מצב מסוגלים להבין".
נחושתן, שפגש ברונה בשעותיה הקשות ביותר, בגלל אסף, פגש אותה בפעם האחרונה לפני חודשיים. "זה היה באזכרה של אסף. ידענו שזו מחלה שסופה ידוע, אבל אי־אפשר היה לראות עליה או לשמוע ממנה שום דבר", הוא אומר. "כשאני חושב עליהם, הם עוברים בתמונות אל מול עיניי. אילן, בחור יפהפה, שמח, נועז, אמיץ, שלקח את המקצוע הזה - טייס קרב - בשיא הרצינות, והוא היה טייס קרב גם מחוץ לקוקפיט. הוא היה מודל. איש יוצא מהכלל שאי־אפשר לא לאהוב ולהעריך ואי־אפשר היה לא לקנא בו על מסעו לחלל. זה החלום של כל טייס להגיע לשם.
"ואחר כך התמונה של אסף בסיום קורס הטיס. ילד יפה ושקט וגם כן, מאוד מיוחד, שמתאים להיות טייס קרב. כל הילדים שלהם יפים וצנועים. ואז תמונתה של רונה, שגילמה בעיניי עוצמה שקשה להבין ולתאר, משום שהיא, עם כל האובדן הזה - גם בעל וגם בן בנסיבות האלו - מצאה את הכוח והאנרגיות להמשיך ולדחוף".
אתה מאמין בגורל? מזל רע שרודף את המשפחה?
"אני לא יודע מה זה גורל. אני רואה מולי משפחה יפהפייה שבחרה במסלול של שירות קרבי מיוחד ופקדו אותה אסונות כבדים, וזה נדיר לראות ומצער, אבל אני לא מחבר את זה לגורל. אני לא חושב על מה שיכול היה להיות אילו, אלא יש בי הערצה לרונה. עם מה שהתמודדה, עם מה שעברה בחיים, ועם החלל העצום שהותירה לבני משפחתה, וגם לציבור".
אשל: "לטוס לחלל זה מסוכן ולהטיס מטוס קרב זה מסוכן. ראיתי תאונות באוויר ונהרגו לידי. אבל כשזה מכה במשפחה פעמיים, פה אין מספיק מילים. אפשר לקרוא לזה מזל או גורל, צירופי מקרים וכל מיני שמות, ותמיד שואלים: מי מחליט? זה מסוג הדברים שהתחושה הראשונית בהם היא שאין צדק. אני לא יודע מי מכוון את הצדק. יש לו שוטר תנועה? אז מה, עכשיו היא נפגשת למעלה עם אלוהים ומתווכחת איתו? אבל לדעתי רונה לא הסתכלה ככה על הדברים. גם כשהיא חלתה, המשימה הייתה לנצח, ולא לחשוב 'איך היא נפגשת למעלה עם אלוהים ועם יקיריה'.
"היינו אצלה לפני שלושה שבועות. לא הייתה שיחת נפש, כי לא היינו לבד. מצד אחד היא הבינה את חומרת המצב, ומצד שני, האמינה שאולי היא תהיה מאלו שיחיו יותר. ובעיקר, היא הייתה מאוד מפוכחת, שרויה תחת סט של משימות אישיות ולאומיות, עסוקה בתכנון ובמימוש כדי להספיק".
"לפני כחודש נפגשנו בביתה", סיפר השבוע האלוף נורקין. "לראשונה פגשה רונה מפקד חיל אוויר צעיר ממנה. וכך, במהלך השיחה, חשתי את הרגש האימהי שנשזר במילותיה.
התפללתי שזו לא תהיה פגישתינו האחרונה".
כשאילן שכח את הציוד
אשל ונחושתן מציינים בחיוך שהם מכירים את אילן מעט יותר מהאחרים, כבר משנת 83'. "אנחנו באנו לקורס הסבה לאף־16 והוא היה סגן מפקד טייסת שבדיוק סיים את תפקידו", משחזר אשל. "למרות שעזב, אני עוד המשכתי ללוות אותו, אם כי לא באופן אינטנסיבי. אבל בשנת 88' הוא חזר לצבא, תחילה כסגן מפקד טייסת פנטום בתל נוף ואחר כך, ב־91', היינו מפקדי טייסות באותו בסיס, רמת דוד, וזה כבר שיכון משפחות וחיבור אישי, כולל הילדים, ומאז הליווי הוא רציף.
