אני אנווט

ר' הייתה בת 16 כשהחליטה שהיא "הולכת לירושלים". היא ואחותה ד', שהייתה אז בת 14, עזבו את הבית למרות שההורים – שנשארו באדיס־אבבה יחד עם שמונת האחים האחרים – התנגדו. ארבעה חודשים ארך מסען במדבר – שלהט ביום וקפא בלילה, "כמעט בלי מים ובלי אוכל, מתקדמים בחושך נורא ומסתתרים באור היום", היא מספרת. חודש ימים עד שחצו את הגבול לסודאן ועוד שלושה חודשים עד שבאו ואמרו להן שהן צריכות להתארגן ליציאה בלילה, להגיע למשאיות שייקחו אותן למקום שבו יחכה להן "האיירופלן". עד שהחיילים שחיכו שם דחסו את כולם "אחד על השני" למסוקי ההרקולס שהטיסו אותם לארץ ישראל.

כל זה קרה בשנת 84'. וביום רביעי האחרון, כמעט 35 שנים אחרי שהחליטה והתעקשה וחצתה את המדבר, ר' ישבה על הטריבונה במסדר הכנפיים בבסיס חיל האוויר בחצרים וראתה איך י', הבן שלה, יחד עם החברים שלו, מסיימי קורס טיס מס' 177 של חיל האוויר הישראלי, מעיף את הכובע שלו לשמיים.

היא הגיעה לשם "נרגשת מאוד", עם בעלה מ', שהגיע לארץ שנתיים אחריה, עם שני אחיו של י' – הבכור ששירת בפלס"ר גולני והבת הצעירה שסיימה שירות לאומי – עם אחותה ד', עם שמונת האחים שלה שהגיעו עם ההורים כמה שנים אחריהן, עם שמונת האחים של בעלה, עם האחיינים ובני הדודים. הם מילאו שורות ארוכות ביציע האורחים וראו איך י', נער "שקט ועניו", כפי שהיא מתארת אותו, עשה היסטוריה מקומית: הראשון מבני העדה האתיופית שסיים קורס טיס.

יהיה מגניב לנסות

י', 24, נולד וגדל באחת הערים במרכז הארץ. למד בבית ספר יסודי ממלכתי־דתי, המשיך בישיבה תיכונית, מהיותר נחשבות במגזר הדתי, וסיים עם בגרות מלאה: חמש יחידות במתמטיקה, חמש יחידות באנגלית ופיזיקה מוגבר. "לקראת סיום הלימודים, כשכולם מתחילים להתלבט מה עושים הלאה, הרגשתי שלא מתאים לי להתגייס מיד", הוא אומר בראיון מקיף ראשון ל"ידיעות אחרונות". "היה ברור לי שאשרת בצבא, ואעשה את הכי טוב שאני יכול, אבל חשבתי שזה עדיין מוקדם לי". הוא בדק כמה אפשרויות, בין השאר בילה שבוע במכינת עלי, וקיבל החלטה ללכת לשם. "לא למכינה הקדם־צבאית, גם לא למסלול ההסדר, אלא ללימודים בישיבה הגבוהה, ואחר כך להתגייס לשירות מלא".

קרוב לשנתיים וחצי למד בעלי עד שהגיע לחצרים בינואר 2016, היישר לקורס טיס. "לא היה לי שום קשר לחיל האוויר קודם. לא הכרתי חברים שסיימו את הקורס, וזה גם לא היה בתוכניות שלי. מה שכן רציתי היה להגיע לאחת הסיירות, למטכ"ל, לשלדג או לדובדבן. אני מאוד ספורטיבי וחשבתי שזה יתאים לי ואני אתאים להם, אבל כשחברים שלי קיבלו זימון לקורס טיס חשבתי שזה יכול להיות מגניב לנסות, למרות שדי מהר פסלתי את הרעיון".

למה?

"הייתי בטוח שאני לא אעבור".

למה, כי אין טייסים מהעדה שלך?

"בכלל לא. משום שראיתי חברים טובים שלי, שנראו לי מתאימים, שלא עברו, ומפני שסטטיסטית עשיתי חשבון שהסיכויים שלי נמוכים מאוד".

ואז קיבלת זימון...

"נכון. והלכתי למיונים. היו ארבע סדרות. ובכל פעם אמרתי לעצמי שגם אם לא אעבור, זה מקום טוב להתחיל בו. וכל מיון שסיימתי אמרתי לעצמי, טוב, אבל נראה מה יהיה בפעם הבאה".

