געגוע של מנגינה

מי שבחן את סיכומי 2018 ברדיו הישראלי הופתע בוודאי מנוכחותן הדלה של הנשים בפלייליסט. בניגוד למה שנהוג לחשוב, הז'אנר שסבל הכי הרבה מהשינויים במוזיקה הישראלית בשנים האחרונות, הוא לאו דווקא הרוק, אלא מה שהוגדר כאן פעם כ"אמצע הדרך". זה שאופיין בהגמוניה נשית, בטח לאורך שנות השמונים, ואחת מדמויות המפתח בו הייתה עפרה חזה.

בחודש הבא ימלאו 19 שנה למותה של חזה, אך נדמה שהאהבה אליה לא פסקה. במשאלים שונים ובקבוצות הנוסטלגיה ברשת היא עדיין להיט, ואפילו בחגיגות ה־70 למדינה דאגו לארגן הולוגרמה שלה. עכשיו מגיע אלבום המחווה "קול הנשמה: שרים עפרה חזה". מגוון המשתתפים בהחלט רחב: מאינדי (לירון עמרם ואביגייל רוז) דרך פופ ים־תיכוני (ספיר סבן ונסרין קדרי) ועד לביקור מעניין של הכאילו־צ'ילבה לשעבר (ירדנה ארזי). ואגב אייטיז, לאלבום המושקע מצורף גם פוסטר של חזה על אופנוע אדום דל סמ"ק.

על קול הפעמונים של חזה באמת שאין טעם להרחיב, והוא בולט אף יותר לנוכח מאמץ היתר שנלווה לחלק מהביצועים כאן. או במילים אחרות: הרעיון מאוד מבורך, הביצוע קצת פחות מוצלח. אברהם טל, שדווקא יודע כיצד לבצע קאברים נהדרים לזמרות, קצת הולך לאיבוד ב"לאורך הים". קובי אפללו הופך את התמימות המתוקה של "תפילה" למפגן קיטש מתרפס מדי, והראל סקעת מגיש ביצוע מרגיז ומופק מדי ל"אם ננעלו" המופתי. וזה עוד כלום לעומת מה שספיר סבן מעוללת ל"גבריאל", מפנינות הפופ שאפיינו את תחילת הדרך של חזה.

אבל לא הכל מאכזב. נסרין קדרי יוצקת צבע חדש ומעניין ב"גורל אחד". עברי לידר ונינט טייב צולחים יפה את "הכאב הזה". ומעל כולם ניצב לירון עמרם עם ביצוע לוהט ל"גלבי" שכתב אביו, אהרן עמרם. כיאה לאחת הזמרות היותר גדולות שפעלו כאן, את המחווה חותמות שלוש שעדיין עובדות: זהבה בן עם ביצוע קולח ל"יד ביד", יסמין לוי עם "מישהו הולך תמיד איתי" וארזי עם "געגוע של מנגינה", שאפשר לנסות ולדמיין כיצד הוא היה מתקבל כדואט של השתיים בימי שיאן.