"כבר אמרו עליו הכל, אבל יש סיפור אחד סופר־מצחיק. בטייסות האלו החזיקו כוננות להזנקה קצרה, יום ולילה. ביום את מסתובבת בטייסת ואם יש הזנקה את רצה, ובלילה זה אותו דבר, אבל את ישנה עם הסרבל ועם הנעליים. לילה אחד הייתה לאילן הזנקה והוא התעורר, רץ לג'יפ, הניע, רץ למטוס ועלה בסולם בריצה כשהמכונאי אחריו, וכשהוא בא להיכנס לתא הטייס, הוא כמעט נפל החוצה. למה זה קרה? כי את כל הציוד שמעניק לו כובד כדי שלא יעוף (הכוונה לערכת ההישרדות שעל גופו של הטייס, המכילה את הציוד הדרוש למקרה של נטישה - א"א) הוא שכח לקחת. ומאז זה הפך להיות הסיפור בטייסת - סיפור ההזנקה של אילן, שרץ כל כך מהר להזנקה, ששכח את הציוד".
אשל הכיר את רונה כ־30 שנה. "תמיד שואלים אותי: כשהכרת את רונה ידעת שהיא תהיה כזו? אני עונה שלא, ושגם היא לא ידעה. כשהכרתי אותה היא הייתה אמא לשני תינוקות קטנים, אנרגטית, מצחיקה, אוהבת מסיבות. כולם מכירים אותה רצינית, לאומית, אחת שעושה מפעלי חיים ופרויקטים, אבל אני מכיר רונה שטותניקית, עם הרבה משובה וצחוק ואנרגיות שתיעלו את עצמם לעיתויים הנכונים. גם בתוך המתח של חיי שיכון המשפחות בבסיס, שבו שום דבר לא מובן מאליו והחשש מאסון הוא מוחשי, היא הצליחה לשמור על צחוקים וטירופים קטנים, והמון השתטויות. בעיניי, זו רונה האמיתית.
"אחרי שאילן מת זה היה אחרת, אבל לא רק בגללו, בכל זאת היא כבר הייתה אמא לארבעה ילדים. היא הייתה אמא טוטאלית ששמרה על ניצוץ, אחת שהילדים שלה אמרו עליה: 'אמא מגניבה'. היא קמה בבוקר בשביל הילדים שלה ונתנה להם את החופש לחלום הכי נורמלי שיש, במצב לא נורמלי. הנה, היא זרמה עם החלום של אסף. כשהיא באה לחתום לו היא שיתפה אנשים, אבל בסוף זו הייתה החלטה משפחתית־אישית, והיה לה ברור שהכל עליה ושזה עניין שלה ושלו. הכאב על אילן עצום, אבל אסף היה עבורה מכה אדירה. כשאילן טס לחלל היא ידעה את הסיכונים, גם כשאסף הלך לקורס טיס היא ידעה את הסיכונים. החשש תמיד הוא ממישהו שידפוק בדלת. היא הכירה את הכל, אבל כשאסף נהרג זה גמר אותה. הרי היא חתמה לו, למרות שהייתה שלמה עם זה. החיוניות נשארה בה והכל, אבל העצב העמוק, אי־אפשר שלא לראות אותו".
נחושתן מעיד על עצמו שהכיר את אילן עוד לפני שהפך לבן זוגה של רונה. כשהמריאה המעבורת ואילן רמון על סיפונה, היה נחושתן ראש להק אוויר, וישב באחד מאולפני הטלוויזיה כמרואיין. "בשמונה הדקות הראשונות היו לנו פעימות לב", הוא משחזר, "כי זכרנו שהצ'לנג'ר התפוצצה בהמראה (באסון מעבורת החלל צ'לנג'ר, ב־28 בינואר 1986, נספו שבעה אסטרונאוטים - א"א). ואז כשנראה שהכל עבר בסדר, הרשינו לעצמנו לקנא בו על השבועיים שלו בחלל".
