היום מציינים את יום המשפחה. אבל מה זו בעצם משפחה ישראלית טיפוסית? ב־2019 המושג "משפחה" שונה לגמרי מההגדרה שנחשבה פעם למסורתית. משפחה היא כבר לא בהכרח "אבא, אמא, שלושה ילדים וכלב", אלא יכולה לכלול הרכבים שונים ומגוונים. פעם היה נדיר למצוא משפחה שכוללת שני אבות ותאומים — היום זאת המציאות בבתים רבים בארץ. כן, המשפחה הישראלית עברה שינויים דרמטיים בעשורים האחרים ולא רק מהבחינה של זהות ההורים, אלא גם בכל מה שקשור לזמן האיכות עם הילדים, החיים על המסלול המהיר, התובענות והשעות הארוכות בעבודה וגם כמובן הסמאטרפונים שגוזלים כל שנייה פנויה. אז מה זה אומר להיות משפחה במאה ה־21? מה הרווחנו ומה איבדנו במהלך הזמן? איך השינויים הטכנולוגיים מקשים על ההורות שלנו, איך יוקר המחיה הורס לנו את היחסים עם הילדים ומדוע נדמה לנו שהיום להתגרש זה לא כל כך נורא?
"היום משפחה זה כבר לא רק אמא ואבא, זה מזמן לא כזה שמרני. בעידן של היום ההורים נקראים 'מבוגרים אחראים' שדואגים לילדים", אומרת מיכל דליות. אשת החינוך הישראלית הוותיקה, שהפכה למותג של הורות נכונה, יודעת שגם ב־2019 ההגדרה הזו עדיין יכולה להפחיד, לכן היא ממהרת להסביר: "מה שהשתנה במהלך השנים הוא לא הערך של המשפחה עצמה, של החשיבות שלה. השינוי הוא בהגדרה של מי יכולים להשתייך למשפחה ומי עונים להגדרה של בני משפחה בעידן הנוכחי".
ומי באמת עונים על ההגדרה הזו במאה ה־21?
"גננת שפעם הייתה שולחת לבית של הילד מכתב חשוב להורים שלו ואז או אמא או אבא היו מקבלים אותו — היום הגננת צריכה לשלוח ווטסאפ גם לאמא וגם לאבא כי הם גרושים. פעם ביום המשפחה היו מדברים בגן על שני ההורים, אבל היום לא בכל משפחה יש אבא או אמא, יש מגוון סוגי הורים אז צריך להתאים את השיח לאותו מגוון".
הנראות של המשפחה ישראלית כיום מאוד מגוונת — ילדים שמוקפים באמא ואבא, באמא ואמא, באבא ובשתי אמהות, בשתי אמהות ובשלושה אבות ועוד ועוד. "אפשר לא לאהוב את זה, אפשר לשנוא את זה ואפשר להיות חלק מזה אבל זו המציאות", אומרת דליות. "זה כאן וזה קיים בלי שום קשר לעמדות של כל אחד מאיתנו כלפי הנושא. בגלל זה במערכת החינוך חייבים לבצע את ההתאמות הנדרשות".
מה לדעתך ההבדל העיקרי בין משפחה של פעם למשפחה של היום?
"אחד ההבדלים העיקרים נכון להיום זה השותפות של בן הזוג במה שפעם היו תפקידים סטריאוטיפיים של האישה. היום לשאול אישה אם בעלה עוזר לה בבית זאת פשוט שאלה מעליבה כי היא יוצאת מתוך הנחה שעבודות הבית מיועדות לאישה והגבר רק צריך לעזור אם יוצא לו. ההבנה שכל תפקידי ההורות — ניקיון, בישול וסיפור לפני השינה — היא נחלתם של שני ההורים זאת בעיניי הרוח החדשה של המשפחות והדבר הכי נפלא שיכול להיות. אני מאחלת לכל האבות שהם ירצו לקחת חלק פעיל בגידול הילדים ולא ישאירו את זה לנשים שלהם".
