יובל: אני טיפוס מאוד לא טכנולוגי. אני מנסה להתמודד עם זה אבל מבין שאני פשוט לא שם. אין לי פייסבוק וגם עמוד אינסטגרם פתחתי רק לפני חצי שנה, כדי להבין על מה מדברים. אני עדיין לומד לעשות סטורי. עוצר אנשים ברחוב שיעזרו לי כי אני לא יודע איך לעשות את זה. מי שלא מאמין יכול לברר בהפקה של 'ארץ נהדרת'. אני תמיד מבקש עזרה כדי לגרום למשהו לעלות.
הדבר הכי מדהים הוא שיש לי תינוק בן שנתיים שנולד לתוך זה. אני רואה איך הוא יודע להיכנס ליוטיוב ולדעת לדלג על הפרסומות, או לחפש את הסרטון הבא. ראיתי את זה בלייב, אחרת לא הייתי מאמין. הוא לא יודע לדבר עדיין אבל יודע לדלג על פרסומות. הילד גאון טכנולוגי. רוצים אותו ממספר חברות ואנחנו מתלבטים בין אמדוקס למיקרוסופט, עוד לא החלטנו.
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
רועי: אני מצדיע לאמא שלי על ההתמודדות עם המהפכה הטכנולוגית. השלמתי עם זה שכל יום מופיעות המילים 'אמא מקליד/ה...' למשך 20 דקות שמסתכמות ב־ף' שהיא לחצה בטעות. לא מזמן קיבלתי הודעה מבת דודה שלי, 'תבדוק מה עם אמא שלך, היא כבר 11 דקות בשידור חי בפייסבוק'. אמא שלי לחצה בטעות על משהו ושידרה פריים של חצי פּוני שלה. אולי ננתק אותה מהמכשירים.
רועי: לפני שלושה חודשים בת אל, שהיא מאסטרית בסידור בתים, בוא נגיד שמרי פופינס מבוססת עליה, באה לסדר איתי את הבלגן בבית. העיפה איתי חצי מהבגדים, סידרנו יחד עשרות אלפי תמונות, עיתונים שאני שומר, מכתבים שכתבו לי, ברכות, חיים שלמים שאספתי 30 שנה. הרבה יופי צף. שמרתי הכל. כל מכתב: מיוסף שישב לידי בד'3 ושאל אם יוכל לקבל גלויה מלונדון עם תמונות של פאנקיסטים, ועד כל ברכה שאמא שלי כתבה לי עם כתב היד המושלם שלה מגיל שש ועד היום.
גד, חבר שלי, אומר שאני שומר הכל כי אני פוחד שהזיכרון שלי יבגוד בי, שאני למעשה עושה גיבוי כל הזמן. אז שיחררתי ואיפסנתי הכל. אני מוצא את עצמי נדבק לאלה שמרגישים שהעולם פתוח, שהרשימה שלהם עוד לא סגורה. ההם מהשורה המאיר אריאלית, "ואנשים יוצאים לחפש מקרה שיקרה, אם אפשר במקרה". נדמה לי שאני שם את עצמי איפשהו באמצע, בין הרצון שלי לחיות את המוכר והשגרתי לבין לחפש את החדש. אני מזכיר לעצמי לא להתייהר ולחשוב שאני תמיד רואה את כל התמונה. הכל עובר דרך החוטים של עצמך, דרך הפחדים שאנחנו סוחבים.
אני מזכיר לעצמי לדעת שאני לא יודע. הכל פתוח. הכל יכול לקרות. בית אחר, חיים שאני לא מכיר. אניה בוקשטיין כתבה: "אם אני יודעת שהכל עוד לפניי, כמו כשילדים, אז אני נרגעת, כי הכל עוד לפניי, כמו כשלא יודעים". באות לי דמעות.
יובל: אני לא שומר כלום. משתדל לחיות את ההווה. שומר רק את הדברים של רועי כי כבר אין לו מקום בבית.
