במהלך סיור בצפון הארץ קיבלה ח"כ מיכל בירן הודעה מהרופאה שלה ולפיה בשעה 11 בלילה בדיוק עליה להזריק לבטנה זריקה מעכבת ביוץ. "אמרתי 'סבבה', כבר התרגלתי לעובדה שטיפולי הפוריות שאני עוברת מחייבים לו"ז מדויק", מספרת בירן. "עליתי לכביש 6 ובשעה רבע ל־11 עצרתי בתחנת דלק כדי להזריק. איך יכולתי לנחש שדווקא באותו לילה השירותים יהיו נעולים? נלחצתי מאוד, ידעתי שאם לא אקבל את הזריקה בזמן — שבועיים של זריקות הורמונים ירדו לטמיון".
מה עשית?
"הלכתי לשיחים שמאחורי תחנת הדלק והזרקתי בחושך. מרוב לחץ המזרק נשבר וירד לי דם. השארתי אחריי ערימה של מחטים כאילו הייתי נרקומנית".
עכשיו, בגיל 40 וחצי, בירן (מפלגת העבודה) נמצאת בחודש הרביעי להריונה הראשון. היא הח"כית הראשונה בהיסטוריה שרצה לפריימריז כשכרסה בין שיניה. "השליש הראשון של ההיריון היה סיוט, בחילות ועייפות איומה", היא מדווחת, "אבל לפני שבועיים, בשבוע ה־13, המצב השתפר ואפילו התחלתי ליהנות. זו הפעם השלישית שאני רצה לפריימריז, ובניגוד לפעמיים הקודמות אני לא נותנת 150 אחוז, אלא רק 100 אחוז. למרות זאת, הרופאה שלי ביקשה מנמרוד שלפחות פעם בשבוע יזכיר לי שאני בהיריון".
נמרוד דותן (39, סמנכ"ל בעמותת "חינוך לפסגות") הוא השותף שלה להורות משותפת. "קרייריסטית וגיי זה סטארט־אפ לא נורמלי", היא מתלוצצת. הם מצפים לבת, ושם הרחם הזמני שלה הוא גולדה בירן־דותן. "החלום שלי הוא להביא אותה למליאה, שמהווה סמל למקצוע שבעבר היה נחלתם של גברים בלבד. בעיניי זה יהיה צעד פורץ דרך, שכבר התרחש בכמה פרלמנטים ברחבי העולם".
דרך ארוכה קדמה להיריון הזה. "מאז ומתמיד ידעתי שאני אהיה אמא ליותר מילד אחד. כנערה חשבתי שזה יקרה בגיל 28, וכשהגעתי אליו הרגשתי שאני עוד צעירה, אז דחיתי אותו לגיל 35", היא מספרת. "כשהגעתי לגיל 35 כרווקה ללא זוגיות הבנתי שאני חייבת לקחת אחריות על העתיד שלי והחלטתי להקפיא ביציות".
לא עדיף להפוך לאם יחידנית?
"אני מעריצה נשים שהופכות לאמהות יחידניות, ונלחמתי למען פונדקאות לגייז, אבל לי באופן אישי זה לא מתאים. רציתי אבא לילד שלי, לטובתו, מפני שנוכחות של הורה נוסף מביאה לעולמו של הילד עוד סט של סבתא וסבא ודודים ומשפחה. גם הספר 'בקומי ובשוכבי אישה' של מירה מגן, העוסק באם יחידנית, גרם לי להבין שאני מעדיפה אחרת. כיוון שאני מכירה את עצמי כלביאה, ידעתי שלא אוכל להשאיר ילד עם מטפלת כדי לצאת לחוג בית".
הגזמת, אין אישה קרייריסטית שלא נעזרת במטפלות.
"נכון, אבל כל הנשים הקרייריסטיות, שכבודן במקומן מונח, יכולות לסיים את יום העבודה בשמונה בערב. במקצוע שלי, בשמונה בערב מתחילה הנגלה השנייה. בחרתי בתהליך של הקפאת ביציות, שאחוזי ההצלחה שלו נמוכים מזה של הקפאת עוברים, מפני שלא יכולתי להצביע על מישהו ולומר 'אני רוצה שהוא יהיה אבי ילדיי'. רציתי אבא שאצלו אוכל להשאיר את הילד חצי מהשבוע בידיעה שהוא בידיים טובות".