שש שנים אחר כך, ב־2009, פחות משנה לאחר שהתמנה למפקד חיל האוויר, ביקש נחושתן לעשות לאסף, בנו של חברו הטוב, את המבחן המסכם. "אני זוכר ששאלתי אותו: 'איך אתה מרגיש?' והתשובה שהוא נתן הייתה טכנית, שהוא עשה ככה ואחרת, ואז אמרתי לו: 'לא, אסף, איך אתה מרגיש שסיימת את הקורס?' ורק אז ראיתי שנפל לו האסימון שהוא 'עשה את זה'. שהוא יענוד כנפיים. עבור חניכי הקורס זו משאת נפש מיוחדת. במסדר כנפיים הוא היה חניך מצטיין, ומי שענד לו את הכנפיים בפועל היה הנשיא, שמעון פרס.
אחרי חודשיים, ימים לפני ראש השנה 2009, בישר נחושתן לרונה רמון על נפילת בנה. "על רקע הנסיבות המיוחדות, והאופן שהוא סיים את הקורס, הבשורה הייתה בלתי נתפסת. אני זוכר שהייתי באותו זמן בטקס הענקת אותות הצטיינות לקצינים וחיילים. זה מתחיל כהודעה שאבד הקשר עם המטוס, ואנשים מנוסים מבינים מה זה אומר, אבל תמיד יש תקווה לנטישה, ומיד הגיעה הידיעה שזה אסף. הרגשתי שהבטן שלי מתהפכת. זה נכון לכל אובדן , לכל שם. אבל אסף? זה משהו שבאמת היה קשה להכיל. והייתי צריך לשתוק בעוד שהשמועות בארץ כבר רצות. כשהגעתי לבית של רונה היו אנשים ברחוב. היא פתחה את הדלת, והפנים שלה ושלי אמרו את הכל, ולא הייתי צריך להגיד שום דבר".
הכל התחיל בקוקטייל
טקס האשכבה לרונה רמון נערך השבוע במרכז פרס לשלום. אם רוצים לחפש את הסמליות, הרי מעבר לעובדה ששניהם היו בעלי חזון ופעלו באופן יצירתי להשגתו, ושפרס העניק לאסף את הכנפיים, הרי שהדרך של רונה אל מרכז הציבוריות הישראלית קרתה בעקיפין בגלל פרס. "פרס, שהיה ראש ממשלה אחרי רצח רבין", משחזר בן־אליהו, "הוזמן על ידי קלינטון לוושינגטון, ובמהלך קוקטייל זרק הנשיא האמריקאי לפרס: 'מה דעתך שגם אתם תשלחו אסטרונאוט להשתתף איתנו במשימות בחלל?' באותה תקופה מוניתי להיות מפקד חיל האוויר, ואחד העיתונאים דיווח לי על המשפט שנאמר כאילו בדרך אגב, באופן לא פורמלי. פניתי לרמטכ"ל דאז, אמנון ליפקין־שחק, ביקשתי אישור לגלגל את העניין, ופרס אישר לנו. נסעתי לוושינגטון, פגשתי את ראש נאס"א ואת השגריר אליהו בן־אלישר, ומפה לשם זה התגלגל לאילן, שהיה אז ראש מחלקת אמצעי לחימה במטה חיל האוויר ועמד לפני פרישה. אילן התאים בדיוק. מלבד היותו טייס קרב הוא היה מהנדס בהכשרתו, עסק בטכנולוגיות מתקדמות וגם האישיות ורמת מילוי התפקידים שלו התאימה. הבעיה הייתה שהוא עמד לפני שחרור ולכן נאס"א דחו אותו. בסוף עשינו לו הארכת שירות, שבמהלכה מילא תפקידים שונים, ורק ב־98', אחרי שמועמדותו אושרה, הוא יצא ליוסטון. חשבנו שימריא לחלל בתוך שנה או שנתיים, אבל מפה לשם הטיסה נדחתה ונדחתה, ובכל פעם היה צריך למצוא סידור כדי לאשר את שהותו ולאתר עבורו תקציב, כי הוא טס עם כל המשפחה. בהתחלה זה היה על חשבון מכסת הטייסים הסטודנטים שלומדים בחו"ל, והמשכנו