כשכוכב הטלוויזיה האמריקאי קונאן או'בריאן ביקר בישראל בקיץ שעבר, הוא התייצב בין היתר במסעדה "התאילנדית בסמטת סיני" ששוכנת מאחורי בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי בתל־אביב.
"המארחים של קונאן אמרו לו שהוא לא יכול לעזוב את הארץ בלי לאכול אצלנו", מספרת נלה פוטק, שותפה במסעדה ואחראית על הניהול. "אז הוא הגיע אלינו בערב האחרון שלו בישראל ואכל את כל התפריט. קונאן היה באמת מקסים והתלהב מהאוכל, ואמר שחד־משמעית הוא יחזור אלינו".
לעומתה, חבריה ושותפיה של פוטק להנהגת המקום - האחים הטבריינים ניב וצבי גרוס - מסרבים להתרגש מביקור זה או אחר של סלב, ישראלי או זר. ככה זה כשבגיל צעיר אתה עד לביקור של נסיך תאילנד (וכיום המלך של תאילנד) במסעדות האסייתיות של ההורים שלך בטבריה, שהפכו עם השנים למיתולוגיה מקומית.
"ההורים שלנו הקימו בשנות ה־70 את מסעדת 'הבית' ואת מסעדת 'הפגודה' בטבריה. זה היה אחרי שאבא חזר משהות של כמה שנים בלונדון והתאהב שם באוכל אסייתי, והחליט להביא אותו לארץ. הוא רכש שטח מהכנסייה הסקוטית הסמוכה, והקים עליו את מסעדת 'הבית'", משחזר צבי. "עשור יותר מאוחר, בשנות ה־80, הוא פתח את 'הפגודה', שהפכה גם היא להיות מוקד עלייה לרגל לכל מי שאהב אוכל טוב".
ולמי שלא גדל כאן בסבנטיז, נזכיר שהמדובר בשתי מסעדות שבשנות ה־70 וה־80 היו אנשים מכל רחבי הארץ שנסעו לטבריה במיוחד כדי לאכול במסעדות של משפחת גרוס מנות מהמטבח האסייתי שאז אי־אפשר היה להשיג בכל מקום. "ומאחר שהבית שלנו שכן ממש מעל אחת המסעדות, אנחנו גדלנו בתוך העסק המשפחתי. כשחזרנו מבית הספר, היינו למשל אוכלים באופן קבוע את האוכל שהפועלים התאילנדים הכינו לעצמם, כולל האוכל החריף, שכנראה נצרב לנו בדי־אן־איי", משחזר צבי.
ואיך הגיע אליכם נסיך תאילנד בזמנו?
"בשנות ה־80 אבא שלי טס הרבה לתאילנד והיה די קשור לבית המלוכה, וכאשר הכירו לו את נסיך תאילנד, אבא הזמין אותו לבקר אותנו במסעדת 'הפגודה' והוא באמת הגיע, ביחד עם רעייתו. הנסיך היה טייס בחיל האוויר התאילנדי, והתייצב אצלנו במדי צבא, ואני ממש זוכר איך העובדים התאילנדים שהיו לנו אז ירדו על הרצפה ונישקו לו את הרגליים מרוב התרגשות. היינו אז ילדים, ולא נשכח את התמונה הזו".
וכידוע, מה שנצרב לנו בתודעה בגיל הילדות, ממשיך להיות חלק בלתי נפרד מהזהות שלנו לאורך השנים. לכן היה זה אך טבעי שאחרי תקופות של חיפוש עצמי, יחזרו האחים לבית גרוס אל השורשים החריפים־לוהטים הללו, ויחפשו דרך לשחזר את שהיה.
אז הם עשו את הסיבוב המתבקש - צבי עבד במסעדות כמו "טוטו" ו"רפאל" וגם חי באוסטרליה תקופה, ניב למד אדריכלות במטרה להתמקצע בתחום, אבל בסופו של דבר טעמי הילדות ניצחו, ושניהם החליטו להישמע לקול הפנימי ששלח אותם לפתוח מסעדה תאילנדית, ממש כמו שהייתה להורים שלהם פעם.
ברגע שהם הבינו שזה מה שהם רוצים, האחים לא ביזבזו זמן. הם טסו לתאילנד, ועם שובם, "מצאנו את החלל בסמטת הר סיני בתל־אביב שבו שכן בעבר משרד עורכי דין ובידיים, די לבד, שיפצנו את המקום", הם אומרים.
