האופרה "סלומה" מאת ריכרד שטראוס מנסה לעמת בין היופי החיצוני של הדמויות לתוכן המעוות של מעשיהן. רגע השיא של הדרמה, המבוססת על מחזה שכתב אוסקר וויילד, הוא במחול שבעת הצעיפים, שהנסיכה סלומה רוקדת לפני המלך. כפרס היא מבקשת את ראשו של יוחנן הנביא. זהו רגע גרוטסקי של יופי ארוטי המהול בזוועה.
הבמאי איתי טיראן החליט להעביר את הסיפור לתקופה עתידנית, עם עיצוב במה ותלבושות מדהימים שיצרו ערן עצמון (תפאורה), אורנה סמורגונסקי (תלבושות), יואב כהן (וידיאו) ואבי יונה בואנו (תאורה). כולם ראויים לפרס על עבודתם. הדמויות מנוכרות ומעוותות, ובמיוחד בולט הדבר בעיצוב הורדוס ואשתו, הרודיאס, אך גם סלומה, עם תספורת קארה לבנה ומבט אכזרי ומפונק בעיניים, אינה מעוררת אהדה.
הכוריאוגרפית רננה רז מצאה פתרון מבריק לריקוד הצעיפים, המתאים לעולם האפל הזה. סלומה עומדת במרכז הבמה ומתנועעת, כשמסביבה שבעה משרתים חצי עירומים מניעים את שבעת הצעיפים. הרבה ארוטיקה אין שם, אך הרבה שליטה ודומיננטיות יש. זה המפתח לאינטרפרטציה של טיראן, המנסה לבנות חזיון דיסטופי של עולם הנשלט על ידי מערכת מעוותת של תשוקות אפלות המבוססות על יחסי שליטה ודיכוי. בעולם שכזה, החזון של יוחנן, המדבר על בוא המשיח ושינוי סדרי עולם, מקבל הד אקטואלי.
אליזבט סטריד מגישה ביצוע קולי ומשחקי מרשים ביותר בתפקיד הראשי. גם כריס מריט, כהורדוס, ועדנה פרוחניק, כהרודיאס, עושים עבודה טובה, ותזמורת ראשון־לציון בניצוח דן אטינגר ניגנה היטב. לסיכום, זוהי אופרה מרשימה ומיוחדת המזמנת חוויית צפייה בלתי שגרתית, ומפגש עם יצירה עוצמתית בביצוע מאתגר, מקורי ומעורר מחשבה.
סלומה, האופרה הישראלית