לגרור את זה מתוך עקשנות - החלופה הייתה שהוא יחזור לארץ וייצא פעם נוספת, ואני לא הסכמתי כי חששתי שזה יתמסמס - וככה הוא נשאר שם עד הטיסה, שהייתה ב־2003. בסוף שנת 2000 סיימתי את הקדנציה, אבל המשכתי ללוות אותו עד להמראה, וגם ליוויתי אותו בהמראה עצמה, אבל זה כבר היה באופן פרטי. במהלך ההכנות אילן ליקט ואסף חפצים קטנים כדי לקחת איתו לחלל. יום אחד הוא פנה אליי: 'איתן, מה היית רוצה שאקח איתי למשימה?' בחרתי בצילום שלי ושל ילדיי, ויחד עם כנפי הטיסה המקוריות שלי יצקתי הכל בפרספקס ונתתי לו. הוא היה אמור להחזיר את כל החפצים שלקח. כשלושה חודשים אחרי ההתרסקות צילצלה אליי רונה וביקשה להיפגש. בפגישה היא שלפה את הפרספקס שלי שנמצא בין הריסות החללית, לצד דגל ישראל חרוך. התרגשתי מאוד, ובהיותי יו"ר משותף של המדעטק בחיפה, שיש בו אגף שמציג דברים שקשורים לחלל, נתתי להם את זה בהשאלה.
"הפגישה האמוציונלית הבאה של רונה ושלי הייתה אחרי נפילתו של אסף. ביקרתי אותה בביתה ושם התחבקנו. אני נסדקתי קצת, אבל היא הייתה חזקה".
חיבוק עם רונה
"מבין כולם, אילן אסף ורונה, הכי התחברתי לרונה", אומר שקדי בגילוי לב. "בגלל הנתיב שהיא בחרה - נתיב הנתינה. להתמודד ולא לוותר. גם בהתמודדות עם המוות של אילן ואסף, וגם בקרב המטורף על חייה. ולכן, למרות התוצאה העגומה, אני חושב שהיא ניצחה. כי מה שהיא נתנה נשאר שלה לעולמי עד, ולא משנה איפה היא נמצאת.
"גם בשלבים האחרונים היא אמרה לי שהיא לא מתכוונת לוותר בשום קרב. היא נלחמה כמו אריה במחלה ולא ויתרה לרגע. כולם היו מדברים על שדה התעופה על שם אילן ואסף רמון כמובן מאליו, אבל אני עוד זוכר את הנסיעה שלנו לפגישה עם שר התחבורה. זה היה ב־2010, כשכבר הייתי מנכ"ל אל על. לרונה היה חשוב שתהיה הנצחה משמעותית שיש בה נתינה למען אחרים. אני זוכר שבסוף הפגישה, כשהצלחנו לשכנע ששדה התעופה ייקרא רמון, היא נורא התרגשה והיה בינינו חיבוק גדול, כי הבנו שיש פה משהו סמלי לדורות. ההנצחה הזו לא תיעלם אחרי מותה. היא תמשיך, וגם נדאג שזה יקרה. דרך המכינה, דרך המפעלים החינוכיים בקרן רמון והנגיעה בפריפריה, דרך מפקדי חיל האוויר לדורותיהם, שעבורם המשמעות של משפחת רמון היא אדירה.
"כל אחד מגיבורי הסיפור היה משהו אחר", מסכם שקדי. "הפנים היפות של מדינת ישראל, אבל מזוויות שונות. אילן זה האסטרונאוט, טייס, לוחם, שהגשים את החלום של כולנו בחיל האוויר. אסף מייצג חלק מהדור הצעיר שאנחנו מכירים בבתי הספר ובצבא, לוחם וטייס ואדם ערכי בתחילת דרכו. ורונה זה מזווית אחרת לגמרי. אישה עם לב גדול ונשמה ענקית שבחרה בזכות עוצמה פנימית להתמודד עם הקושי המטורף ועם המוות, כולל במלחמה האישית שלה במחלה. הסיפור הוא טרגי באופן יוצא דופן, אבל לנתיב שהובילה רונה, נתיב של נתינה, יש חיים אדירים בפני עצמו".