מי שמרחיבה עוד יותר את היריעה בסימון ההבדלים בין המשפחה של פעם לזו של היום היא מדריכת ההורים עדי הרפז, שמכוונת זרקור אל העובדה שאיבדנו את מעגל התמיכה של המשפחה המורחבת שהיה לנו פעם. "משחר ההיסטוריה משפחות חיו בשבטים והורים צעירים לא התנתקו מהמשפחה הגרעינית ולכן זכו לתמיכה נרחבת בחיי היומיום ובגידול הילדים", אומרת הרפז. "גם אם ניקח שני דורות אחורה, אז רוב הצעירים עדיין נהגו לגור ליד ההורים וזכו להרבה עזרה של סבתות וסבים, דודים ובני דודים, קודם כל ברמה הטכנית של בישולים, ניקיונות, שמרטפות, חינוך, כביסות, וגם ברמה הרגשית, כך שאף אחד לא הרגיש לבד מול העולם, ותמיד ידעו שיש על מי להישען. להורים הצעירים היה גם מודל של משפחתיות מחבקת ועוטפת ושל הורים וסבים. היום התפקיד ההורי מוטל רק על כתפי ההורים, שהם בעצם המבוגרים האחראים היחידים בשטח, ומדובר בקושי אמיתי עבור הורים צעירים, שצריכים להחזיק את כל מבנה המשפחה בלי תמיכה אמיתית".
חלק מחוסר התמיכה הזה מתבטא גם בכך שלהורים הצעירים של היום אין מספיק זמן להתייחס לילדים שלהם, כיוון שהם נמצאים במלכוד של חיים על המסלול המהיר: "ההורים גם צריכים לפרנס, גם צריכים להגשים את עצמם, גם להיות הורים טובים מספיק, והכל תוך כדי תנועה, כאשר אנחנו מתאמצים כל הזמן 'לתקתק'", אומרת הרפז. "ואם יש משהו שאי־אפשר 'לתקתק' — זה יחסי הורים וילדים".
אז מה עושים?
"אין לנו ברירה, אנחנו חייבים לחזור ולהיות נוכחים באמת, גם מנטלית וגם תפקודית, בחיי הילדים שלנו, גם אם הנוכחות הזו היא לפרקי זמן קצרים מאשר בעבר", אומרת הרפז. "הרי ברוב הזמן, גם כאשר אנחנו נוכחים פיזית, מנטלית אנחנו נמצאים במקום אחר לגמרי, חושבים על העבודה, על המחר, על עצמנו, על הדאגות, והילדים שלנו, שהם יצורים חכמים ובריאים מאוד, מפתחים התנהגויות פרועות ומפריעות, כדי ללכוד את תשומת הלב".
זה שעברנו לגדל את הקריירה שלנו ואת חשבונות הפייסבוק שלנו במקום את הילדים שלנו, לא אומר שהצורך האנושי השתנה. "ילדים עדיין צריכים יחס ואהבה, וזה לא ישתנה לעולם", מסכמת הרפז.
על חשיבות הנוכחות ההורית דווקא ב־2019 מדבר גם הפרופסור לפסיכולוגיה עמוס רולידר, שמלווה כבר שנים רבות הורים וילדים, ומכיר מקרוב מאוד את השינויים שמתרחשים במשפחה הישראלית. "מהותה ומשמעותה של המשפחה זו השהות המשותפת. הדבר הכי חשוב במשפחה זה להיות ביחד והיום הביחד הזה מתאפשר פחות ופחות", אומר רולידר. "אנחנו כבר לא זמינים האחד לשני כמו בעבר, בעיקר ההורים פחות ופחות זמינים לילדים שלהם", אומר פרופ' רולידר וכמו רבים אחרים שם בעצם את האצבע על הממד הבעייתי ביותר של העידן שלנו — הזמן. או יותר נכון — היעדר הזמן. "כאשר בוחנים מה קורה היום לילדים בני שנתיים עד חמש, הרי שהם נמצאים הרבה פחות בחברת ההורים שלהם ומי שבעצם נמצא איתם, הם אנשים חיצוניים שדואגים להם. ההורה של היום, לא משנה באיזה מבנה של משפחה, נמצא הרבה מחוץ לבית. זה לא מפני שהוא רוצה בכך, אלא כיוון שעם השנים חלו תמורות בחיינו", אומר פרופ' רולידר, שמשמש גם כדיקן הסטודנטים במכללה האקדמית כנרת.
הורים לא יכולים להחליט שהם עושים סטופ.
"להורה של היום יש הרבה יותר הזדמנויות להגשים את עצמו, להתקדם, לעבוד, וזה לא משהו שקל לוותר עליו. נוסיף לזה את העניין שישראל זו גם מדינה יקרה מאוד למחיה ולכן אצלנו שני ההורים חייבים לצאת להגשים יעדים כלכליים כדי להצליח לסיים את החודש ולהעניק לילדים שלהם את החינוך הטוב ביותר ואת הביטחון המרבי, שכאמור עולים הרבה מאוד כסף".
