כיכרות לחם של מכשפות // או. הנרי - מאנגלית: דפנה רוזנבליט - כתר - 127 עמ'
ברובד המיידי, תשעת הסיפורים הקצרים של או. הנרי שקובצו כאן מהנים לקריאה. קחו למשל את 'הכופר על הצ'יף האדום', סיפור על צמד נוכלים שמתכננים לחטוף ילד ולהשיבו תמורת כופר, אלא שהילד מתגלה כקרצייה רצינית והם בסוף מוכנים לשלם על מנת שמשפחתו, שדווקא לא ממהרת להחזיר אותו אליה, תיקח אותו כבר מידם. שיא קומי בסיפור הזה הוא מה שניתן לכנות זרם התודעה של הילד, שמתיש את החוטפים: "זה ממש מוצא חן בעיניי. עוד אף פעם לא ישנתי במחנה, אבל היה לי פעם אופוסום מחמד, וביום ההולדת האחרון מלאו לי תשע. אני שונא ללכת לבית ספר. עכברושים טרפו שש־עשרה ביצים מהתרנגולות המנוקדות של הדודה של ג'ימי טלבוט. יש אינדיאנים אמיתיים ביער הזה? אני רוצה עוד קצת רוטב. כשהעצים זזים הם עושים רוח?"
לאו. הנרי (1862־1910) יש חיבה לנוכלים לא מאיימים - הוא עצמו, כידוע, ישב בכלא בעקבות מעילה - או לכאלה שמתגלים בטוב ליבם. התנהגות טובה מפתיעה כזו של עבריין, שמתגלה בסוף הסיפור 'חזרה למוטב ושכרה', וגם תגובתו של הבלש שמתחקה אחריו, העבירו צמרמורת בחוט השדרה שלי. כמעט בעל כורחי. מלבד עבריינים לא מזיקים, עוסק הקובץ בהרחבה בעיקר באמנים, בעיקר אמנים כושלים, בניו־יורק. כך, למשל, בסיפור המפורסם 'העלה האחרון', שמתאר מעשה אצילי של צייר זקן ונרגן לטובת ציירת צעירה וחולה. הנרי אוהב, אם כן, להציג פנים מפתיעות ונדיבות של אנשים שעל פניו נעדרים פן נדיב כזה.
חלק מההנאה בסיפורים, שפורסמו במקור בתחילת המאה ה־20, מושתת על מה שניתן לכנות הפתעה סימטרית. כלומר, על הגילוי ששני אנשים התנהגו באופן זהה באופיו. כך בסיפור המפורסם 'מתנת מלכי המזרח', שבו צמד אוהבים מבטאים את אהבתם זה לזו בדרך זהה (אני נזהר שלא לחשוף יותר מדי). כך בסיפור 'העולם והדלת', שבו צמד אוהבים מבטאים את אי־אהבתם זה לזו בדרך זהה. וכך גם ב'אלכי־מאי הכלולות', שבו אב ובת נכנעים בו־זמנית (לא זה כלפי זו, כמובן) לרוח האביב הארוטית שמביא איתו חודש מאי. הסימטריה הזו מעניקה מצד אחד הנאה אסתטית, אבל גורעת מהסיפור מצד אחר. אנחנו מרוויחים הפתעה ותואם, אבל מאבדים אמינות. החיים לא סימטריים. ועד כמה שזיכרוני מגיע, כותב סיפורים קצרים גדול באמת כמו גי דה מופסאן, לא היה מעז להקריב את האמינות לטובת אפקטים של הפתעה ותואם.
במילים אחרות, או. הנרי מפלרטט בסיפורים האלה עם הקיטש. הקיטש של העולם המתובנת מדי שמבטאת הסימטריה. הקיטש של הנוכלים טובי הלב. הקיטש של האהבה שמכניעה גם את הלבבות הצוננים ביותר. הקיטש של הלב הטוב שעולה בערכו על היכולת ליצור אמנות טובה (ב'העלה האחרון' וגם בסיפור 'אש השאול'). עוד על כף החובה היא הנטייה של או. הנרי לשנינות כפייתית ומעט מסורבלת, ולהפגנה ראוותנית של ידע ספרותי ותרבותי.
המבקר הוויקטוריאני הדגול מתיו ארנולד ציטט פעם טענה, שלפיה הביקורת היא עיסוק אובססיבי במציאת מגרעות. בעקבות הקריאה בקובץ הזה התעוררתי לשאול את עצמי האם איני מתמכר כאן לתחביב הביקורתי הלא־מכובד הזה. הרי סיפוריו של או. הנרי מלאים בכושר המצאה, באנרגיה סיפורית, בהומור, בטוב לב ובחוכמה לא מבוטלת. אז מה אני נטפל לחסרונות? אם נהניתי מהקריאה, מה זה משנה אם אכן קיימים ביצירה חסרונות כאלה?
אלו שאלות עקרוניות ויש לי כמה הצעות לתשובות. קודם כל, חלק אינטגרלי מהנאת הקריאה מבחינתי היא ההערכה של היצירה. לא רק ההנאה הסנוביסטית של מציאת פגמים (אם כי גם זו הנאה שאין לזלזל בערכה!) אלא עצם מתיחת הכישורים האינטלקטואליים בבחינת היצירה. וכמובן, אם היצירה עמדה במבחנים השונים, ההנאה הגדולה מההישג שהגיע אליו האמן. שנית, הגישה של "מה זה כבר משנה" מסגירה זלזול ביחס לאמנות, כמו שבאופן כללי הגישה של "מה זה כבר משנה" בחיים עצמם מסגירה דיכאון. אם אנחנו לוקחים את הסיפורת ברצינות - זה בהחלט משנה אם היצירה מתעלה או נכנעת לפגמים. ושלישית, ולגופו של עניין, הפגמים אכן מפריעים ישירות להנאת הקריאה המלאה או למשקל המוסרי של היצירה. אם אני מזהה, למשל, שהסופר מבקש להתחנף אליי (לא משנה אם אתה אמן מצליח, העיקר הוא אם יש לך לב!) או שהוא מסתייע בצירופי מקרים לא סבירים, וכך מחליש את אמונתי ביכולתם של החיים האמיתיים להפתיע - הנאתי מהקריאה פוחתת.
מסכן או. הנרי. העמסתי עליו את לבטי הביקורת שלי. מן הראוי לכן לחזור ולהדגיש: הקריאה בקובץ הסיפורים 'כיכרות לחם של מכשפות' מסבה הנאה רבה, גם אם לא מדובר בספרות גדולה. •