ואז?

"ואז הגעתי לגיבוש. שהיה מאוד לחוץ וקשה. הייתי בסך הכל עדיין ילד, בסוף י"ב. תוך יום הייתי צריך להפוך לחייל במקום שאני לא מכיר אף אחד ואף אחד לא מכיר אותי. למלא פקודות, לעמוד בלוח זמנים, להתמודד עם המשימות. גיבוש, כמו שכולם יודעים, זה לא קל. אבל הכי קשה היה לחכות להודעה, מיד בתום הגיבוש, כדי לדעת אם עברתי".

והוא עבר!

את הטלפון הראשון הרים לאמא שלו. אם זה מה שאתה רוצה, אמרה לו, תבורך. אמרה שהיא שמחה בשבילו, ושהיא מקווה שגם יצליח, "כי כך חינכנו את הילדים שלנו", היא אומרת היום, "שזו הארץ שלהם, שהם צריכים להיות חלק ממנה, לא אחרים ולא שונים, ולעשות הכי טוב שהם יכולים. וכך גם הבן שלי גדל. ילד שלא היה צריך לדחוף אותו, שמגיל צעיר היה חדור מוטיבציה ורצון להצליח. ואנחנו היינו מאחוריו ועודדנו אותו במה שבחר. הוא היה חניך ב'בני־עקיבא', ואחר כך מדריך, כזה שתמיד מציב לעצמו מטרות ואף פעם לא מתלונן. גם בשלוש השנים האלה, כשידעתי כמה קשה לו, היה צריך לחפור לו כדי לשמוע מה קורה".

חצי שנה קרקעית

כשהתחיל את הקורס, אומר י', כל מה שידע זה "לצייר מטוס", וכל מה שהכיר הסתכם "בסטיגמות, שטייסים הם אנשים מתנשאים וקרים. בכל פעם שהחברים שלי היו שואלים מה נשמע, והייתי עונה שהכל בסדר, הם היו אומרים לי, 'בסדר, אבל קח בחשבון שלא תסיים'. ורק אח שלי, שהיה מאוד גאה בי, אמר 'אתה עוד תראה להם מי אתה'".

בבקו"ם פגש בפעם הראשונה את מי שיהיו איתו בקורס וגילה, כלשונו, "שכולנו בני אדם, שכולנו אנשים שלפעמים מחייכים ולפעמים כועסים, שקופצים ונופלים, שיורים ופוגעים, אבל גם שיורים ומחטיאים".

חלקם הגדול – כ־90 אחוז מהם, על פי נתוני חיל האוויר – הודחו במהלך הקורס; "הופסקה השתתפותם", במינוח הנקי של החיל. כ־60 אחוז הודחו כבר בחצי השנה הראשונה, בשלב המכין. היו ביניהם לא מעט חובשי כיפה כמוהו, שעימם מצא שפה משותפת כבר בתחילת הקורס. כמה מהם גם יעמדו איתו על המגרש בטקס קבלת הכנפיים, וקבוצה של כ־25 בנות, שמתוכה רק שתיים תסיימנה את הקורס.

ועם כולם, הוא אומר, הסתדר טוב. "אני בן אדם חברותי, שאוהב להצחיק, ודי מהר מצאתי את עצמי בקבוצה". החלק הפיזי היה לו קל יחסית, גם את הטיסות הראשונות על הסנונית עבר בשלום. "זו תקופה מאתגרת שבה אתה מוצא את עצמך במקומות שלא הכרת באזרחות. למרות שאתה מתמודד בעיקר מול עצמך, אתה מגלה שאם יש קבוצה טובה שיודעת לתת יד, אפשר להתמודד עם האתגרים ולהצליח בהם".

כך היה גם בשלב השני, הבסיסי. "חצי שנה קרקעית", הוא אומר, "זאת אומרת בלי טיסות, שמכשירה אותך להיות קצין, וכללה סדרה של ניווטים, קורס מילוט, ששמה דגש על קידום עצמי, לקיחת אחריות, מנהיגות, כדי שכאשר תקבל תפקיד פיקודי תדע למלא אותו היטב, כאשר לאורך כל הדרך אתה מקבל משוב מהמדריכים. עם הרבה התעסקות סביב הנושא הקבוצתי. לדעת לראות כשקשה למישהו אחר, לדעת לסייע, להיות שם בשבילו ברגע הנכון".