רועי: לפעמים הייתי רוצה להיות עובד ציבור ולפנק את הציבור באיזו מחווה של חסד. למשל בחורף שעבר עמדתי בפינת שני רחובות וחיכיתי לחבר. הייתי לבוש מעיל דובון שחור וכובע שחור עם מצחייה שמכסה גם את הגבות. עמדתי מול פגוֹש של מכונית חונה וכתבתי לחבר הודעה בסמרטפון השחור והענק שיש לי. פתאום אני שומע זעקות שבר של איש שרץ מאחוריי לכיווני, "בבקשה! בבקשה! אני נשבע לך אדוני הפקח, זה היה לחצי דקה!! זה לא אוטו שלי! אני מתחנן!"
הסתובבתי עם חצי פנים אליו, הרמתי את העיניים מהטלפון, חיכיתי כמה שניות בשקט ואמרתי, "אני מוותר לך. פעם אחרונה שזה קורה".
יובל: זה מזכיר לי סיפור. תמיד אומרים שנהגי מוניות אוכלים את הראש. אחרי הבחירות הקודמות עשינו מערכון ב'ארץ נהדרת' עם הדמות של אשר הנהג מונית, והעלינו אנשים לשאול אותם מה הם חושבים על תוצאות הבחירות. עלתה אישה, מבוגרת, אולי בת 80 או יותר, צברית, שכמובן אין לה מושג מי אני וחשבה שעלתה על מונית רגילה. שאלתי אותה, כמו את שאר האנשים, מה היא הצביעה והיא סיפרה בגאווה שהצביעה ליכוד ופצחה במונולוג שכבר 60 שנה היא רק ליכוד, והמשיכה־והמשיכה על כמה שהיא אוהבת את ביבי ואיזה מנהיג הוא.
ואז היא אמרה, "אבל את שרה אני לא אוהבת. למה היא נדחפת לכל מקום. כשבעלי נוסע אני לא נוסעת איתו". "גברתי", אמרתי, "עם כל הכבוד, בעלך הוא לא ראש הממשלה, זה לא אותו המצב", אבל היא המשיכה בלופ עד שאי־אפשר היה לעצור אותה. באותו רגע הרגשתי שליבי עם נהגי המוניות. שנים צחקנו שהם לא נותנים מנוחה לנוסעים, אבל חבר'ה, מדובר בלא־פחות מפסיכולוגים.
רועי: לפני כמה חודשים, אני מגיע לחזרה בחדר חזרות בדרום תל־אביב, כזה שמחולק לשמונה חדרים ובכל חדר מתרחשת חזרת נגנים לאירוע אחר. שתי פסיעות לתוך המסדרון, אני נתקל באביתר בנאי ושולי רנד ישובים ומשוחחים. אוקיי. לוקח אוויר וממשיך ללכת. באותו רגע אני שומע את גידי גוב ואת יוני רכטר מימין בחזרה אחרת. ממול, מתי כספי עומד ומשקיף עליהם, ושלום חנוך מצטרף אליו. ואז תוך 20 שניות מגיעים מול הפרצוף שלי גם מוני ובראבא ואריאל זילבר. וכל אחד עסוק בענייניו. מטח כבד מאוד של פרסונות. הבנתי שאנחנו כנראה בחדר הקריוקי היקר בהיסטוריה.
הם כולם בכושר, עם קהל גדול שאוהב אותם ואת מה שהם משקפים לו בעצמם. ואז יגאל בשן. וכמו את כולם, זה שבר אותי. כי גיבורי־על לא מתים. לא יודע מה יהיה עוד 20־30 שנה עם מחלקת הגיבורים. סיפר לי פעם המוזיקאי אדם פרי שיצא לו לעבוד עם יוסי בנאי. כל יום, במשך חצי שנה, הוא היה מגיע אליו הביתה לחזרה של ארבע שעות. בפגישה הראשונה יוסי קרא לו בטעות בני. מהכבוד, אדם לא תיקן אותו, וככה במשך חצי שנה הוא היה בני. כי ליד האנשים האלה כמו יוסי בנאי, אנחנו מאבדים את ההכרה ולא אכפת לנו להיות בני.
