מאחורי בית משפחת אנסבכר בתקוע משתרע נוף עוצר נשימה של מדבר יהודה – עד לים המלח. ובקצה הרחוב מתנוסס במרחק קילומטרים משם – ההרודיון. מול הפסטורליה הזאת, די ברור מדוע אורי אנסבכר ז"ל הייתה מחוברת לטבע מיום היוולדה. "ילדה של אדמה ושל מילים", כפי שהספידה אותה אמה נעאה. "היא אהבה מאוד את השירות הלאומי ב'יעלים'. זה חיבר בין שתי האהבות הגדולות שלה: האהבה לאדם והאהבה לאדמה. ודווקא כשהיא הלכה משם על האדמה הזאת בביטחון, באמון בעולם, בא רוע כזה, ולקח אותה מאיתנו".
זאת הייתה שנתה השנייה של אורי בת ה־19 כבת שירות לאומי ביעלים: מרכז טבע ותרפיה לילדים ונוער בסיכון ולבעלי צרכים מיוחדים, הממוקם בעין יעל שבדרום ירושלים ."מדובר בשיטת טיפול הפועלת במרחב הפתוח, תוך יצירת קשר ודיאלוג עם הסביבה", מסביר מנהל האתר, עודד רגב. "המטרה שלנו היא להשתמש בטבע כמחזק ומעצים, עבור ילדים מכיתות ד' עד ו' ועד לבוגרים בני 17. התפקיד של אורי היה ללוות קבוצות כאלה בפגישות, בפעילויות בעין יעל ובטיולים. אורי הייתה מלאת אכפתיות, קסם ויופי פנימי וחיצוני שהתחבר גם לבני הנוער המורכבים והקשים ביותר. היא יצרה איתם מערכות יחסים, שחיזקו את כולם".
"בשבועיים האחרונים לחייה", מספר איתן יוגב, המנהל הישיר של אורי ב"יעלים", "אורי ידעה פריחה שלא קרתה עד אז. היא כבר לא הייתה רק פרח, אלא פרי. הרגשנו שהיא הבשילה. ובתוך כל זה, היא יצאה עם הקבוצה שלה למסע במצוקי דרגות במדבר יהודה".
מתי זה קרה?
"בימים שלישי ורביעי – יומיים לפני הרצח. מדובר במסע שכלל לינה בשטח. ההתרחשויות שם עם חברי הקבוצה, היו מעייפות. אורי אמנם התמודדה יפה עם הסיטואציות החברתיות שנוצרו שם, אבל היא הייתה חייבת לפרוק. הם חזרו מוקדם בגלל הגשם, ואורי לא הגיעה לכאן, אלא נסעה ישר הביתה, לתקוע, ואז חזרה ביום חמישי".
"ביום רביעי שאלת אותי האם אוכל לאסוף אותך? אמרת שאת צריכה קצת בית ואמא אחרי המסע – ואספתי אותך", ספדה לה אמה. "ישבנו לארוחת ערב וסיפרת על חוויות המסע. קצת בכית וקצת צחקת, דיברנו ושתקנו וחיבקנו, והלכת לישון. הרגשתי שמחה גדולה על הערב הזה והודיה שיש לי אותך".
באותו לילה אורי התכתבה עם סבתה תמר, 75, שאצלה נהגה לישון לעיתים במהלך השירות הלאומי שלה. "היא כתבה לי שהיא רוצה לבוא אליי ביום חמישי", משחזרת הסבתא. "אני גרה בקריית משה בירושלים. לאורי היה מפתח של הבית שלי והיא הגיעה אליי מתי שרצתה. עניתי לה שאני חוזרת מהעבודה מאוחר, ולא בטוח שייצא לנו להיפגש". ואורי כתבה לי : 'לא נורא, אז ניפגש בשבוע הבא".
ביום חמישי בבוקר אורי חזרה לעבודה יחד עם חברתה תאיר בירן, תושבת המקום, שהצטרפה אליה השנה לשירות לאומי ביעלים. "אורי הגיעה לכאן להתחלה של יום עבודה אחרי המסע במדבר, וזאת הייתה התארגנות לא פשוטה", מספר עודד רגב."בהמשך הייתה לה שיחה עם המנהל הישיר שלה, איתן יוגב".
