מי שמביט בנתוני הקבלה לחלק מהחוגים באוניברסיטאות ובמכללות יגלה כי הדרישה היחידה לקבלת תואר אקדמי בלא מעט תחומים היא פנקס צ'קים או כרטיס אשראי.
בשנים האחרונות יש פרסומות רבות של תוכניות כאלו ואחרות באקדמיה ש"יכינו אתכם לשוק התעסוקה". אלא שמנתוני שירות התעסוקה מתברר שהאקדמיה הישראלית מנותקת מהמציאות. ולא, אני ממש לא מדבר רק על האוניברסיטאות. מספר הסטודנטים באוניברסיטאות בשנים האחרונות סטטי למדי, ומספר הסטודנטים במכללות רק הולך וגדל. אלא שבדיוק באותו זמן מספר המובטלים האקדמאים הולך וגדל גם כן. אז מה זה אומר?
האקדמיה הישראלית נכשלה בהבנת הצרכים של שוק התעסוקה. נכון, בוגרי תארים במדעי המחשב, מתמטיקה, פיזיקה, סטטיסטיקה ומקצועות ההנדסה לא יתקשו במיוחד בשוק העבודה. ענפי ההיי־טק משוועים למהנדסים נוספים ונדמה ששיעור האבטלה ביניהם שואף לאפס. אלא שבוגרי החוגים לארכיאולוגיה, ספרות וסוציולוגיה יתקשו מעט יותר מחבריהם שלמדו משוואות דיפרנציאליות ותכנות בשפת C, ויחלו את חייהם המקצועיים עם נייר שכתוב עליו BA אבל עם מעט מאוד יכולות פרקטיות שיסייעו להם לפתור בעיות אמיתיות.
הבעיה לא חדשה אולם היא הולכת ומתחדדת ככל שהשנים חולפות. אז מה עושים? קודם כל האקדמיה הישראלית חייבת לפתח, בדומה לאקדמיה האמריקאית, שיטת לימוד שונה. השיטה הזו חייבת להיות מחולקת לאפיק מחקרי, לטובת מי שרוצים להיות חוקרים ואנשי אקדמיה, והאפיק השני הוא מקצועי. שנית, האקדמיה חייבת להתחבר בצורה משמעותית הרבה יותר לתעשייה ולקחת חלק פעיל ומשמעותי בהשמת הבוגרים שלה בתום הלימודים. זה לא יקרה מחר וגם לא מחרתיים, אבל מהר מאוד יבינו בוגרי אקדמיה בתחומים שהם לא מדעי המחשב או מתמטיקה שמישהו מכר להם מוצר פגום, וכמו כל מוצר פגום, מתישהו מפסיקים לרכוש אותו ומחפשים מוצר חדש.