יובל: אחד הגיבורים שלי הוא אסי דיין. לפני כמה שנים, כשעשה את הסרט האחרון שלו 'ד"ר פומרנץ', הוא התקשר אליי וביקש שאבוא לשחק את הבן שלו. כל כך הערצתי אותו והתלהבתי שמיד אמרתי, ברור, בלי כסף ובלי לקרוא תסריט. רק לעשות איתו משהו. במשך תקופה של כמה חודשים הייתי בא אליו כל יום שישי לעשות חזרות אצלו בבית. הוא היה במאי נפלא, לימד, הסביר, כיוון. אבל בסוף התברר שהצילומים נפלו על העונה של 'ארץ נהדרת' ואחרי אינספור בירורים וניסיונות נאלצתי לוותר על ההשתתפות בסרט. אסי דיין כל כך התבאס, הוא זעם והתרגז. הוא כל כך כעס עליי. זו הייתה חוויה קשה ומפכחת לאכזב גיבור. מי היה מאמין שאני אסרב לאסי דיין.
ועוד כמה גיבורים: הייתי נער בחיפה, וכל פעם כשהגיע לעיר "ערב חד־פעמי" ואחריו "ערב חד־פעמי משופץ" ו"ערב חד־פעמי קונבנציונלי" הלכתי לראות. מוני, בראבא, גידי גוב - היו אלילים בעיניי. בהמשך החיים יצא לי לשחק עם מוני בתוכניות 'שחקן זר' ו'אלישע', וזה היה חלום. הוא אחד האנשים שאני הכי מעריץ ושמח שיצא לי לעבוד איתו.
בימי 'הרצועה' שעשינו בערוץ ביפ, גידי גוב הגיע כמה פעמים להתארח. כל כך התלהבתי שהוא איתנו. בכל פעם שהוא בא הייתי מכין לו קפה שחור כי זו ההתמחות שלי, והוא היה אומר לי, "אבל למה הכנת? אני לא אוהב קפה שחור", אז אמרתי לו, "גידי, אבל אני רוצה להכין לך, וזה מה שאני יודע להכין". רציתי שירגיש שהנה, אני מכבד אותו. אבל הוא בכלל מעדיף נס.
יובל: כילד מחיפה גדלתי על פורטיסחרוף. היום זה נחשב "ארץ ישראל היפה", אבל בתקופתי זה היה שיאה של "ארץ ישראל הבועטת", זמנים שמשתנים. אני, בניגוד לרועי, זמר גרוע שאוהב לשמוע מוזיקה ולא לשיר אותה. אחד ההישגים האמנותיים שלי היה כשבתוכנית הסיום של העונה השמינית של 'ארץ נהדרת' שלום חנוך הגיע לשיר איתנו את 'סוף עונת התפוזים'. עשינו חזרות והוא נתן לכל אחד שורה. באתי ואמרתי לו, "שלום, אם אפשר שלי אל תיתן שורה..." שלום אמר, "מה קרה לך? למה לא?" בזמן שכולם רצו מאוד את השורות ולכל אחד הייתה העדפה מה לשיר. "עזוב, אני זמר גרוע אני אעשה בפזמון רק עם השפתיים", עניתי. בסוף הנאמבר הוא בא אליי ואמר, "כל הכבוד שבחרת לא לשיר, אתה באמת זמר גרוע".
רועי: לפני 15 שנה עידן רייכל ואני היינו באירוע ובחורה בת 18 ביקשה לקחת איתנו טרמפ קצר שיקרב אותה למקום עבודתה. כשנכנסנו לאוטו, רייכל מצא עטיפה של דיסק של סשה ארגוב שהאזנתי לו. ואז התקיים הדיאלוג הבא, מה שנקרא - לא נגענו:
רייכל (לבחורה): "סשה ארגוב, מכירה?"