"בשיחת מסדרון שאלתי אותה איך היה במסע?" משחזר יוגב השבוע. "אורי הצליחה לפרק את החוויות. היא אמרה ש'היו שם הרבה רגעים טובים ויש דברים שצריך להחזיר אותם למסלול'. זה קרה בסביבות 11 בבוקר. היינו בדיוק במשימת ניקיונות, ואורי אמרה שהיא צריכה קצת זמן לעצמה. זאת הייתה בקשה טבעית והיא ביקשה שנשחרר אותה, כדי שתוכל 'לצאת ולהתנקות'. אצלה להתנקות – זה תמיד היה בטבע. היא יצאה לסביבת עין יעל, שזאת הסביבה של העבודה. אבל בנקודה שמצאו אותה, אני נוטה להאמין שהיא לא הגיעה לשם מרצונה, אלא אולי נאלצה לברוח לשם".
שעתיים חלפו מאז שאורי יצאה ולא שבה. מי שהבחינה בכך לראשונה הייתה חברתה הטובה, תאיר בירן. "תאיר התקשרה לנעאה האמא, והיא זאת שסיפרה לה, כי אורי הלכה קצת לטייל ולא חזרה", מספרת הרבנית מלכה פיוטרקובסקי, תושבת תקוע, שבתה אביה היא חברת ילדות של אורי.
למה התעוררו אצלה הספקות?
"כי עברו שעתיים, וזה לא נראה לה סביר. היא ניסתה להתקשר לאורי וכשהיא לא ענתה, חייגה לאמה. כשאורי לא השיבה גם לטלפונים של נעאה, זה כבר נשמע מדאיג. בהכירה את אורי, שהיא לא בחורה חסרת אחריות, אמה מיד הפעילה את המשטרה. היא הצליחה לשכנע אותם שבהתאם לאופי של אורי, יש פה משהו לא טוב".
יוגב: "יצאנו לחפש אותה בגלל הדאגה של תאיר והעובדה שהנייד שלה כבה. רק אחרי חצי שעה הפעלנו את כוחות הביטחון".
משטרת ירושלים דווחה על האירוע ב־15:15, ארבע שעות אחרי שאורי נעדרה. בשל החשש לחייה הוקם מיד חפ"ק משטרתי גדול והחלו חיפושים נרחבים. רק ב־19:12 מצא אותה עומר, הרכז של יעלים. הראיות הובילו את חוקרי הימ"ר לערפאת ארפאעיה, בן 29, מחברון. בשל עברו הפלילי והביטחוני, במאגרי המשטרה והשב"ס היו תמונתו, טביעות האצבע שלו ודגימת דנ”א שלו. אחרי שנעצר, ארפאעיה הודה שביצע את המעשה ממניע לאומני ושיחזר אותו.
"ידיעות אחרונות" משרטט את חייה ומותה של אורי אנסבכר ז"ל דרך שיחות עם בני משפחתה, מכרים, מורים, בנות שירות ובני היישוב תקוע – חיים יפים ותמימים של נערה שכל מבוקשה היה לחבר את אהבת האדם שהייתה טבועה בה אל הטבע. אותו טבע שדווקא בחיקו מצאה בסופו של דבר את מותה האכזרי.
בהלוויה של אורי ז"ל - שהתקיימה בשישי שעבר, שרו חבריה את הפיוט "לכה דודי": “הִתְעורְרִי כִּי בָא אורֵךְ, קוּמִי, אורִי” – שזה היה הפירוש של שמה.
אורי נולדה וגדלה בתקוע ב', שכונה נלווית ליישוב הוותיק, המאוכלסת בצעירים ובאמנים. בת שנייה מבין ארבעה ילדים. אביה, הרב גד אנסבכר (47) מלמד ביישוב, גם אמה נעאה (46), היא מורה. כשאורי סיימה את האולפנה, מעט לפני שיצאה לשנת שירות לאומי, ההורים התגרשו. אבל את השבעה הם עושים באותו בית.