חברה הכירה להם את השותפה נלה, שעלתה בגיל 6 מרוסיה, נשואה ואמא לבת. נלה היא רקדנית בדימוס שעבדה כמנהלת של מסעדת "הרברט סמואל" ושרדה את יונתן רושפלד. "היה נהדר. אני מאוד אוהבת את יונתן. הוא השף הכי מוכשר בארץ. לא היו בינינו תקריות. הוא לא זרק עליי כלים. עליי לא זורקים דברים".
ההתחלה של "התאילנדית בסמטת סיני" הייתה צנועה, בלי יחסי ציבור, אבל עד מהרה המקום הפך מקום שבאים אליו בגלל מנות דגל כמו פלא יאנג גלואה - דג שלם עטוף במלח שעשוי בדיוק בשיטה הנהוגה בתאילנד; קארי קאו סוי - מרק ממחוז צ'אנג מאי עם השפעות מהודו וסין; קארי פאננג אדום עם רצועות שייטל, ברוקולי ובוטנים ומנות עוף בגריל הקרויות גאי. "אנחנו בעד לפתוח שולחן - ארוחות שלמות, בהן טועמים קצת מכל דבר, עם איזון טעמים נכון. ומצד שני, יש מנות שהן כמו ארוחה שלמה, כמו מרקים ופתאי".
כיוונתם את האוכל התאילנדי החריף לחך הישראלי?
צבי: "אנחנו מאוד נאמנים למקור. מנות שאמורות להיות חריפות הן חריפות".
נלה: "זהו אוכל נטול התנצלויות. יש אנשים שלא מסוגלים לאכול חלק מהמנות".
מה ההורים שלכם חושבים על האוכל שאתם מבשלים?
ניב: "ההורים מבסוטים מאיתנו. הם אוכלים כאן לעיתים קרובות".
אין להם הערות?
"תמיד יש להם הערות. מאחר שיש להם ותק של 30 שנה, כדאי להקשיב להם ולקחת עצות. למשל לגבי האירוח, עד כמה הכנסת אורחים זה חשוב. מההורים גם למדנו שכל הזמן חשוב לשמור על הרמה ולהיות נוכחים בעסק. ובאמת, אנחנו נמצאים כאן לאורך כל היום, וזה משפיע לטובה. הנה, בהתחלה כשפתחנו, הרבה אנשים חשבו שלא נצליח. אבל בסוף נתנו בראש".
ניב: "מעגל הלקוחות שלנו גדול. לצד סועדים נאמנים שחוזרים אלינו, יש מצטרפים חדשים. הלקוחות מרגישים שאנחנו מנסים להביא את האוכל הכי טוב, שאנחנו יכולים, במחירים הוגנים".
נלה: "בערבים עדיין יש כאן אווירה כיפית ושמחה, אבל התמתנו קצת. בהתחלה כיוונו לקהל צעיר, היום אנחנו יותר ממוקדים, פונים גם למבוגרים ואפילו המוזיקה כבר לא רועשת כמו בהתחלה".
אז אתם כבר לא מקום רק של היפסטרים?
נלה: "את ההיפסטרים איזנו בעזרת משפחות שמגיעות, ויש גם המון אנשי עסקים שבאים לכאן בצהריים. גם שפים אוהבים לבלות ולסגור אצלנו את הלילה".
וגם לא מעט סלבריטאים, שמגיעים לאכול כאן באופן קבוע, ולמרות שהשלושה לא מוכנים למסור שמות ("אנחנו לא יושבים להם על הראש. וגם אין אצלנו אוכלי חינם. מה שחשוב זה לא הסלבס, אלא הלקוח הפשוט"), אנחנו יכולים לגלות לכם שבין באי השולחנות במתחם אפשר לפגוש באופן קבוע את בר רפאלי ועדי עזרא, אליאנה תדהר, שלומית מלכה ויהודה לוי, גפן ברקאי, דני דויטש ועוד.
ומה אתם חושבים על "בית תאילנדי", ההצלחה והתופעה?
"'הבית התאילנדי' עשה כנראה את השירות הטוב ביותר למטבח התאילנדי. יריב מלילי לימד את החך הישראלי שתאילנד זה לא רק פתאי".
צבי: "אני חושב שזו מסעדה מצוינת. אני לא מאמין בתחרותיות".
נלה: "יש לנו אליה הרבה כבוד. אנחנו לא מתחרים בה. יש לנו לקוחות שאוכלים גם ב'בית תאילנדי', ואוהבים את שני המקומות".