הבחורה: "היא הייתה בכוכב נולד?"
רייכל: "לא סשה גרישקוב, סשה ארגוב".
הבחורה: "סשה מה?"
רייכל: "ארגוב, סשה ארגוב! (חוטף חוסר סבלנות רייכלי)
הלחין את 'אליפלט', את 'הכל זהב', נו סשה ארגוב!!!"
הבחורה: "מצטערת, לא מתחברת למוזיקה מזרחית".
יובל: כשהייתי בתחילת הדרך, בשלישיית פרוזק, בא אליי טכנאי מזגנים הביתה. הוא נכנס, הסתכל עליי ואמר: "אתה מוכר לי!" זה היה כשרק התחלתי להתפרסם. הייתי נורא מובך והוא לא הפסיק להגיד, "אני יודע! אתה מוכר לי! נו תגיד מאיפה? אני יודע! נו רק תגיד מאיפה", ואני עניתי, "עזוב, לא משנה". "נו תגיד מאיפה אתה מוכר לי?" ככה הוא המשיך להתעקש ואני התחמקתי, עד שבפעם השלישית הוא אמר, "אני יודע מאיפה! אתה היית עובד בקניון נכון?!" אמרתי, "אה בטח, נכון, משם..."
בתחילת הדרך אתה עדיין לא יודע איך להגיב להצלחה, אתה עוד לא מספיק מוכר מצד אחד, אבל כן מתחיל לקבל תגובות, שאותי הן בעיקר הביכו. זו תחושה שאני לא שוכח, כשאתה רוצה ולא רוצה שיזהו אותך.
רועי: אחרי העונה הראשונה של 'דומינו' הלכתי לסניף הדואר בהרצליה. לפניי עמדה אישה מבוגרת שהבחינה בי. ואז היא אמרה, 'שלום! אני מכירה אותך! אתה מהטלוויזיה! עניתי, 'כן'. היא לקחה איזה רגע של שקט ואמרה, 'מה נותנים היום?'
רועי: אחרי מערכת הבחירות של 2015 הרגשתי אמביוולנטי לגבי החיקוי של בוז'י הרצוג. נהניתי מכל רגע. מצד שני, דורשי טובתו טענו שאנחנו עושים לו נזק תדמיתי עמוק. אבל אנחנו שמנו מראה. באופן אישי חיבבתי אותו וגם גיאוגרפית, הדעות שלי היו קרובות אליו יותר מאשר למועמדים האחרים.
אנחנו באים לתת ב'ארץ נהדרת' את הטייק שלנו על מה שקורה פה, כולם מטרות, כולם על הכוונת. אנחנו בסך הכל משרתים את כיס המרה שלנו ואומרים את אשר על ליבם של הכותבים והיוצרים. כל עוד דברים נעשים בהגינות ומנומקים, אני בסדר עם זה.
לפני חודש נתקלתי בשדה התעופה בבוז'י. לא פגשתי אותו מאז שהתחלנו עם החיקוי. הוא היה מאוד מקסים ונינוח ואז אמר, "טוב, בגללך אני מחוץ לפוליטיקה". עניתי, "טוב, בגללך יש לי פחות עבודה בתוכנית". ואז הוא שאל, "אי־אפשר לעשות משהו על העם היהודי בתפוצות?"
וזה השפגט המוכר של אנשי הציבור. רגל אחת רוצה לדפוק בקיר כשעושים קריקטורה שלך והרגל השנייה רוצה לטוס לחדר איפור של 'ארץ נהדרת' לשבת ליד ביבי של מריאנו.
יובל: וד"ש למירי רגב. יש בינינו תחרות מי יהיה יצירתי יותר עד הבחירות.