י' עם בני משפחתו השבוע, אחרי טקס קבלת הדרגות

ומה אומרים למי שזה עתה הודיעו לו שהוא מודח?

"בפועל אין ממש הרבה זמן לשיחות נפש. כולם נאבקים עם לוח זמנים מאוד צפוף. אבל ניסיתי להבין אם זה נפל עליו בהפתעה, אם הרגיש שזה מה שהולך לקרות, להבין עד כמה הוא פגוע ואיך אפשר לעודד אותו".

נשמר קשר עם אלו שעזבו?

"האמת היא שבדרך כלל לא. אני פחות חזק בקשרים מרחוק".

ואז עולים המסיימים למצדה, לטקס קבלת סיכת המ"מ. לטקס של "קבלת סיכת מ"מ, חצי כנפיים וחצי רגילה". הניסוח שלהם, הנובע מצורתה של הסיכה.

בתום השלב הראשוני, לאחר כשנה בקורס, התקיימו טיסות המבחן. סדרת טיסות שבסיומה מתמיינים החניכים למגמות השונות. "מתחילים בצ'ק קרב. עולים לאוויר עם המדריכים לשורה של טיסות, שבסופן מתקבלת ההחלטה מי ממשיך למגמת קרב. מי שלא מצליח עובר לצ'ק מסוקים. מי שנופל גם שם ממשיך לצ'ק נווטי קרב, והצ'ק האחרון הוא לכונני טיסה. זה ברור", הוא אומר, "שכל מי שמתחיל את הקורס רוצה להיות טייס קרב, ומכוון לשם".

וגם הוא רצה. "כשמסיימים את הסדרה הראשונה של צ'ק קרב, המדריך מונה את השמות של אלו שעברו. כשאמרו לי שלא עברתי את צ'ק קרב, אין מה לעשות, הלב לקח את זה קשה. חשבתי שעשיתי את זה מספיק טוב והייתי די מופתע. אני לא יודע לומר אם זו הייתה אכזבה, אני חושב שהמילה הנכונה היא החמצה. הלכידות החברתית באה לידי ביטוי בדיוק ברגעים האלה. ואז רצים לטייסת המסוקים. עוברים את ההסבה, ועולים לטיסות. וזה מאוד משמעותי כמה זמן לוקח לך לאפס את עצמך, ולהתארגן לאתגר הבא. לי, באופן אישי, זה לקח כמה ימים טובים. ובכל מקרה לא הרגשתי נוח על המסוק. אני לא יודע להסביר את זה בדיוק, אבל זה לא היה המקום שלי וכשאמרו לי שלא עברתי, זו לא הייתה הפתעה כמו בפעם הראשונה. ואז עוברים לצ'ק נווטות קרב. זה אומר, סך הכל, חודשיים של מאמץ מאוד מתיש, בלי מנוחה. שבהם אתה עובר ממקום למקום, מתחיל כל פעם משהו חדש. שבועיים־שלושה בקרב, עוד שבועיים־שלושה מסוקים, ולפני שאתה מתארגן על עצמך צריך להתמודד עם השלב הבא, להתחיל לשנן מפות. ובשלב הזה גם צצה שאלה חדשה. יכולתי לדמיין את עצמי כטייס קרב, היה לי מושג מה זה. נווט קרב היה דבר שלא הכרתי. גם היו כאלה שבשלב הזה החליטו לפרוש. כאלה שאמרו: נווט? לא תודה. בעיניי זה נופל במקום של חוסר ידיעה וחוסר הבנה של מהות התפקיד. איזו רגישות לעניין ההיררכי. הכל או לא כלום. אבל הרוב הגדול לא מוותרים. וגם אני לא".

כך חשבת בזמן אמת?