לפני ארבע שנים העניקה בירן ראיון בלעדי למוסף "זמנים מודרניים" שבו גוללה את שלושת מחזורי הטיפולים שעברו עד שצברה 19 ביציות מוקפאות. "השקעתי בתהליך הזה 40 אלף שקל מכיסי הפרטי, מהמינוס שיש לי בבנק, וכיוון שזה לא הוגן שרק נשים ממעמד מסוים יכולות להרשות לעצמן את הלוקסוס הזה התחלתי לפעול להכנסת האופציה הזו לסל הבריאות. ידעתי שבגיל 35 מתחילה ירידה באיכות הביציות, והעובדה שיש לי 19 ביציות במקפיא העניקה לי שקט נפשי. לפני שנתיים התחלתי לחפש את הפרטנר להפרייתן. שוטטתי באתרים של הורות משותפת, נפגשתי עם גברים שפחות נראו לי, ודי מהר הגעתי לכרטיס של נמרוד וראיתי שיש לנו הרבה חברים משותפים".
ואז קבעתם דייט?
"סוג של", היא מחייכת, "זה לא דייט רומנטי שבו מחפשים להרשים".
"יצאתי מהארון רק בגיל 30 גם מפני שלא הייתי מסוגל לוותר על ילדים", מספר דותן, בוגר הנדסה קרבית ובעל תואר ראשון במדעי המדינה ותואר שני בסוציולוגיה. "משיחות עם חברים שהפכו לאבות יחידניים עלה בי החשש שהורות מהסוג הזה תעצור את ההתקדמות האישית שלי".
"היה לי חשוב שהאבא של ילדיי יהיה גיי שלא נמצא בזוגיות כדי שהחוזה יהיה בין שניים, בלי להכניס עוד דמויות למשוואה", מתערבת בשיחה בירן. "הרי מבחינה תיאורטית אפשר להגיע למצב שבו לילד יש שש דמויות הוריות שלכל אחת מהן יש דעות ודרישות".
"כבר בשיחת הטלפון הראשונה מיכל הזדהתה כחברת כנסת", הוא מסגיר.
"נכון", היא מאשרת. "כשחיפשתי זוגיות הצנעתי את הפרט הלא שולי הזה. הדבר האחרון שרציתי היה גבר שהוא גרופי של פוליטיקאיות, רציתי למצוא חן בזכות עצמי. אבל בחיפוש אחר אבא לילדיי זה היה שונה. שמתי את העובדה הזו על השולחן. היה לי חשוב להבהיר שזה המקצוע שלי ושאני אהיה אמא עסוקה, למקרה שהצד השני מעוניין להוליד ילד עם אישה שעובדת משמונה עד שתיים".
וכבר בדייט הראשון הבנת שהוא המיועד?
"לא. הייתי מוטרדת מהעובדה שנמרוד פעיל ב'יש עתיד', שמצטיירת כהרבה יותר צ'ירפול מ'העבודה'. בזכות הפייסבוק גיליתי שיש לנו חברה משותפת, שירלי שם־טוב, העוזרת של בוז'י שעבדה עם נמרוד בצופים. כשסיפרתי לה מה מפריע לי, היא שאלה 'אז מה אם הוא יותר צ'ירפול? עם מי את רוצה לגדל ילדים?'. ככה היא איפסה אותי".
בסוף הדייט הראשון נמרוד נטל את המושכות לידיו וקבע דייט שני לשבוע שלאחר מכן. "הוא לא נתן לי להתמהמה", היא מגחכת. "אמנם אני אחת שמתקתקת, אבל בפעם הראשונה בחיי פגשתי אדם שמתקתק אפילו יותר ממני. אחרי הדייט השלישי, כשחשבתי שכבר הבהרנו בינינו את כל הנושאים העקרוניים, עשינו צעד חשוב שמומלץ לכל מי ששוקל הסדר כזה — הלכנו ליועצת. רחלי בר־אור, עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית שעובדת ב'הורות משותפת', נתנה לנו רשימה. 'דו ליסט'. היא אמרה 'זה לא מספיק להיפגש בבית קפה, צאו לטייל ביחד, תתחילו להכיר את החברים אחד של השני, תתחילו להכיר את המשפחה אחד של השני. כיוון שנמרוד זריז ממני, אני הכרתי את אמו, אחיו וחבריו לפני שהוא פגש את שלי. היא גם הציגה לנו שאלות שלא עלו בראשינו".