הפתרון של רולידר אינו גורף. גם לא בטוח שכל אחד יוכל לעמוד בו, והוא קשור, איך לא, במחיר שגובה מאיתנו גם עידן המסכים. כי אם לא מספיק שאנחנו עובדים ועסוקים כל הזמן, הרי שמעט הפנאי שאנחנו כן מצליחים לגרד, מושקע במסכי המחשב השונים שבולעים אותנו לתוכם. ולכן אומר פרופ' רולידר, היום רלוונטי יותר מאי פעם להניח את המסכים בצד ולחזור לחיות בעולם האמיתי, היכן שמתקיימים החיים האמיתיים שלנו ושל הילדים שלנו. נכון, הוא אומר, ההתמכרות הזו "נפלה" עלינו בלי שאנחנו יודעים איך להתמודד איתה, בלי שעדיין פיתחנו מנגנוני הסתגלות והגנה, ולכן חשוב מאוד שנערוך בדק בית כדי לראות איך אנחנו מתמודדים עם המציאות הדיגיטלית בלי לאבד את המציאות שלנו.
ואפרופו היבשת הדיגיטלית אליה כולנו עברנו או הוגלינו שלא מרצון, סדרת הכתבות שמתפרסמת כאן במוסף "24 שעות" על הסכנות שאורבות לילדים שלנו ברשתות החברתיות היא בבחינת תמרורי אזהרה שהורים צריכים לשנן לא רק ביום המשפחה. "המרחב הדיגיטלי הפרוץ והמסוכן מייצר עבור ההורים הרבה מאוד ערפול וחרדה, ולכן גם ההורות שלנו מלאה בחרדות", אומרת הפסיכולוגית ד"ר מיכל דולב, מנהלת המרכז לחקר פגיעות במרחב המקוון שבמכללת אורנים. "כיוון שאנחנו מבינים שיש יבשת שלמה ומסוכנת שהילדים שלנו משוטטים בה בעצמם, בלי התיווך שלנו, זה מאוד מערער אותנו בתור הורים. אבל במקום לשבת ולהנחות את הילדים איך להתנהג בתוך הסיטואציה, איך לנהל אותה וכיצד להתמודד איתה, יש הרבה מאוד הורים שמעדיפים לבלוש אחרי הילדים שלהם ומחטטים להם בנייד מאחורי גבם, וזה בדיוק מה שלא צריך לעשות, כיוון שזה מערער את האמון שבין ההורה והילד", אומרת ד"ר דולב ובאותה הנשימה מסבירה מדוע זה קורה. "הטעות מתבצעת כיוון שלהורים של היום אין דפוס קודם להישען עליו או לשחזר מתוכו. הסיטואציות שההורים שלנו נתקלו בהן כאשר הם גידלו אותנו כבר לא רלוונטיות לגבינו כיום כהורים, ולכן אני לא יכולה לשחזר משיחות עם ההורים שלי באלף הקודם מה לומר לילדים שלי במאה ה־21. כהורה בהווה אני צריכה להתמודד עם שאלות חדשות, לא רק כלפי הילדים אלא גם כלפי עצמי כהורה וכמבוגר".
ד"ר דולב נותנת דוגמה למצבים שבהם ילדים ובני נוער באירופה תובעים את הוריהם על כך שהעלו לרשתות תמונות שלהם בלי אישור. "זה שהילד הוא 'שלי' לא אומר שיש לי את הזכות להפיץ תמונות שלו בלי אישור ולהפר את הפרטיות שלו, ואם אני לא אזכור זאת ולא אכבד את פרטיותו בתור הורה, הוא לא יצליח ליישם את זה בחייו, לא בהווה ולא בעתיד".
שדולת הנשים בישראל מקדמת מספר צעדים מול משרדי הממשלה, שמטרתם לייצר מדיניות שתביא להקלה בלחץ הגדול שנמצאות בו משפחות בישראל. "המשפחה הישראלית נמצאת היום בסיר לחץ", אומרת מיכל גרא מרגליות, מנכ"לית שדולת הנשים בישראל. "קידום האיזון בין הבית לעבודה הוא לא החלטה בודדת של עובד או עובדת, או של חברה עסקית מסוימת. המדיניות של הממשלה מעצבת את המבנה של שוק התעסוקה — אם לגברים תהיה חופשת לידה, כמה שעות בשבוע יעבדו וכמה פעמים יוכלו לצאת לאסוף את הילדים מהמסגרות החינוכיות. המדדים העולמיים מצביעים שהתחושה הפרטית שלנו נכונה. אנחנו במצב גרוע היום והגיע הזמן לשינוי מערכתי".
