על הקיר בכניסה ל"שלוה" - המרכז הלאומי לטיפול במוגבלויות, מופיעה כותרת גדולה: "מצאתי ב'שלוה' את שאהבה נפשי" - שמספרת באופן הכי תמציתי את סיפורם של כ־50 זוגות שבאו להתנדב במקום ומצאו זה את זו. "בבואם להעניק אהבה, האהבה מצאה אותם" - מסביר הכיתוב שלצידם, ומי שחי ונושם את המקום, יודע שמדובר בהרבה יותר מאהבה.
ארגון "שלוה" פועל כבר 29 שנים במטרה לטפל בילדים עם מוגבלויות ולסייע לבני משפחותיהם בהתמודדות עם המורכבויות הכרוכות בגידולם, תוך כדי שילובם בחברה. הארגון מציע תוכניות רבות שפתוחות לכל אדם ללא הבדל דת, גזע ומין, ומעניקות מגוון שירותים לאלפי אנשים מגיל ינקות ועד לבגרות ולמעבר לחיים עצמאיים. לאחרונה, המקום נחשף לציבור בזכות הלהקה המורכבת מזמרות ונגנים עם צרכים מיוחדים שנולדה במקום והגיעה לגמר בתוכנית "הכוכב הבא לאירוויזיון", אבל עקב חילול שבת, פרשה מההתמודדות.
בסיפורם של איתמר שבח (30), עורך דין במקצועו וסמנכ"ל הארגון ונאוה (33), מזכירה במחלקת דיור בעמותת "עמינדב", הורים לשלושה מהיישוב נוקדים, יש אפילו שדכן חשוב ומשמעותי - יוסי סמואלס, בנם של קלמן ומלכי אשר הקימו את המרכז לפני שנים. "כשיוסי היה בן 11 חודשים, הוא קיבל חיסון שפגע בו קשות והוא הפך בן לילה לחירש, עיוור והיפראקטיבי", מספר איתמר. "ההורים היו אובדי עצות והסתובבו בכל העולם כדי למצוא דרך לתקשר איתו. בשלב מסוים, מלכי נדרה נדר שאם יצליחו לפרוץ את עולמו של יוסי, היא תקדיש את עצמה לעזור למשפחות אחרות של ילדים עם מוגבלויות שונות. וכך היה - כשהגיע לגיל 8, הם פגשו אישה בשם שושנה וינשטוק, חירשת בעצמה שלימדה אותו את שיטת הלן קלר שזה איות בשפה העברית על כף היד. האמא עמדה במילה שלה וכך בנתה יסוד על יסוד עד ש'שלוה' הגיע למה שהוא היום".
איתמר התחיל להתנדב במקום כשהיה בן 15 - תלמיד תיכון מלא אמביציה לעשייה ורוח התנדבותית. "תמיד חיפשתי להתנדב עם ילדים עם צרכים מיוחדים, כי זה משהו שלא דובר עליו בבית שבו גדלתי. כשהגעתי, התאהבתי. שם האור נגלה. למדתי איך להכיל והחלטתי שזו אוכלוסייה שאני רוצה לעזור לה, להועיל לה ולקדם אותה. הייתי מגיע פעם בשבוע, חנכתי נער, ועם השנים הגדלתי את מכסת הימים עד שהגעתי לשם בכל יום. זאת הסיבה שלא סיימתי בגרויות כנער".
נאוה, המבוגרת ממנו בשלוש שנים, נכנסה לתמונה כעבור שלוש שנים: "עשיתי שירות לאומי ב'שלוה' שבגוש עציון, שזו מעין שלוחה קטנה יותר. זו הייתה שנת השירות השנייה שלי וחיפשתי מקום שבו אוכל לתת את המקסימום, מקום חשוב ומשמעותי. תמיד נרתעתי מהחינוך המיוחד והחלטתי לאתגר את עצמי. היו אז מיונים קפדניים לתפקיד, ומתוך מאות שהגיעו נבחרו 14. הרגשתי שזו זכות".
"יוסי היה צריך ליווי צמוד והיה חשוב שיהיה איתו מי שמכיר את אותה שפת הסימנים שמאפשרת לו לתקשר", מספר איתמר. "שמענו שאחת מבנות השירות יודעת לתקשר בעזרת השיטה".
נאוה, למדת את השיטה ממש?
"זה מאוד סיקרן אותי. ביקשתי להצטרף לבנות שירות שעבדו איתו כשעשיתי לילה ב'שלוה'. שיננתי ושיננתי עד שקלטתי. באותה שבת באתי כדי להגיד שבת שלום ליוסי וקלטתי את איתמר. בשנייה הראשונה אמרתי לעצמי - זה יהיה בעלי. הייתי בת 20, הכי מבוגרת באזור. קלטתי את המסירות שלו ופשוט התלהבתי. לא ידעתי כלום - בן כמה הוא ומי הוא. כששאלתי מה הוא עושה בחיים, אמר שהוא לומד בישיבת שעלבים ולא הבנתי שמדובר בתיכון. חשבתי שהוא בישיבת הסדר שלפני הצבא. הייתי כולי באורות. כששאלתי עליו מסביב צחקו ואמרו לי שהוא ממש ילד. הייתי מאוד בוגרת ולא הייתי מדמיינת שיקרה אצלי משהו אפילו עם בן גילי, אבל ננעלתי עליו. אמרתי, לפחות אסדר אותו לאחותי שהיא בת גילו, אבל שניהם לא היו מעוניינים להכיר והמשכנו להיות בקשר".