כמו?
"המרחק הגיאוגרפי. לנמרוד יש דירה בתל־אביב, ואני שוכרת דירה בירושלים. אמרתי לרחלי 'פעם בשבוע הילד ילך לחוג קראטה ליד הבית של אבא שלו, מה הבעיה?', והיא ענתה 'זו בעיה, מפני שבגיל 19 הילד ירצה ללכת לחוג קראטה עם החברים שלו'. התחייבתי להעתיק את מגוריי למרכז. הגדרנו את גבולות הגזרה".
"דירה היא לא חתונה קתולית", מעיר נמרוד. "מיכל ואני הבהרנו בינינו את הסוגיה 'ברית מילה כן או לא' והסכמנו שנעשה. גם דיברנו בינינו על החשבון המשותף שנפתח לילד. אבל מהיועצת, שמאחוריה שלושים שנות ניסיון בתחום הספציפי של הורות משותפת, קיבלנו עוד אבני דרך".
"היא המליצה לנו לבחור שני פסיכולוגים לילדים שיהיו מקובלים ומוסכמים על שנינו", מספרת בירן, "כדי שבמקרה של מחלוקת בין נמרוד לביני יהיה מי שיחליט, במקום שנתחיל לריב בינינו ואולי נסחף גם את הילד למריבה".
בעודם מתדיינים ביניהם על אלף ואחד סעיפי ההסכם התייצבה בירן אצל ד"ר מירי גודין בבית החולים הדסה הר הצופים, שאליה התוודעה במהלך הקפאת הביציות. "אמרנו לה שאנחנו לא יכולים לעשות תינוק כל עוד אין בינינו הסכם משפטי עם חתימה של נוטריון", היא משחזרת, "והרופאה טענה שחבל על הזמן ושאת ההורמונים אני יכולה להתחיל לקחת כבר ממחר".
בירן הייתה בטוחה שהרופאה מתכוונת להשתמש בביציות המוקפאות. "נמרוד ואני כבר היינו אחרי התייעצות עם גינקולוג שאמר לנו 'במלחמה יורים בתותחים הכי טובים' והתכוון לכך שעלינו לנצל את הביציות המוקפאות, אבל ד"ר גודין הציעה לי להשאיר את הביציות המוקפאות לילד השני או השלישי".
השלישי?
"למה לא?" תוהה בירן.
"הסכמנו על שניים", מודה דותן, "אבל אני זורם עם מיכל".
בשלב הזה גילו השניים שחובה עליהם לחצות את משוכת ההזרעות. "זה אבסורד", פוסקת בירן. "באתרים של קופות החולים ממליצים לנשים אחרי גיל 39 להתחיל ישר מהפריות מבחנה מפני שבגיל הזה הסיכוי לקליטה מהזרעה שואף לאפס וחבל לבזבז את הזמן. מצד שני, קופות החולים מסרבות לממן הפריות מבחנה עד שלא הוכחת ששלוש הזרעות נכשלו. אל דאגה, גם בנושא הזה אני אטפל".
אחרי הבדיקות הגנטיות שכל אחד מהם עבר, ואחרי ההזרעות, הם החלו בהפריות מבחנה. "גם בהורות משותפת קיים פער", היא טוענת, "מפני שהטיפולים מתבצעים בגוף האישה. אמרתי לנמרוד 'אם הורות משותפת - אז עד הסוף' והוא התייצב בירושלים בכל שאיבות הזקיקים, שמתבצעות בהרדמה. גם כשלא נזקקתי לנוכחותו, כמו בשלב של החזרת העוברים, הוא בא".
"כן, גם אני הפסדתי ימי עבודה", הוא מהנהן.
"ברור שיכולתי לקרוא לאמא שלי או לחברה", היא מוסיפה, "לא נעים להיות שם לבד".
למי סיפרתם שאתם מנסים להרות?
"אני לא בנאדם מאוד דיסקרטי", היא אומרת, "אז שיתפתי את הוריי, חברים טובים וקולגות מהעבודה, אבל הדבר הקשה ביותר בטיפולי פוריות הוא אי־הוודאות. עברנו שישה מחזורים של הפריות מבחנה, שהתפרסו על פני שנה וקצת. אילו אמרו לי מראש 'זה ייקח יותר משנה' הייתי יודעת שזה האור בקצה המנהרה, אבל בזמן אמת לא ידעתי זאת. אחרי ששמעתי יותר מדי פעמים את השאלה 'נו, איך הולך?' הפסקתי לספר שאני בטיפולים. אין שאלה יותר מדכאת מזו".