העובדה שעברנו לחיות על המסלול המהיר ושאנחנו כבר לא באמת נוכחים בחיי הילדים שלנו חושפת אותם לא רק למלתעות המסכים ולציפורני העולם המקוון, אלא גם פוגעת ביכולת שלהם להרגיש שייכים ומשמעותיים. המשפחות של היום יוצאות פחות לטיולים, כמעט לא אוכלות יחד בערב ולא נהנות כמו פעם מזמן איכות. על חשיבות הארוחה המשפחתית נכתבו עשרות מאמרים וספרים, ואנחנו גם עוסקים בה בהרחבה ב"ידיעות אחרונות" כבר שנים רבות. הורים רבים נמצאים בלופ של רגשות אשמה גם בגלל חוסר היכולת לקיים מדי יום ארוחה משפחתית, וגם בגלל היעדר הזמן שמונע השקעה במזון בריא.
"אנחנו נמצאים בעידן מאוד לא פשוט, שבו אנחנו מנסים לג'נגל בין קריירה, משפחה וזוגיות. חשוב לנו להיראות טוב ולהשקיע בבריאות שלנו, ואת כל המשימות האלה קשה מאוד להכניס במהלך יום אחד", אומרת אלמוג גולד, נטורופתית ומטפלת משפחתית באמצעות תזונה. "עם זאת, אנחנו מודעים מאוד ומכירים בעומס וזה יוצר המון רגשות אשם סביב איכות התזונה וזמן הארוחות עם הילדים שלנו. המון משפחות שאני פוגשת מתנהלות סביב השאלה מה זה אוכל איכותי, איך מצליחים לאכול בכל יום ארוחה משפחתית בריאה וקבועה, למרות הלו"ז הדוחק. הורים מודעים לסכנות שבסוכר, בשומן, במזון המעובד, ועדיין אין לנו באמת זמן להתמודד עם כל אלה בפועל ולבשל אוכל איטי ומזין בכל יום. לכן במקום להאשים את עצמנו, אנחנו צריכים לראות מה אנחנו כן מצליחים לעשות, ולהיות סלחנים לעצמנו, כדי לא להכניס לחץ מיותר לחיים".
ואיך בכל זאת משפחה על המסלול המהיר יכולה לאכול בריא?
"הטיפ הכי טוב הוא לבנות חזון תזונתי, איך אנחנו רוצים שהמשפחה שלנו תתנהל מבחינת תזונה. לשאול את עצמנו אם היינו רוצים לאכול יותר ירקות או לנסות דברים יותר חדשים, ואפילו איך היינו רוצים לאכול: האם הביחד הכי חשוב לנו, או שחשוב יותר לבשל ביחד בסוף השבוע אוכל שנאכל כל אחד לבד במהלכו. לחשוב איך המזון יכול לשרת אותנו כמשפחה ברמה הכי עמוקה שיש. השיח על אוכל פותח בפנינו המון דברים חדשים, אנו יכולים לגלות דברים חדשים על מי שהכי קרוב אלינו ואפילו על עצמנו, וזה משהו שמאוד מקרב ויכול להביא אותנו לצעד חשוב כמשפחה".
ומה עושים כאשר המשפחה מתפרקת? איך ממשיכים לקיים יומיום שאינו משותף להורים, אבל בלי שירסק את הילדים? גאיה קורן, שמלווה זוגות בתהליכי גירושים, (גילוי נאות: קורן כותבת ב"ידיעות אחרונות"), אומרת שאין דבר כזה לפרק משפחה — יש דבר כזה לבנות משפחה אחרת. "זו צריכה להיות נקודת המוצא של הורים שמתגרשים. דיבור במונחים כמו פירוק או כישלון המערכת הזוגית והמשפחתית לא מועיל לאף אחד. המשפחה של המאה ה־21 צריכה להתרגל לרעיון שהיום כל משפחה שלישית מתגרשת וכל משפחה שנייה חולמת להתגרש, והעניין הוא לקבל את זה שמה שהחשבנו פעם כאמת מוחלטת, יש לו עוד כמה צורות. כמו שפעם לא היינו מעלים על הדעת שיהיו זוגות של גברים נשואים או שיהיו שתי אמהות, אז פעם גם לא היה מקובל להתגרש, ואילו היום התא המשפחתי נראה אחרת. ככל שהילדים יקבלו את העניין כמשהו טבעי ונורמלי, הגירושים לא ייתפסו על ידם כעניין איום ונורא".
