"מונא" היא מהאירועים החשובים בחיי תאגיד השידור הציבורי מאז הקמתו. גם מאה אירוויזיונים ושלושים מונדיאלים לא מדגישים את הצורך בערוץ לא מסחרי כמו הסדרה החדשה של מירה עווד. ספק רב אם יצירה כזאת יכולה לעלות כיום בקשת, ברשת ובערוץ עשר. אמנם להיט לוויין מסחרר כמו "פאודה" דובר ערבית ומציג דמויות ערביות, אבל הן לעולם רק חלק מהסיפור - ובעונה השנייה גם היחס אליהן השתנה - ואף פעם לא כולו או עיקרו.
למעשה, מהפכת השבטים בטלוויזיה דילגה כמעט כליל על 20 אחוז מאזרחי ישראל - מלבד "עבודה ערבית" ו"התסריטאי". הפער העצום בין שתי הסדרות של סייד קשוע לימד על תחושת הכישלון שלו: הקומדיה הצליחה אבל לא חילחלה, ואילו הדרמה הקודרת (והמופתית) כבר נתקעה בגרון של הצופים וגורלה נחרץ. מאז, האקלים רק התמלא ברעל. לכן המאפיין הבולט ביותר של "מונא" הוא האומץ שלה: לדבר, לצלול לנושאים נפיצים ולא לדפוק חשבון לאף אחד.
הגיבורה, מונא (מונא חוא, שמצטיינת כאן כמו בסרט "לא פה, לא שם"), היא צלמת המתגוררת בתל־אביב ומתקבלת לתערוכה נחשבת בפריז. במקום לחגוג את ההישג היא נמחצת בין חומות של זהות: עבור כמה מהפלסטינים היא משת"פית של הציונות. עבור היהודים היא אף פעם לא מספיק "נאמנה". אביה (סוהיל חדאד) סולד ממנה עד כדי גירוש מהבית. הזוגיות עם יניב היהודי (רועי אסף) מהווה קרקע פורייה לתסבוכות, ודאי לאור הקנאה המופגנת של ראני (עלא דקא המוכשר), שותפה לסטודיו. וברקע ישנו מבצע בעזה, שכרגיל חונק את האוויר עד שאי־אפשר לנשום.
עווד, יחד עם התסריטאית מאיה הפנר והבמאי אורי סיון, משרטטת באופן רגיש ומשכנע מציאות מדכדכת - אך מלאה בהומור חכם ומקאברי - שבה אף פנייה לא מובילה לכיוון הנכון. מונא היא טרגדיה מהלכת, מאחר שכל הכישרון והקסם האישי שהתברכה בהם לא יגרמו לסביבתה הקרובה והרחוקה לקבל אותה לגמרי. היא לעולם תידרש להסביר ולהצדיק את עצמה, ורק מעטים, אם בכלל, יבינו.
הסיטואציה המתסכלת הזו מוכרת היטב לעווד, שביססה את הסדרה על חוויותיה האישיות, ונדמה שהן אלו ששיחררו אותה: בשלושת הפרקים הראשונים "מונא" מטיחה ביקורת עוצמתית נגד הגזענות היהודית, אך גם נגד החברה הערבית השמרנית והפטריארכלית. לעיתים המסרים החדים של הסדרה נאלצים לפצות על קטעי משחק מרושלים וסצנות לא מלוטשות, אך המכלול יותר מראוי. "חייבת להיות דרך אחרת", שרה עווד לצד אחינועם ניני אי־שם באירוויזיון 2009. עצם קיומה של "מונא" היא הוכחה משמחת לכך שיש מי שעדיין מאמינה.
בקטנה: ראש הממשלה שוב הצליח לחשמל את סדר היום הציבורי עם הודעה שהייתה ״דרמטית״ אפילו פחות מכוס תה. גם היסטוריה קרובה של מופעי אוויר חם בשמונה בערב וקיום האירוע ללא נוכחות עיתונאים לא מנעו מחברת החדשות (ערוצים 12 ו-13) וכאן 11 לשדר את הנאום במלואו, ובכך לפרגן לבנימין נתניהו זמן יקר של תעמולה בחינם. לפחות בערוץ עשר ידעו לחתוך ונחלצו מעוד ערב שלא הוסיף כבוד לא לראש הממשלה ולא לרוב המהדורות שמסקרות אותו.