גם דותן לא שמר את זה בסוד. "ידעתי שהאנשים הקרובים אליי צריכים זמן כדי לעכל. כשאמא שלי פגשה את מיכל בפעם הראשונה היא התחילה ללמוד איך להתנהל מול כלה שהיא לא כלה. זו לא מערכת יחסים שהיא מכירה".
"מצד שני", בירן מוסיפה, "הייתי חייבת לעדכן את יואל חסון, שהיה אז יו"ר הסיעה. את בדיקות הדם עשיתי בשבע בבוקר, ברגע שהמעבדה נפתחה, כדי שאוכל להגיע לכנסת בשמונה בבוקר, אבל מה קורה כשמצפים ממני להיות נוכחת בהצבעה שמתקיימת באחת בלילה? זה קרה בהצבעה של שוויון בנטל, שאחריה היו ארבע הצבעות נוספות, וחסון אמר לי 'אני לא יכול לשחרר אותך'. אז סיפרתי לו שאני בטיפולים ושאני לא יכולה להגיע לשאיבת עוברים בשבע בבוקר ללא שינה. נשארתי להצבעה על שוויון בנטל, ואחריה הוא אישר לי ללכת הביתה".
איך התמודדתם עם האכזבות?
"נמרוד", היא מצביעה עליו, "היה משאב האופטימיות העיקרי. היו מצבים שנשברתי, לא ברמה של 'אני מרימה ידיים, התייאשתי', אלא ברמה של 'עצוב לי נורא ואני חייבת להתחפר במיטה'. בכל פעם שקיבלתי את התשובה השלילית של בדיקת הדם זה היה משבר".
למרות האופטימיות הטבעית, גם עבור נמרוד היה מדובר ברכבת הרים. "עלינו וירדנו, אבל ידענו שלא נרד מהרכבת", הוא מספר. "היו חברים ששאלו אותי, מתוך כוונה טובה, למה אני לא מחפש פרטנרית יותר צעירה, וזה נשמע לי מוזר. בפנטזיה שלי על הורות משותפת לא ראיתי את ההופעה החיצונית של אם ילדיי, אלא את האישיות שלה".
"נמרוד היה זה שעודד וניחם, זה שאמר 'לא נורא, נחכה לחודש הבא', ומשהו מהאופטימיות שלו דבק בי", היא מספרת. "ביום קבלת התשובה השלילית יצאנו לאכול סושי, שממנו התנזרתי במהלך הטיפולים. סושי היה פרס הניחומים שלי אחרי עוד ניסיון שנכשל".
ההיריון נקלט בניסיון השישי. "הרופאה שלי חיפשה מדי חודש שיטה אחרת", היא מספרת. "בפעם הזו היא ביצעה תהליך שנקרא 'הנצה'. עושים חור קטן במעטפת של הביצית, שבגילי היא כבר עבה, כדי לעזור לעובר להשתרש ברחם. החזירו לי שלושה עוברים שעברו הנצה. האמת? קיוויתי לתאומים".
איך קיבלת את הבשורה?
"את התשובות השליליות מצאתי באינטרנט. הפעם הרופאה צילצלה אליי כשהייתי בכנסת, בדיון סוער על חוק הנאמנות. יצאתי מהמליאה, הלכתי לשירותים, התיישבתי על הרצפה ופרצתי בבכי. אחר כך צילצלתי לנמרוד והקלטתי את השיחה שבה בישרתי לו שאנחנו בהיריון. אני מצטערת שלא הקלטתי גם את הרופאה. יש לי רק הקלטה אחת לאלבום של גולדה — שם זמני, כמובן. הייתי בעננים, כמובן, אבל לא מיהרתי לשתף את כל העולם ואשתו. בגילי אני יודעת שיש מרחק בין התשובה החיובית לבין סוף השליש הראשון. חיכינו לסקירת מערכות. בדיקת מי השפיר עדיין לפנינו. עכשיו, כשאני בשבוע ה־15, אנחנו יוצאים מהארון".