אבל אולי בגלל זה זוגות מתגרשים היום הרבה יותר בקלות מאשר פעם.
"נכון, כי היום אנשים שמים את עצמם במרכז ושואלים את עצמם איך ייראו חייהם בעתיד. וכן, יש אנשים שהשאלות הללו גורמות להם להתגרש. רק בשנים האחרונות אנשים מתחילים להבין שזה בסדר לראות מה הרצונות שלך כיחיד, ולא כחלק מתוך זוג. אני מאוד מאמינה באהבה, בזוגיות, במשפחתיות, אבל מוסד הנישואים פשט את הרגל והיום צריך ליצור למשפחה מודל חדש, כי לא יכול להיות שיש כל כך הרבה מקרי גירושים, וזה רק עולה ועולה ואנשים עדיין ממשיכים להתחתן". •
בבית משפחת הירשברג יש שלושה ילדים ושני הורים עם קריירות מצליחות שעובדים מסביב לשעון, חוזרים הביתה בלילה וטסים הרבה לחו"ל מטעם העבודה. איך מסתדרים? נעזרים בסבא וסבתא, מטפלת צמודה וניצול של כל רגע פנוי
עו"ד דנה הירשברג היא מנכ"לית חברת "כארדיל" ויועצת אסטרטגית של גופי ענק במשק, ובעלה עמיר הוא שותף בקבוצת "פיננסים לישראל". שניהם מגדירים את עצמם קרייריסטים מורעלים, ולא פעם חוזרים הביתה הרבה אחרי שעת ארוחת הערב. אז איך בכל זאת מנהלים משפחה שיש בה שלושה ילדים חמודים, רואי בן ה־11, אורי בת ה־8 ועידו בן ה־7?
"שנינו נמצאים במרוץ יומיומי סביב לוח זמנים צפוף ומלא בכנסים ונסיעות לחו"ל, אז קשה לנהל סדר יום קבוע מול הילדים, אבל אנחנו עושים הכל כדי שלא ירגישו במחסור כלשהו בהורים", אומרת דנה.
איך מתרגמים את זה למציאות?
"בכל שעה פנויה שיש לי, במיוחד בצהריים, אני נוסעת לבית הוריי הגרים בסמיכות אלינו ואוכלת ארוחת צהריים עם הילדים. אני מנהלת איתם שיחות וזה נותן לי הרגשה טובה שאם באותו יום אני מגיעה ב־22:00 בלילה, לא פיספסתי אותם. הייתי איתם, אכלנו יחד לפחות ארוחה אחת ודיברנו".
ומה לגבי הדברים הקבועים והקטנים שצריך לאורך היום, אוכל ועזרה בשיעורים?
"יש לנו מטפלת צמודה שהייתה סייעת בגן ששלושת הילדים גדלו בו, הילדים מכירים אותה כמעט מגיל אפס, והיא מסייעת מאוד בכל ניהול משק הבית והטיפול בילדים".
אבל הזוג הירשברג מבין שכל זה לא מספיק אם לא צוברים מספיק שעות איכות משפחתיות, אז בסוף השבוע העבודה זזה הצידה ונותנת את הבכורה למשפחה. "יש לנו חוק בבית: מיום חמישי בערב ועד יום ראשון בבוקר אין עבודה. אין טלפונים ואין מיילים. אני ובעלי מקדישים 100 אחוז למשפחה ומשתדלים מאוד לפצות את הילדים על כל שעות החסר שלהם במשך השבוע", אומרת דנה.
"לא פעם ולא פעמיים אני ובעלי הפסדנו לקוחות או עסקאות בשל העובדה שלא היינו מוכנים להתפנות בשישי או בשבת לפגישות עסקיות או לשבת שעות רבות מול מסכי המחשב, אבל בשורה התחתונה המודל שלנו הוא משפחה קרייריסטית. ילדים גדלים להיות בדיוק כמו מודל החיקוי שלהם, ולדעתי הם יהיו עוד יותר טובים מאיתנו ולא פחות משפחתיים".