איתמר, מצידו, ראה את הקשר כמקצועי בלבד: "אחרי חודש בערך נפגשנו ודיברנו והשיחות הפכו ליותר אינטנסיביות. פתאום זה הפך להיות רק היא ואני, בלי החניכים באמצע, והקשר התעמק והפך רשמי. כמובן שהיו עליות ומורדות ביחסינו, אבל אחרי שלוש שנים התגייסתי והתארסנו".
נאוה נזכרת כי באותם ימים הנושא הגילי היה אישו: "אני זוכרת שנתתי לו הוראה לא להגיד לחברים שלי מה הוא עושה בחיים. חיכיתי שרק יתגייס כדי שאגיד שהוא בצבא, וזה כבר נשמע יותר סביר. גם להורים היה לא קל - בחורה בגיל שיכולה להתחתן, יוצאת עם ילד ממש. הוא, מצידו, בכלל לא שיתף בהתחלה את המשפחה. כשכבר סיפר, ראו בזה משהו טבעי כי תמיד היה נער שעושה את בחירותיו בעצמו".
איך אתם מסבירים את העובדה שנוצרו כל כך הרבה זוגות במקום כזה?
איתמר: "זה באמת לא מובן מאליו שבכל שנה נוצרים שניים־שלושה זוגות בתוך הארגון. אני חושב שכשאדם טוב בא למקום טוב ועושה טוב - יוצא מזה טוב. אני מאמין שכשאתה עובד עם אוכלוסיות מוגבלות, כשאתה מתמסר אליהן ונותן את הזמן שלך עבור זה, הלב מתרחב. זה מעבר לסטטיסטיקה".
והחתונה שלכם הייתה חתונת "שלוה"?
"ברור. הצוות, המתנדבים, יוסי היה אורח הכבוד והיה לצידנו תחת החופה. הוא היה אז מרכז חיינו ואנחנו לא שוכחים לו את הקרדיט על השידוך. לאחר השחרור מהצבא אמרתי לקלמן שמכיוון שגדלתי על ברכיהם, אני רוצה להמשיך איתם. בעידודו, הלכתי להשלים בגרויות, עשיתי מכינה ויצאתי ללימודי משפטים כשבמקביל, הייתי רכז המתנדבים של הארגון וסגרתי מעגל. היה לי ברור שאני ממשיך שם, אולי כדי להחזיר מה שקיבלתי מהם. בהמשך, הפכתי להיות מנהל פיתוח ארגוני וכשסיימתי לימודי משפטים יצאתי להתמחות ועשיתי זאת במשרד שמתמחה בעמותות. למדתי גם מינהל עסקים עד שהגעתי לתפקיד הנוכחי".
ומה עם יוסי?
"הוא מאוד משמעותי בחיינו. הוא בן 40 פלוס, מגיע אלינו לשבתות, אנחנו מפנקים אותו במאכלים שהוא אוהב. הילדים שלנו יודעים את השפה, יושבים על ברכיו, והוא מגיע לשמחות שלנו".
גם אריאל טובול (22) מירושלים, ומוריה (22), סטודנטית לסיעוד, עמדו ממש לאחרונה תחת החופה בזכות המפגש ב"שלוה".
אריאל התנדב במקום כבר מכיתה י"א, כשהיה בישיבה בדימונה: "אחי ואחותי התנדבו שם ועשו לי חשק. בהתחלה הייתי מגיע פעם בשבוע, ובכיתה י"ב הגברתי את הקצב. המקום הזה ממש ממכר. אתה מתחבר אל הילדים ומרגיש גם אחריות גדולה ושהם מחכים לי". אחרי שלוש שנים שבהן התנדב שם, הפך למדריך, ואז הגיעה מוריה, בת שירות לאומי, בשנה השנייה לשירותה. בשלב הראשון שיבצו אותה עם עוד בת שירות לאומי ועם המדריך אריאל.
ומי התחיל עם מי?
"יש לסיפור הזה גרסאות שונות", היא צוחקת. "במשך השנה לא היינו כל כך חברים. היינו צוות טוב אבל הכל היה קורקטי, רלוונטי לעניין עצמו, לפעילויות עצמן. כשיצאנו למחנה סיכום, אריאל התגייס ופתאום בא לבקר ואז נוצר הקשר הרציני".
מכיון שאריאל רק התגייס לצבא, הזוג היה בקשר של שנתיים לפני החתונה. "ללא ספק הטריגר היה אותו מחנה שבאתי לבקר", אומר אריאל. "אני טוען שבאתי בשביל החניכים, כי התגעגעתי. מוריה טוענת שזה היה בגללה..."
איך אתם מסבירים את העניין הרומנטי סביב המקום הזה?