את הבחילות והתשישות של השליש הראשון להיריון היא מעדיפה להדחיק מהזיכרון. "נכחתי באירוע מפלגתי מסוים כשהרגשתי שאני פשוט לא מסוגלת לעמוד על הרגליים. נאלצתי לפרוש ממנו באמירה 'אני לא מרגישה טוב'. כששאלו אם חטפתי שפעת לא אישרתי ולא הכחשתי מפני שאני לא טובה בשקרים, אפילו לא בשקרים לבנים. ביום פיזור הכנסת מצאתי את עצמי עם חמש ח"כיות מהסיעה במסעדת 'אמא'. כולן הזמינו יין ואני הייתי היחידה שהתנזרה מאלכוהול. כשהן שאלו אותי למה אני לא שותה מילמלתי שאני לא חובבת יין".
איך הגבתם לבשורה שאתם מצפים לבת?
"אני בא ממשפחה של ארבעה בנים, ולשלושת אחיי יש בנים בכורים", מספר דותן. "אמא שלי הייתה בטוחה שזה בן. מתברר שאפשר לשבור את הסטטיסטיקה".
"מין העובר ממש לא הזיז לי", היא מספרת. "רק חיכיתי ליום שבו נשמע דופק".
איך ההיריון משפיע על העבודה שלך בפריימריז?
"אני כבר לא עושה שבתות. בפעמיים הקודמות עשיתי שבע תחנות שונות בשבת, משבע בבוקר עד חצות. אני מתחילה את יום העבודה שלי בשבע בבוקר, במקום בארבע לפנות בוקר, משתדלת לשמור על מועדים קבועים לארוחות ולאכול בריא".
הלידה מתוכננת לאמצע חודש יולי, "אבל אני עוד לא עושה הכנות", היא מדגישה. "הפרויקט הגדול של חיפוש ומעבר דירה יתחיל רק אחרי הבחירות. נכון לעכשיו, את כל המשאבים שלא מועברים לתינוקת אני משקיעה במאבק על דמותה של המדינה".
והיא מתכוונת למאבק על הכנסת הקפאת ביציות לסל הבריאות. "בכנס שאירגנתי לפני חודשיים בכנסת בנושא הזה השתתפה פרופ' טליה גבע־אלדר, יו"ר האגודה הישראלית לחקר הפוריות. בהסתמכה על סטטיסטיקות מהעולם היא הראתה שהמדינה תוכל לחסוך לפחות 5 מיליון שקל בשנה אם תממן הקפאת ביציות לנשים בנות 34־36, שאחרי הגיל הזה נזקקות להפריות מבחנה. זה לא הגיוני שנשים שנמצאות בחלון ההזדמנויות הצר הזה, רגע לפני שמאוחר מדי, צריכות לממן הקפאת ביציות מכיסן. 75 אחוז מהנשים בישראל נמצאות מתחת לתקרת המס. מאיפה יהיו להן עשרות אלפי שקלים לביצוע התהליך באופן פרטי?"
את לא מקבלת את הנימוק שאין כסף?
"לא. שלושה נושאים עומדים לנגד עיניי: הפנסיה, קבוצות עובדים חסרות אונים, והמימון של מערכת הבריאות הציבורית. יש לנו אחיות ורופאים מצוינים, וצריך להזרים 4־3 מיליארד שקל למערכת הבריאות. הם יושקעו בקיצור תורים ובהוספת תקנים כדי שהאזרחים לא ייאלצו לפנות לרפואה הפרטית. קל מאוד לומר 'השמיכה קצרה מדי', אבל זו טעות. הבעיה היא לא באורך השמיכה אלא בחלוקה שלה. המדינה קיבלה 4־3 מיליארד שקל רק מהמכירה של 'מובילאיי', וכחלון החליט להשקיע את הסכום בהפחתת מס חברות ב־2 אחוזים".
איך אבי גבאי בירך אותך?
"עוד לא הספקתי לספר לו, אבל מרב מיכאלי בירכה אותי ואמרה שהיא שמחה בשמחתי".
איך תקראו לתינוקת?
"עוד לא החלטנו, אני חושבת שרק אחרי שנראה אותה נדע איזה שם מתאים לה", אומרת בירן. ודותן מוסיף: "שנינו אוהבים שמות ישראליים. שמות חסרי משמעות בעלי צליל לועזי לא יהיו בבית ספרנו". •