"כשסיימתי את אחת הגיחות בצ'ק קרב, ידעתי שזה לא היה טוב. הייתי צריך לעשות 'שילופ' – שזה שלושה לופים, כמו בלונה־פארק, ולהישאר באותו ציר. כשסיימתי את הלופ השלישי גיליתי שאני בכיוון הפוך לגמרי, ולא הצלחתי להבין איך המטוס ברח לי לשם. המדריך לא אמר מילה, הוא ישב בשקט, נתן לי להתברבר ורק כשסיימתי הוא שאל אותי איך אני מתחקר את מה שקרה. אמרתי לו שאם הייתי יודע, זה לא היה קורה. הייתי כל כך עסוק במאמץ לשמור שהמטוס לא יצלול לי. חזרתי לטייסת מבואס. שתיתי מים ונרגעתי. האמנתי שבכל זאת אעבור. אבל גם הפעם השנייה לא הייתה יותר טובה. במסוקים המדריך הדגים לי טיסה ישרה ואופקית. שאל אם הבנתי, אמרתי שכן, אבל כל זמן שהוא טס הכל היה בסדר, ובאמת הבנתי מה הוא מראה לי. אבל כשהוא העביר לי את המסוק גיליתי שאני מאבד גובה, תופר את השמיים, ובשלב מסוים פשוט העמדתי את המסוק באוויר. הפעם, בגלל שהייתי כל כך מרוכז בהקטנת המהירות, לא שמתי לב שזה קורה לי. אז כן, הבנתי שלא הייתי מספיק טוב. אבל אם הייתה אכזבה מסוימת בהתחלה, או כמו שאמרתי, תחושה של החמצה, זה עבר לגמרי. כשהודיעו לי שעברתי נווטי קרב הייתי מאוד שלם ושמח עם המקום שהגעתי אליו".

אחרי שנת לימודים לתואר ראשון במהלך הקורס י' חזר לטוס, ו"הייתי בעננים. זה היה ממש כיף. הייתה לי הרגשה שאני במקום הנכון, מרגיש בבית במטוס, ויודע לעשות את הדברים בצורה הנכונה. אחר כך חשבתי לעצמי שאולי אני מבולבל, ושבעצם אני לא במקום הנכון, שאולי אני לא ממש מבין לאן הגעתי. שאני מאוד מתאמץ, אבל אני לא מצליח לעמוד בדרישות. זה היה קשה, אבל היום, כמו שאמרתי לך, אני מרגיש בהחלט במקום הנכון לי. שאני יודע שיש אולי סטיגמות בחוץ, אבל בפועל הטייס לא לבד בתא, יש שם עוד זוג עיניים, עוד מוח שחושב וחולק עימו את המשימה".

וכן, הוא מכיר את הסטיקר שבחיל האוויר האמריקאי, כך מספרת האגדה, הנווטים נהגו להדביק על גב כיסא הטייס: SHUT UP AND DRIVE ("שתוק ותנהג"). "זה אולי מצחיק, אבל לא מדויק", הוא אומר.

מודאג מהממד הרוחני

"יש לו מנוע פנימי אדיר", אומר רס"ן ע', מפקד טייסת מתקדם נווטי קרב בבית הספר לטיסה, האחראי על הכשרת הנווטים בשלב האחרון של הקורס, ומפקדו של י' בחצי השנה האחרונה.

"בשלב שהוא הגיע אליי הוא כבר היה מאוד שלם עם המקום הזה, ולאורך כל התקופה הוא היה הראשון להשקיע ולשאול שאלות ולהעמיק בידע התיאורטי. פעם אחר פעם הוא היה מגיע אליי, אומר לא הבנתי איזה דבר, בודק מה הוא צריך לעשות כדי להצליח יותר בפעם הבאה. הוא תמיד ישב בשורה הראשונה, תמיד שאל שאלות, הקשה על המדריכים, לא ויתר עד שהרגיש שהוא מבין לגמרי את העניין. אני זוכר שבגיחה הראשונה של קרב אוויר ביצעו הוא והטייס תמרון לא מיטבי וחרגו ממגבלות הבטיחות. זה היה בתחום האחריות שלו והוא לקח את זה ללב. 'אל תשאל מה קרה', הוא אמר לי כשהם נחתו, ואחר כך ישב אצלי במשרד וחקר אותי שעה ארוכה מה היו צריכים להיות ההדגשים הנכונים.

"קיימתי איתו, אגב, לא מעט שיחות, שחלקן לא היו שיחות מקצועיות. באחת מהן הוא אמר שהוא מרגיש שהעיסוק המאוד אינטנסיבי במקצוע שוחק את הממד הרוחני ומונע ממנו להתמסר לתכנים הרוחניים, לאו דווקא הדתיים, שהיו לו מאוד חשובים. סיפר עד כמה הוא שוקע בדרישות היומיום ולא מצליח למצוא זמן גם להגדיר לעצמו לאן הוא רוצה לקחת את החיים שלו, ואיך להשפיע על החברה.