עם שבעה ילדים ועוד חמישה חיילים מאומצים, מזל שמשפחת אשכנזי יכולה ליהנות משירותי הכביסה של הקיבוץ הדתי בו היא מתגוררת. למרות ששני ההורים עובדים והמשימות לא נגמרות, הם מעידים שהמשפחה הגדולה היא "נחת ואושר גדול"
ילדים זה שמחה, כידוע, אבל גם לא מעט עבודה. ולכן כשרואים משפחה כמו של ליאת ושלום אשכנזי, לא נותר אלא להוריד את הכובע בהתפעלות. הזוג אשכנזי מתגורר בקיבוץ הדתי לביא ומגדל שם את שבעת ילדיהם, מתוכם שני זוגות תאומים. אורי ואריאל (19), אליאב (16), רעיה (14), יהל ואחינועם (10) ועדיה (4) חולקים את משק הבית גם עם חמישה חיילים בודדים שהמשפחה אימצה, ומהווים לפי עדות ההורים "ילדים שלנו לכל דבר". שלום הוא המנכ"ל של מלון הקיבוץ, וליאת מנהלת תוכנית ארצית לנוער בסיכון.
איך זה לגדל משפחה עם 7 ילדים בקיבוץ?
"נחת ואושר גדול. משתדלים לתת לכל ילד את המרחב שלו ולתת לו להתפתח במה שמתאים לו. כיף לשבת לארוחת ערב כולם ביחד, למרות שלא תמיד יוצא כי לכל אחד יש תורנות בזמן אחר. במהלך חודשי הקיץ הילדים מבלים עם חברים בקיבוץ עד שעות הלילה והמבוגרים יושבים בחוץ על הדשא".
זה בטח נוח שאתה עובד בתוך הקיבוץ.
"במשך היום הילדים יודעים שהם יכולים לבוא לאבא ולהשאיר את התיק בדרך חזרה מבית ספר. יש לי קבוע במגירה ממתקים עבור הילדים שמפתיעים אותי במשרד. מכיוון שהעבודה בקיבוץ, אפשר לצאת למסיבות בגן, לימוד פרשת שבוע וכו'. שיעורי בית זה כבר התפקיד של אמא".
יש חלוקת עבודה בבית?
"אני אחראי על חלק מהבישולים של שבת או ארוחת הערב, אבל רוב הנטל של עבודות הבית נופל על ליאת, חוץ מהכביסות שנשלחות למרבה המזל למכבסה של הקיבוץ".
איזה ערכים הכי חשובים לכם כהורים שמחנכים את הילדים, במיוחד כחברי קיבוץ דתי?
"אנחנו משתדלים לחנך את ילדינו לערכי תורה ועבודה, שכל אדם צריך ליהנות מיגיע כפיו ולעמול כדי להתפרנס בכבוד, וגם לאהבת הזולת ולחסד. אנחנו משתדלים גם להדגים לילדים את זה בעצמנו. לפני כשנתיים וחצי תרמתי כליה לבחור בשם סער נחמני ומאז יש קשר חם בין המשפחות".
שרית פריגן התגרשה, מגדלת לבדה את שני ילדיה, וצריכה לדאוג גם לפרנסה וגם לחינוך. אז היא הקימה עסק והילדים מצטרפים אליה לאירועים עם המחברות של שיעורי הבית
שרית פריגן מעידה על עצמה שהיא האמא והאבא של ילדיה — פשוטו כמשמעו: לבדה היא מחנכת, מחבקת וגם מפרנסת את שני ילדיה, איתן (6.5) ושייה (8), בלי כל סיוע כספי וללא אביהם.
"הכלל המוביל אותי כמפרנסת יחידה זה להיות לצד הילדים שלי, לדאוג להם להכל, לחנך אותם ולדאוג שהם רוב הזמן יהיו ילדים שמחים", אומרת פריגן. "במדינה כמו שלנו, לצערי זה לא קל להיות חד־הורית ומפרנסת ראשית. אז מלמדים את הדור הצעיר שבחיים לא קל, ובעבודה קשה משיגים הכל. זה חלק מהחינוך שלי את הילדים כבר מגיל צעיר".
באין סיוע עם הילדים או עודף כסף, אחרי הגירושים החליטה שרית להרים עסק שיאפשר לה לפרנס ולהישאר קרובה לילדים בלי בייביסיטר יקרה. "לאח שלי יש מטעים עם פירות טריים ומגוונים. לפני שנה וחצי החלטתי להקים את priganshakes, עגלות מעוצבות על גלגלים שאני משנעת מאירוע לאירוע, בהן אני מכינה שייקים מיוחדים וטריים מפירות טבעיים וגם בשילוב אלכוהול. זו עבודה אינטנסיבית מאוד בחודשי הקיץ, כך שזה בדיוק נופל על תקופת החופש הגדול, אז הילדים צמודים אליי".