"כי מדובר בחממה ממש. אתה מוצא את עצמך שם כמה פעמים בשבוע ואלה החברים הכי טובים שלך, כמו אחים. לחלק מהחניכים יש עוד עניינים מורכבים והם נשארים גם לשבתות, וסביב השבתות נרקמים קשרים. זה מקרב לבבות. זה יוצר הרבה חוויות חזקות שמקרבות".
מוריה: "זה בזכות החניכים. כולם מאוד מחוברים אליהם. הם הכל, הכל סביבם, ואתה מרגיש שייכות, משפחה. אתה נעזר באחרים. כשיש למשל תקרית עם ילד - קשה מולו ומדריך אחר בא ועוזר - יש חיבור של עשייה, של נתינה, חיבור עמוק ואמיתי. קשה לעבוד שם לבד. בעצם העשייה שם, אנשים משלימים אחד את השני. אני חושבת שזה גם מרשים לראות את האחר מתנדב, מתמסר, מתמודד, מגיב, מתפעל. זה גורם להתאהב".
אביעד אלמוג (23) שזה עתה השתחרר מהצבא ועובד עבודה זמנית, והלל, (23) סטודנטית לבריאות הציבור, נשואים זה שנתיים וחצי והורים לילד בן חצי שנה. אביעד הגיע ל"שלוה" בכיתה י"ב במסגרת פרויקט התנדבות "לאורו נלך" שפעל בתיכון שלמד בו. "לקחו אותנו לסיורי התרשמות במקומות שונים ומאוד התחברתי למקום. עניינה אותי העבודה עם החינוך המיוחד. התחלתי להישאר גם בשבתות והגעתי יותר ויותר מתי שרק הייתי יכול. השתבצתי לקבוצה ספציפית של ילדים, הייתי שם שנתיים, ועוד חצי שנה, לפני הגיוס, עבדתי בתוכנית שיקום. את הלל הכרתי בימי ההתנדבות כשהייתי מגיע יותר בשבתות".
הלל עשתה שם שנתיים שירות לאומי: "שמעתי עליו מחברה שהייתה איתי בחדר, וכשיצא לי לראות אותו הבנתי במי מדובר. לא היה כלום בינינו, אבל ללא ספק, כששומעים על בן אדם, העין יותר חדה. המצחיק זה שכל מי שהכיר אותו ב'שלוה' רצה לשדך אותו לה, אבל שניהם לא היו בעניין".
הפעם הראשונה שבה דיברו רק שניהם, הייתה בשבת שבה חניך שלו וחניך שלה יצרו קשר ביניהם. "הם שיחקו ביחד, ובינתיים יצא לנו לדבר", מספרת הלל. "שלחתי לו הודעה על כך שכל הכבוד לו על המסירות, שיבחתי אותו בקטע מתחנף".
אביעד: "הייתי די תמים ולא הבנתי מה היא רוצה. אמרתי תודה וזהו. אבל איכשהו ההתכתבויות המשיכו. דיברנו על עוד דברים, ובשלב מסוים - הצפתי את העניין - ושאלתי מה הקטע ולמה מדברים. לא הייתי אחד שמדבר עם בנות השירות. הלל ענתה באומץ שיכול להיות בינינו גם יותר מזה. אמרתי לה שניפגש ונדבר. האמת היא שזה לא התאים לי כי עמדתי להתגייס וידעתי שאני לקראת שירות ארוך וגיבושים. אבל היא ביקשה שאתן לזה הזדמנות וזה באמת הלך טוב. מאוד מהר שיניתי גישה".
הלל: "הקשר בינינו לא היה בין כותלי המקום. די הסתרנו את הקשר מאנשים כי לא רצינו שזה ישפיע על העבודה. היינו שם בשליחות שלנו והיה חשוב לנו שכל אחד יעשה מכל הלב את העבודה שלו. אחרי תקופה ביחד, התחילו לדעת עלינו".
זוגות אחרים שנקשרו במסגרת המקום הזה מספרים על כך שהלב שם נפתח. זה מה שקרה גם אצלכם?
הלל: "בהחלט. לאנשים שמגיעים לעבוד בכזה מקום, יש נקודת חיבור מלכתחילה. מעבר לכך, עם הילדים האלה יש משהו שמחבר בין כולם ונושאים משותפים, תחושת עשייה משותפת".
אביעד: "לדעתי - הילדים מחברים בתום שלהם. להרבה זוגות זה קורה דווקא בתוך אתגר מול חניך מסוים. זה דבר שמקרב. האמפתיה הזו של מדריך שבא ומושיט יד. מתמודדים מול דברים ביחד ורוצים לפתור ולעשות שיהיה טוב. "הילדים כאן מוציאים ממך את הטוב, והצד השני מעריך את זה. זאת הזדמנות להכיר את האישיות - אתה לא צריך לבחון איך הוא או היא עם אנשים או עם המשפחה - הכל שם שקוף וברור".
הלל: "כשהיינו כבר בשלבים מתקדמים, ובמערכת זוגית, הרגשתי שאני יודעת הכל. ראיתי את אביעד בכל מצב. אלה דברים שבדייט אתה לא רואה".