"ולצד כל אלו הוא היה גם חבר צוות נהדר שהצליח לקדם את עצמו ולהשפיע על האחרים, שגם כאשר היה לחוץ לפני בחינה היה הראשון להתנדב להכין תדריך למחר, או לתקן משהו בקלטות. לדאוג שיש לכולם מפות ואזורי הטיסה סגורים. הוא מסוג האנשים שקודם כל דאג שהקבוצה, כקבוצה, עובדת. וזה לא פוגע בהכנה האישית שלו. אדם שמח ומצחיק, וגם רקדן שניסה, לא בהצלחה גדולה אמנם, ללמד אותנו את תנועות הריקוד של בני העדה שלו".

לכל חניך, מספר רס"ן ע', יש גיחה מסכמת, אחרונה, שבה הוא אמור להביא לידי ביטוי את מה שנלמד ולבצע את המטלות. "זו גיחה מאוד מורכבת, שמתכוננים אליה הרבה זמן. היא אמנם לא גיחה לפני הדחה, אבל היא חובה לחניכים. וי' עשה אותה עם אחד מתתי־האלופים בחיל האוויר, איש מילואים שהיה בתפקיד בכיר מאוד. כשהוא סיים אותה, ניגש אליי אותו קצין בכיר ואמר לי, 'כבר מזמן לא ראיתי חניך עם מוטיבציה כל כך גבוהה, שמפגין ביצועים כאלה'. י' עצמו ירד ממנה זורח כולו. היה ברור שהוא מבין שהעבודה הקשה באה לידי ביטוי ושהוא עשה את זה".

וכך, ביום שני השבוע הוא קיבל את הדרגות, וביום רביעי את הכנפיים, הוכחה שאכן עשה את זה, וכל המשפחה הגדולה שלו הייתה שם.

"גדלתי בבית כזה שמתעקשים בו ולא מוותרים", אומר י'. "באתיופיה היה ברור שכל היהודים רוצים להגיע לירושלים. אבל לא כולם יצאו למסע הזה. אמא גדלה בבית מבוסס יחסית, להורים שלה היה צאן ואבא שלה אמר שהם יחכו ויעלו לישראל כשזה יהיה אפשרי, אבל היא לא ויתרה. היא הייתה בסך הכל בת 16 כשלקחה את אחותה והן הצטרפו לקבוצה כשאת רוב האנשים בה בכלל לא הכירו. גדלנו על הסיפורים האלה. איך הלכו בלילות, התחבאו בימים והתמודדו עם שודדים שלקחו להם את האוכל ושפכו להם את המים, איך איבדה את אחותה במהומה שהייתה מסביב למטוסים, ואיך מצאה אותה אחר כך. איך הסתדרה לבד בארץ, למדה באולפנה בכפר־סבא ואחר כך הלכה ללמוד סיעוד בבית החולים שערי צדק, והיום היא סגנית אחות ראשית במחלקת נשים בבית חולים. וכך גם אבא שלי, שסיים לימודי אגרונומיה באתיופיה ועלה לארץ לבד. הוא הכיר כאן את אמא שלי והם נישאו והקימו משפחה. ובכל פעם שאני פוגש אנשים שמכירים אותם אני שומע איזה אנשים נפלאים הם. ברוח הזו אני ושני האחים שלי גדלנו. וחשוב לי שהם היו איתי בטקס, כי רציתי לומר להם תודה. זה חשוב לי מאוד".

כילד (בכובע לבן) עם משפחתו. "גדלתי בבית שלא מוותרים בו"

כשהציעו לו להתראיין "הוא התלבט", אומרת אמו. "אמר שזה לא מתאים לו כל הרעש הזה סביבו, עם האמירות על 'האתיופי הראשון שסיים קורס טיס'. תעצור, אמרתי לו, אתה זה לא העניין. זו שליחות. יש הרבה ילדים שחושבים שאין להם סיכוי ואתה פותח להם את הדלת, לכל מי שחושב שהוא ממילא לא מתאים. ובמיוחד לקהילה שלנו שיש לה לפעמים תדמית שלילית. הוכחנו, כמשפחה, שאם רוצים באמת אז מגיעים. לא בגלל שאנחנו מיוחדים או אחרים, אנחנו משפחה ישראלית רגילה עם שלושה ילדים, שעובדים ומשלמים משכנתה, שרגישים למה שקורה כאן ושמחים כשאפשר גם לתרום. אנחנו לא השתתפנו בהפגנות של הקהילה לא בגלל שחשבנו שהן לא צודקות, אלא בגלל שאנחנו חשבנו שצריך להיאבק כדי להצליח, מתוך כוח ולא מתוך מסכנות. כי מסכנות לא עוזרת לאף אחד. אף אחד לא יסיים קורס טיס כי הוא מסכן".