זאת כבר לא העיר שגדלנו בה
האחים הטבריינים, שמתקרבים לגיל 40, לא ממהרים להתמסד ונהנים מחיי הרווקות התל־אביביים.
"אני לא ממש בזוגיות", מגלה ניב, "כרגע אני רווק, אבל רוצה להתמסד". "ואני און אנד אוף", מדווח צבי, ששבר בעיר הגדולה כמה לבבות.
ההורים לא לוחצים?
נלה: "אני זאת שלוחצת".
ניב: "ההורים שלנו הכי לא מלחיצים בדברים האלה. הם אומרים לנו: מתי שתמצאו את הדבר הנכון, תמצאו. כל דבר בזמנו".
הגובה שלכם, מעל 1.90, לא עוזר עם הבנות?
צבי: "ברור שזה עוזר עם נשים. נשים אוהבות גברים גבוהים. הגובה שלנו זה מהדם ההולנדי - אמא שלנו היא הולנדית. גם אבא שלי די גבוה".
כיאה לטבריינים, האחים גרוס אוהבים לבלות במים. "אבא לימד אותנו לגלוש. בילדות, משש בבוקר היינו עושים סקי מים בכנרת", נזכר ניב. "אחרי שחזרנו מבית ספר הלכנו לגלוש".
צבי אפילו עשה מהגלים קריירה ספורטיבית. "בגיל 18 השתתפתי באליפות העולם והגעתי למקום השני בסלאלום. בהמשך גרתי שבע שנים בהוואי וגלשתי שם. גם לראיון עכשיו באתי אחרי שגלשתי בים. זאת עדיין תשוקה גדולה שלי".
יש מצב שתחזרו לחיות בטבריה?
צבי: "לא!"
ניב: "לצערי לא. הפעם האחרונה שהייתי בטבריה הייתה לפני שנתיים, וזאת לא הייתה אותה עיר שגדלתי בה".
צבי: "זאת אכן לא אותה עיר. היא הפכה לחרדית. בשישי־שבת היא ממש עיר רפאים".
ואתם לא נותנים צ'אנס לראש העיר החדש והנמרץ, רון קובי, שיעשה שינוי?
"יש לי חברי ילדות שיש להם עוד עסקים בטבריה, והם אומרים שהם דווקא מבסוטים ממנו. נקווה שזה הולך לכיוון טוב".
ניב: "אולי הוא באמת יעשה שם סדר".
צבי: "בכל מקרה אנחנו טבריינים בדם. תמיד נישאר טבריינים. אבל אני לא רואה את עצמי חי שם. מה זה להיות טברייני? להיות אנשים סחבקיים, פשוטים. הבאנו מטבריה את האווירה הביתית למסעדה שלנו - הצ'אפחות והחיבוקים. ומה העניינים. הלקוחות אוהבים את זה. ברוב המסעדות בתל־אביב לא מרגישים אווירה ביתית כזאת. אצלנו מרגישים בבית".
צחי קומה
כתבנו צחי קומה, טברייני גאה שכבר מזמן הפך להיות אושיה תל־אביבית, חוזר לזיכרונות הילדות ממסעדת הפגודה בעיר.
"מסעדת הפגודה זכורה לי היטב עוד מימי הילדות. זה היה המקום לבוא אליו, ומבחינתי עד היום זוהי אחת המסעדות האסייתיות הכי טובות בארץ. אני זוכר שכל אירוע בילדות - בין אם זה יומולדת או חגיגה משפחתית, לא הייתה בכלל התלבטות - היה ברור שהולכים לחגוג במסעדת הפגודה. והנה, לפני כחודשיים חזרתי לשם שוב, והפעם כדי לחגוג לאמא שלי רחל יומולדת. לא עברה לי במחשבה מסעדה אחרת שבה נוכל לחגוג בצוותא ולהעלות זיכרונות מהילדות. בכל פעם שאני מגיע לשם אני מוצף באותם טעמים, אותם ריחות, אותה קבלת פנים חמה שתמיד הייתה שם. עד היום הבעלים של המקום, ורד גרוס, משמרת את הטעמים, את השירות ואת קבלת הפנים החמה ולכן מבחינתי, גם כילד שגדל בטבריה וגם כמי שמגיע אליה היום, להגיע לפגודה זה פשוט לבוא הביתה. ואגב, במסעדת הבית של משפחת גרוס לא אכלנו בילדות, כי היא לא הייתה כשרה.
