עידן רייכל הוא מנהיג מפלגת המרכז של הפופ הישראלי. יש כאן מוזיקאים מורכבים ופרפורמרים מסעירים ממנו, ובכל רגע תמצאו לא מעט זמרים עם קול ונוכחות בימתית מרשימים משלו. אבל לרייכל יש תכונה שאין לאחרים. השילוב החכם שהוא יצר – פזמונים שמזדמזמים אחרי האזנה בודדת, פרסונה מבוישת אך כובשת וצבעים וכלי נגינה שלא נשמעו בעבר במיינסטרים העברי – הפכו אותו לא רק לאחד מהאמנים הכי מצליחים פה, אלא גם לאיש שמספק כיום את התמורה הכי טובה לכרטיס להופעה כאן.
למרות שכל רגע מתוזמן (כולל הסיפורים על בתו שמחליפה את מילות השירים או ילדותו כנגן אקורדיון), וגם החבורה שסביבו נשמעת יותר כפרויקט מלוטש ופחות כלהקה עם אמירה, אי־אפשר שלא להתמסר אליו. ויש למה. כמעט 30 שרים על פני שעתיים וחצי מהודקות.
כמה דקות לתוך ההופעה של רייכל והפרויקט בהיכל מנורה — אחת מארבע לרגל השקת אלבומו החדש "ואם תבואי אליי", כל הכרטיסים נמכרו – וגם האדם הכי ציני בקהל נמס. ויש גם מוזיקה – כלי הנשיפה שנוספו ל"בלילה" ופתחו והעצימו אותו או "רוב השעות" המעולה שמעיף את כולם — והיא נשמעת קריסטלית גם על הבמה, ובמנורה זהו הישג כפול.
גם החומרים שרייכל כתב במחשבה על הקהל בחו"ל מתקבלים בחום אצל דוברי העברית. רייכל והפרויקט מדלגים בין השפעות תימניות עם גוון צועני לחגיגה אתיופית במקצב דיסקו. בשבוע שבו צעירי העדה האתיופית יצאו למחות כנגד האפליה, רייכל העלה כמה מהם לבמה והם רקדו כשאלפים מריעים להם מהיציעים וסיפק תמונת מראה מרגשת שהיא ניצחון גדול על המציאות.