"מהיום שנולדה אורי הייתה נסיכה קטנה. יפה מבפנים ומבחוץ. ילדה חייכנית", מספרת לנו דודתה נעמה כהן, המתגוררת בתקוע ."היא נולדה לתוך נוף מדהים ואהבה לצאת לטייל. הבית שלי נמצא במרחק עשרים דקות נסיעה מהבית שלה, וכשאורי באה לבקר, היא לא הייתה מוכנה שאחזיר אותה ברכב, כי העדיפה ללכת ברגל. הולכת בין שבילים של טבע ונוף רק כדי לראות, להריח ולהרגיש".
אורי למדה ביסודי בביה"ס האזורי הממלכתי־דתי אח"י (אחדות ישראל) בתקוע א'. "אמא שלה נעאה הייתה בצוות ההקמה של ביה"ס הזה", מספרת הרבנית הדסה פרומן, בעצמה ממקימי היישוב. "זהו ביה"ס משותף לחילונים, מסורתיים ודתיים, ששם דגש על לימוד תוך חיבור לטבע, לאדמה ולסביבה. אני מכירה את אורי מהילדות, 'שלום, שלום' וראיתי אותה פה ושם רק בבית הכנסת. היא הייתה ילדה מדהימה, שצריך ללמוד ממנה בעת הזאת את אהבת האדם ואהבת הארץ".
מי שהכניסה אותה בפועל לכיתה א' הייתה סבתה תמר, שאליה אורי הייתה קשורה במיוחד. "אורי היא הנכדה השנייה שלי מבתי נעאה", היא מספרת. "באופן טבעי יש קשר שנוצר, אבל הקשר איתה התחזק לקראת כיתה א'. שני ההורים שלה מורים והיה צריך להכניס אותה לכיתה, אז הייתי מגיעה מירושלים ולוקחת אותה. אורי הייתה זקופה, אצילה. כשהיא נכנסה לכיתה א' בפעם הראשונה, היא בחרה איפה לשבת, וזהו. הסתכלה סביבה ממש כמו מלכה: 'אני פה עכשיו, יכולה להסתכל על הממלכה שלי".
"אורי הייתה ילדה של מילים", מוסיף הדוד שלה, הרב בועז בר־יודה המתגורר בדימונה. "מכיתה ב' היא כתבה שירים והתחברה לשירה. זה עולם שמאוד תפס אותה. אורי הייתה ילדה רגישה שמסוגלת להרגיש מה קורה אצל כל אחד, וגם יודעת לבטא את הדברים. הייתה ילדה של אמת; אומרת מה שהיא חושבת, בין אם זאת מחמאה או ביקורת. אין לה אחד בפה ואחד בלב. אורי מאוד אהבה את החיים. היא הייתה מאוד מחוברת למה שהיא עושה ויכלה לשמוח מהדברים הכי פשוטים: מציוץ של ציפורים, מזריחה, משקיעה. כשהיא שמחה זה היה מכל הלב. וכך היה גם שהיא גם כעסה".
"אורי נהגה לטייל בטבע עם מחברת ולכתוב שירים", מספרת דודתה נעמה. "היו שירים שהיא הראתה לכולם, והיו כאלה שהיא שמרה לעצמה, או הראתה רק לאמא שלה. אם היינו צריכים לכתוב ברכה או שיר למישהו במשפחה – זה היה לבקש רק ממנה. היה לה את זה. לראות את הדברים הנכונים בכל אחד, את הנפש שלו, לגעת בנקודות האמיתיות ולכתוב בצורה מרגשת. רצתה לעזור לאחים שלה, לחברים, למשפחה. ילדה עם אור גדול וכנראה לא יכולנו להכיל אותו ועכשיו הוא מופץ עלינו מלמעלה".