איך זה משתלב?
"לימדתי אותם לסייע לי בעסק ברמת מה שילדים יכולים לעזור איתו. זה גם מחנך אותך למשמעת וגם על הדרך הם עושים כיף עם אמא, שלא לדבר על כך שזה חוסך הרבה כסף שממילא אין לאם חד־הורית. בחרתי בעבודה כזו כדי שבחורף, למשל, כשהעבודה יותר רגועה, אני נטו איתם כל הזמן. פה ושם כשהם במסגרות בית ספר או חוגים אני מוסיפה אירוע מזדמן, אבל הם משתלבים יפה. אני אפילו חושבת שהם נהנים להיות חלק מהעסק של אמא שלהם! אבל מה, שיעורי בית לא מפספסים, עושים על עגלת הוופל או השייקים אם לא הספקנו בבית".
נתאי ודרור אנגל־יפה נסעו לארצות־הברית והשקיעו את כל מה שיש להם עבור הזכות להחזיק בידיים את בתם הבכורה, עכשיו רק נשאר להם להילחם בביורוקרטיה הישראלית
הרגע שבו נולדה התינוקת היה המרגש ביותר בחייהם. דרור נכח בניתוח הקיסרי וראה את הילדה הראשונה שלהם מגיחה לאוויר העולם. נתאי המתין בהתרגשות מעבר לדלת. לפני חמש שנים החליטו דרור ונתאי אנגל־יפה, שהם רוצים להביא יחד ילדים לעולם. זה קרה אחרי שנולדה להם אחיינית, ביתם של אחיו הגדול של דרור ובן זוגו.
"שש שנים אנחנו יחד", מספר דרור. האהבה בין השניים פרחה. הם נישאו בניו־יורק ולפני שנתיים ערכו מסיבת חתונה לכל המשפחה והחברים כאן בישראל. חיתנה אותם הרבה אילה שני, דודתו של דרור שבעצמה חיה עם בת זוג.
נרשמתם כנשואים במשרד הפנים?
"לא. יש הרבה ביורוקרטיה ואנחנו צריכים לחשוב איך עושים את זה, במיוחד עכשיו כשתינוקת שלנו נולדה. אנחנו רוצים לרשום אותה כאזרחית ואת שנינו כהורים".
זה עוד לא קרה?
"אנחנו ממתינים לאישור, הרווחה צריכה לתת את הסכמתה שגם האב השני הוא אביה. עברנו את כל הביורוקרטיה של ארצות־הברית כדי לעבור את הביורוקרטיה של ישראל".
התינוקת נולדה באוקלהומה, ארצות־הברית, "בעזרתה של קייטי הפונדקאית שלנו, שהפכה להיות משפחה שלנו". את ההיריון הם ליוו בשלט רחוק אבל היו בקשר הדוק עם קייטי לאורך כל הדרך. "הגענו שבועיים לפני הלידה. בלידה עצמה היא הזמינה אחד מאיתנו להיות איתה. אמרנו לבעלה שייכנס והוא אמר, 'מה פתאום. אני יודע מה זה להיות בלידה של הילדים שלך. אחד מכם חייב להיכנס'. זה היה אחד האירועים המרגשים בחיי", מספר דרור.
איך מקבלים את המשפחה שלכם בארץ?
"במשפחה שלי", אומר דרור, "זה לא כזה מיוחד. יש לי בת דודה לסבית, אחי הגדול הומו ודודה שלי שחיתנה אותנו חיה עם בת זוג".
נתאי: "הסביבה הקרובה מחבקת ומתעניינת. המשפחה שמחה עד הגג, כולם נורא חיכו שנחזור עם התינוקת. מדי פעם יש שאלות של אנשים מתוך חוסר הבנה, אבל גם השאלות האלה מגיעות ממקום דואג".
איפה הקשיים שלכם?
"הדברים הרעים ואפילו המשפילים שבאמת נזכור זה הביורוקרטיה הישראלית. נלחמתי, נסעתי למדינות אחרות ושילמתי את כל הכסף שאי פעם היה לי כדי שתהיה לי הזכות שהילדה שלי תבוא לעולם והמדינה לא מקלה".
לאורנה דונת נמאס ששואלים אותה: "את לא רוצה להיות אמא ולהקים משפחה?"