לא חשופים לאפשרות

י' הוא לא בן העדה האתיופית הראשון שהגיע לקורס טיס, קדמו לו כמה אחרים. הוא הראשון שמסיים. ואגב, יש כמה מבני העדה שנמצאים היום בקורס בשלבים השונים.

"ההבדל ביני לבין נערים אחרים יוצאי אתיופיה הוא לא שאני אחר ומוכשר ומיוחד. זה שאני הלכתי לקורס והם אפילו לא מנסים", אומר י'. "אז נכון שאיכשהו התגלגלתי לקורס הזה ושזה לא ממש היה במודעות שלי, אבל כשההזדמנות עלתה, הלכתי על זה. בני העדה שלנו כמעט לא חשופים לאפשרות הזו. אין להם הורים ששירתו בחיל, אחים שהם כבר טייסים או חברים שסיימו את הקורס. באופן טבעי, גם בהקשר הזה הכלל 'חבר מביא חבר' עובד. וכך, אם בן משפחה הלך לצנחנים, גם האחים או בני הדודים יכוונו לשם. קשה לחשוב ולרצות משהו שהוא לא בסביבה שלך. ואני רוצה שכמה שיותר יגיעו למיונים, שחלק מהם ימשיך לקורס וחלק גם יסיימו. במקצוע הזה נדרשות יכולות שאנשים בכלל לא יודעים שיש להם אותן. לכן הם גם לא יכולים לומר אם הם מתאימים או לא. להרגיש את המטוס, לדעת להתנהל איתו בקצב הנכון זה דבר שאי־אפשר לדעת מראש אם יש לך את זה או לא. אבל אם תצליח יש לכך משמעות מאוד גדולה גם ברמה הלאומית וגם ברמה האישית. ואני מדבר כאן על קורס טיס אבל זה מתייחס גם לאתגרים אחרים. לא לפחד לנסות, ולעשות את זה הכי טוב שאתה יכול. ולשרת בצבא זה חלק מהעניין".

י' על המסלול. "המשימה: לעשות את זה הכי טוב שאתה יכול"

ראש המכינה בעלי, הרב לוינשטיין, נשא נאום תקיף נגד שירות בנות בצה"ל.

"אני מעדיף לא להגיב על זה".

אחותך עשתה שירות לאומי, אבל לא התגייסה.

"אני אגיד על זה רק שאני אוהב מאוד את אחותי ומכבד את ההחלטה שלה".

ועדיין אתה מאמין שזה המסר שאתה יכול להעביר?

"אני מאמין שזה מסר שאני צריך להעביר. שזו זכות גדולה בשבילי להיות בן העדה הראשון שסיים את הקורס, ושזו חובה שלי להראות את הדרך גם לאחרים".

ראית את הסרטון שבו שוטרים הכו את החייל האתיופי דמאס פקדה ב־5102? קרה לך משהו דומה? נתקלת בתופעות של גזענות?

"כן, ראיתי את הסרטון. באופן אישי זה לא קרה לי, אבל אני מכיר את התופעות האלה של אנשים שצועקים לך 'כושי' ומעירים הערות מעליבות, ומצער אותי לראות את זה. אבל אני חושב שזו בעיה של הפוגעים, לא של הנפגעים, והשאלה החשובה היא איך אתה מתנהל מול זה. בעיניי הדבר החשוב הוא לקחת אחריות, לדחוף את עצמך קדימה. אני יודע שיש עדיין גזענות, אבל אם נשבור את הסטיגמות, היא תיעלם".

סרטון ההכאה של החייל האתיופי דמאס פקדה. י': "השאלה היא איך אתה מתנהל מול תופעות כאלה"

מה תרצה לעשות אחרי שתסיים את שנות הקבע? להישאר בצבא?

"אני עוד לא יודע מה בדיוק, אבל מה שאני כן יודע זה שאני ארצה לעבוד עם אנשים, אולי בתחום החינוך. זה נושא שקל לי להתחבר אליו".