בכיתה ט' התקבלה אורי לאולפנת "ראש צורים" בגוש עציון, שם למדה עד לפני שנה וחצי. מנהל האולפנה, הרב גלעד לואיס: "אורי הייתה תלמידה חכמה. היא הצטיינה במחשבת ישראל – המקצוע שלימדתי אותה. אבל מה שלא עבר דרך ההיגיון שלה, היא לא קיבלה. יום אחד כינסתי את הבנות והודעתי להן שאי־אפשר להגיע עם עגיל בגבה. אורי עצרה ושאלה: 'למה לא?' עניתי: 'כי זה לא נראה לי מתאים. זה משדר משהו אחר ממה שאנחנו רוצים', והיא אמרה: 'מי שמפסיד פה זה אתה, כי אתה מצליח לראות עד העגיל, ולא מעבר'. יש רגעים אצל מחנכים שהתפקידים מתחלפים. הרגשתי שהיא מעבירה לי שיעור. אורי אמרה לי: 'תסתכל על הלב, על האישיות, על האדם, ואל תיתקע במה שהעין רואה'. אחר כך הסתבר לי שהייתה לה תקופה אחרי גמר הלימודים, שהיא שמה עגיל בגבה, ובשנה האחרונה היא הורידה אותו".
איך אורי הייתה במישור החברתי?
"מקובלת, מאוד אהבו אותה. אם היה צריך לטפל בהסעות, בארגונים, להגדיל ראש – זאת הייתה היא. היה לה טון דיבור עדין ורך, אבל כשצריך היה לומר דברים, היא אמרה אותם בצורה ישרה וישירה. היא לא ידעה להסתיר את מצבי הרוח שלה. וכשהיא שאלה אותך: 'מה שלומך?' זה היה מתוך אכפתיות.
"בכיתות י"א־י"ב כשכבר הייתי מנהל האולפנה, אורי למדה במגמת קולנוע והייתה במאית. לפני ההלוויה שלה הסתכלתי ביוטיוב על הסרט שהכינה ומסתיים בשיר: ‘אלף כבאים’ וחשבתי שאלף פיגועים לא יצליחו לכבות את האור שלה".
רבקה אימבר, שהייתה המורה שלה במגמת קולנוע, מסכימה איתו: " לאורי הייתה מחשבה מאוד יצירתית. במאית באופי שלה. הייתה לה יכולת לקחת רעיון ולממש אותו. גם לעידית המורה השנייה לקולנוע הייתה דעה כזאת, ושתינו חשבנו שבעתיד היא תהיה במאית".
במקביל ללימודיה בתיכון, הדריכה אורי קבוצת ילדים בבני־עקיבא. יחד איתה באותו הצוות, הדריכה גם אביה פיוטרקובסקי, היום מפקדת בבסיס טירונים בחוות השומר. "זכיתי להיכרות עם אורי מילדות, כיוון שהיא גדלה עם בתי הצעירה אביה, מספרת הרבנית מלכה פיוטרקובסקי. "הבית שלנו פתוח כך שכל השיחות וכל ההכנות לפעילויות התרחשו שם, וגם תאיר, חברתה של אורי בשירות, הייתה איתן באותו צוות. שיחקתי אותה כאילו אני לא מקשיבה לשיחות שלהן, אבל היה נחמד לעקוב אחרי הדינמיקה שלהן. אצל אורי אהבת האדם הייתה עניין בסיסי".
בגמר האולפנה, אורי טסה עם סבתה תמר לפריז, לטיול של כמה ימים. "היא מאוד התרגשה מהנסיעה הראשונה שלה לחו"ל, ומכך שהיא נוסעת איתי לבד", מספרת הסבתא. "אני גדלתי בפריז ובשבילי לחזור לשם זה לא ביג דיל, אבל פתאום אורי באה ואני רואה את העיר דרך העיניים שלה, עם היופי וההתרגשות. היינו בגני ורסאי והיא עמדה שם, נפעמה מהיופי והתקשתה לעזוב".
הוריה של אורי כבר גרו בבתים נפרדים, כשהחליטה להתנדב לשירות לאומי, לתפקיד שיחבר אותה לאדם וטבע. "היא הגיעה אלינו במקרה", נזכר השבוע מנהל "יעלים" יוגב. "זה היה במסגרת סיירת שירות לאומי. אמה סיפרה לי בשבעה, שאורי נדלקה על ‘יעלים’ ואמרה: 'מצאתי את המקום שלי’. היא עשתה מאמץ אדיר להתקבל. תוך כדי הראיון איתה הסתכלנו ביוטיוב על הסרט שעשתה, וגם השיח הפנימי שלה ריגש אותנו והיא התקבלה".
