כל אוהד ספורט חייב לפנות כמה שעות מחייו כדי לצפות ב"סנדרלנד עד המוות" (Sunderland 'Till I Die), סדרת הדוקו של נטפליקס על הקבוצה האנגלית. בנטפליקס חשבו בוודאי שהם הולכים להראות עליית ליגה מרשימה, אבל במקום זה קיבלו הצצה למועדון מתרסק. התוצאה עדיין מהממת.
למרות התוצאות המקצועיות המחרידות, קשה לא לאהוב את המאמן כריס קולמן ואת היו"ר מרטין ביין (לשעבר במכבי ת"א). ובעיקר קשה לא להתרשם מהחיבור שבין הקבוצה לעיר, לקהילה ולאוהדים. מדובר בעולם אחר.
נדהמתי לגלות ש־85 אנשי צוות פוטרו במהלך הצילומים. אני לא חושב שיש מועדון בישראל שמעסיק יותר מ־85 עובדים. ברוב המקומות הדובר הוא גם מנהל הרשתות החברתיות וגם הצלם של הקבוצה. את מתקני האימון אין מה להשוות, השקעה עצומה שבסופו של דבר מניבה פירות בדמות שחקני בית שכמעט מצילים את המועדון מירידה.
ועיקר הקנאה היא בהבנה של האוהדים והתקשורת שלא המאמן ולא כל השחקנים אשמים, שאי־אפשר כל הזמן להחליף אותם ולקוות שהכל יסתדר. שלא באמת יעזור אם האוהדים יקללו את השחקנים באימון ואחרי משחקים, זה לא ישנה את העובדה שיש שחקנים שמתנהגים כמו שכירים בכל מקום עבודה, רוצים להחתים כרטיס וללכת. הם מתנהגים ככה כי הם לא רואים תקווה, וחושבים כבר על המקום הבא.
כמה מועדונים בארץ מציעים תקווה? לכמה מועדונים בישראל יש תוכנית מסודרת לעוד חמש־עשר שנים? כמה מועדונים באמת רואים מעבר לחלון ההעברות של ינואר וחושבים להשקיע את הכסף במקום אחר? אין צורך לענות.