אני לא יכולה למנות את מספר הפעמים שבהן נשאלתי: "מה, את לא רוצה שתהיה לך משפחה?" רק בגלל שאינני רוצה להיות אמא. אינני אמא, ויש לי משפחה.
בחברה שבה משפחה מוגדרת בעיקר על פי קשרי דם, מי מאיתנו שלא מעוניינת להיות אמא — נוטה להיתפס כחסרת משפחה, כבודדה וכאומללה. אבל הבאת ילדים לעולם היא לא הדרך היחידה שבה נזכה להקיף את עצמנו באהבה, בתשומת לב, בתמיכה, באכפתיות ובאפשרות להיות מי שאנחנו — אותם צרכים שמזוהים עם משפחתיות.
בנות ובני זוג, חברות וחברים בלב ובנפש, עשויים אף הם להיות דמויות מרכזיות וקרובות בתסריט חיינו — לא פחות מאשר הורים, ילדים, אחיות ואחים. אין זה אומר שמערכות היחסים איתם לא תנחלנה אכזבות וכאב לעיתים, אולם לא אחת כך הוא גם במשפחותינו הביולוגיות, למרות מה שהובטח לנו. ההנחה שלמי שאין ילדות וילדים אין משפחה היא הנחה צרה מאוד שמפספסת עולמות שלמים של אנשים בשר ודם. הלוואי שבשנים הבאות לא נופיע בבוקסות שמסמנות את "היוצא מן הכלל"; זה יהיה היום שבו יהיה ברור לכל שהכלל הוא שאין כלל, משום שישנו ריבוי של התארגנויות משפחתיות ושל מערכות יחסים יפות בינינו, בנות ובני אדם.
עמית דוידי חלק עם אשתו את חופשת הלידה והיה שם כדי לגדל את בנו הקטן מגיל אפס. עכשיו הוא יודע לזהות מתי הילד רעב, עייף או חולה, או כמו שהוא מנסח את זה — "כל הדברים שמיוחסים לאינטואיציה נשית"
עמית דוידי ויעל שוסטר מרחובות מגדלים באהבה את שני ילדיה הגדולים של יעל מנישואים קודמים ואת ניצן, בנם המשותף שנולד לפני שנה ותשעה חודשים.
"חמש שנים אנחנו יחד. לשנינו היה חשוב לחלוק את חופשת הלידה. יעל לקחה קרוב לשלושה חודשים ואני לקחתי עוד חודשיים וחצי. זה היה לשנינו מובן מאליו שכך אנחנו רוצים לנהל את חיינו. לא היה סיכוי שאתן לאשתי ליהנות מכל הכיף", צוחק עמית, "ולשנינו מאד חשוב השוויון המגדרי. עם הזמן הבנו שחופשת הלידה שלי היתה הרבה מעבר לשוויון מגדרי".
כמו מה?
"למשל לא היה מצב שאשתי צריכה לתת לי תדריך לפני שהיא יוצאת מהבית. ידעתי לזהות מתי התינוק שלי עייף, רעב, חולה, כל הדברים שמיוחסים לאינטואיציה נשית. כמות הביטחון שזה נתן לי להיות עם ניצן היא עצומה. בחודשיים וחצי שהייתי איתו הוא גם התחיל לחייך יותר, ויכולתי לעשות טיזינג לאשתי — שהוא מחייך אלי יותר מאשר אליה. בניגוד לתינוקות של חברים, לא היה מצב שאשתי יוצאת מהחדר והוא בוכה".
איך קיבלו את הרצון שלך לצאת לחופשת לידה בעבודה?
"הבוס שלי היה מדהים וישר אמר 'אין בעיה'. ניצלתי את ימי החופשה, עשיתי כל מה שאפשר מבלי השמשכורת תיפגע והוא איפשר לי לעשות את זה. היום אני מרגיש שאני שגריר של העניין, ממליץ לכל אבא לקחת חופשת לידה. מה שעשינו, יעל ואני, בונה את המשפחה שלנו כתא משותף".
איך הילדים הגדולים קיבלו את ניצן ואת חופשת הלידה שלקחת?
"בחופשת הלידה, יכולתי להיות גם איתם יותר. אני רואה בהם ילדים שלי לכל דבר ועניין והם רואים בי הורה. הם לא קוראים לי 'אבא' כי יש להם אבא, אבל אני מאכיל, מסיע לחוגים, מתעורר בלילה, מכין איתם שיעורי בית וכמובן גם באהבה, בטיולים משפחתיים, בחיבוקים. זאת המשפחה שלי".