קצין בכיר בחיל האוויר: "בקורס טיס אין אפליה מתקנת"

הרכב בוגרי הקורס הנוכחי – בין השאר רק קיבוצניק אחד, רוב לבני ההתיישבות העובדת, כיפות סרוגות, וכאמור שתי בנות – "משקף שינויים שעוברים על החברה הישראלית", אומר קצין בכיר בחיל האוויר. "אין כאן שום יד מכוונת. אנחנו עיוורים לגמרי למוצא, למין, לעדה ולצבע העור. ומה שאנחנו מנסים זה לאתר את בעלי הכישורים הספציפיים, שמתאימים לתפקיד. מצאנו שהרבה מאוד מהבוגרים שלנו הם כאלה שהצטיינו בלימודים, מרביתם עם נטייה למקצועות ריאליים, אבל לא רק. שלא מעט מהם באים עם רקע בספורט תחרותי, וחלקם הגדול מגיעים אחרי עשייה חברתית, כאלה שהיו פעילים חברתית במהלך הלימודים, שעשו שנת שירות או בוגרי מכינות קדם־צבאיות. וכאלה יש גם בקיבוצים, גם במושבים, גם ביישובים קהילתיים וגם בערים. עם או בלי כיפה על הראש. ומבחינתנו, מי שמתאים, גבר או אישה, אנחנו נשמח לראות אותם כבוגרים שלנו.

"מבחינתנו, ואנחנו עוסקים בכך על בסיס יומיומי ממש, הסינון הוא לגמרי מקצועי, ואם מישהו תוהה, אז אני אומר, בקורס טיס אין אפליה מתקנת ואין כאלה שחייבים לסיים. מי שמתאים, שיש לו היכולות הקוגניטיביות והמוטוריות הנדרשות למקצוע – יסיים. יש לא מעט בנים ממשיכים למשפחת חיל האוויר. שאבא שלהם או סבא שלהם, או אח גדול, הם טייסים, ויש גם לא מעט בוגרים שהם בנים למורים ולמחנכים".

הדרישות גבוהות, ורק עשרה אחוזים מאלה שהתחילו את המסלול יגיעו לקו הגמר. "אלה לא מספרים קבועים", הוא אומר, "אנחנו מאוד משתדלים לאבחן את האנשים כמה שיותר מוקדם כי אנחנו יודעים שמגיע אלינו נוער מאוד איכותי, וגם אם אין להם הכישורים המתאימים להיות טייס או נווט הם יכולים למלא תפקידים מרכזיים, חשובים לא פחות, במסגרות אחרות בצבא.

"נווט, כמו טייס וכמו מכונן, הוא איש צוות בתא הטייס. לפעמים יש אדם אחד, לפעמים שניים ויש גם ארבעה ויותר. נווטי הקרב היום הם אנשי צוות שנוטלים חמישים אחוז מתפקוד הטייס. הם האחראים על הפעלת מערכות הניווט, המכ"ם, החימוש, תצפית ומודיעין. הנווט אחראי לא רק על תפעול המערכות, אלא גם על תכנון קדימה של המשימה. יש הרבה מאוד מקורות מידע ונתונים שצריך לעבד אותם בזמן קצר, והמשימה מתחלקת בין הטייס לנווט. ההכרה בחשיבות התפקיד גם הובילה לשינוי בגישה, ובניגוד למה שהיה מקובל בשנות השישים, כבר הרבה מאוד שנים שיש נווטים שהם מפקדי טייסות, מפקדי בסיסים ובעלי תפקידי מטה בכירים מאוד. זה כבר מזמן לא עניין מעמדי אלא עניין תפקודי".

יש הבדל בין הדרישות היום ובין מה שנדרש לפני שנות דור?

"הנוער היום שונה. זה כן, אבל מי שהיה בעל יכולות בסיסיות לפני שלושים שנה, וסיים את הקורס אז, היה מסיים אותו גם היום. יש שלוש דרישות עיקריות שהייתי מגדיר אותן כך: יכולות טבעיות להתנהל באוויר, יכולות חשיבה מהירה ואנליטית עם כישורי למידה טובים ואופי מתאים לעבודה בצוות. זו חבילה שלא קשורה בהכרח לטכנולוגיה, וכך מה שחיפשו בקורס טיס לפני שלושים שנה, מחפשים גם היום".