ההתחלה לוותה בקשיים, אבל בפועל אורי נשארה שם שנה וחצי. "אורי סיימה שנה מאוד קשה, מאוד אינטנסיבית מבחינה פנימית, ודרכה לא הייתה סוגה בשושנים", מספר יוגב. "מההתחלה היא עבדה פה בפרויקט המרכזי שהוא 'מרכז היום' שלנו למניעת נשירה לכיתות ט' ו־י'. היא הקדישה לזה יומיים וחצי בשבוע. ליד זה יש קבוצות שמגיעות לתהליך של חצי שנה עד שנה, במסגרת מועדונית שמתקיימת אחת לשבוע, למשך שלוש שעות. מדובר בשלוש קבוצות, עם 20 עד 30 מפגשים, שהיא ליוותה כבת שירות לאומי".
ואיך היא השתלבה?
"היא התמודדה גם עם עצם היותה בת שירות שנדרשת למשימות שלא בחרה בהן – כמו קבוצות שלא התאימו לה או משימות טכניות שהיו עבורה משהו מעצבן. היופי בה שהיא הוציאה את העצבים, אבל הלכה ויישמה. היא הייתה מנוע, עם שמחת חיים. בשנה הראשונה היא עשתה את העבודה ונקשרה מאוד. היא ידעה לומר תודה גם על הדברים הקשים".
"אורי הייתה הרבה אצלי", מספרת הסבתא תמר. "היינו יושבות ומדברות במשך שעות. בתחילה אמרה לי: 'אני מרגישה שאני מתקדמת'. ובסוף השנה הראשונה, אמרה: 'את יודעת כמה טוב לי, כמה אני מאושרת'. השיחות איתה היו לעומק. היא דיברה על הנערים והנערות שעבדה איתם. היה לה קשה, כי החיים האלה לא היו מוכרים לה וכולם שם היו עם תיקים כבדים. היא אמרה לי: 'אני רוצה לדעת איך לעזור להם'. היו מפגשים קשים, שבהם היא הרגישה שהיא לא עשתה את מה שהיא צריכה לעשות. הם דיברו בשפה שהיא לא רגילה אליה וגם בהתנהגות שלא התאימה. עם הבנות היה לה יותר קל להתחבר. הרבה פעמים היא אמרה: 'אני כל כך רחוקה מהמציאות שלהם, אבל אני צריכה להבין כדי להתקרב ולעזור להם'".
בשנה האחרונה הייתה לאורי עדנה, כשחברתה תאיר בירן מתקוע, הצטרפה אליה לשירות. "זה השפיע על אורי לטובה ונתן לה המון מקום וביטחון", מעיד יוגב. "אורי באה אליי בתחילת השנה ואמרה: 'השנה תפגשו את אורי האמיתית ואני רוצה להיות פה בגדולתי', אמרתי: 'ברוכה הבאה'. בשנה השנייה, כולם התחילו להגיד: 'איך הסוד מתחיל להתגלות, כמו פרח שפורח'".
במה זה התבטא?
"היא עברה למשל תוכנית הכשרה לטבע־תרפיה, שמיועדת אמנם לאנשי מקצוע, אבל אנחנו מאפשרים לבנות שירות בשנה השנייה להצטרף. היא הייתה הכי צעירה בחבורה אחרי שלושה חודשים, בערב סיום בטבע, היא צעקה: 'תודה', בקולי קולות וזה היה מרגש".
והייתה כנראה עוד סיבה לאושר הגדול. הרב לואיס: "אביה סיפר לי שבחודשים האחרונים הם ישבו ללמוד יחד בספר ‘הכוזרי’ והמפגש הלימודי היה סביב שאלות רוח ואמונה. "האבא אמר לי בחיוך: 'לא יכולתי ללמד אותה ברצף, כי אם היה משהו שאורי לא הסכימה איתו, זה לקח חצי שעה או שעה. היא הייתה דעתנית. הכל היה צריך לעבור דרך הנפש. היא חיפשה עולם של עומק ובירור, ו’הכוזרי’ נותן מענה לשאלות על החיים, על האדם ועל בורא עולם".
למרות ההצלחה, ביום שבו נעלמה, דווח שהייתה נסערת. "הבנתי שהייתה לה תקופה מורכבת, ואני בהחלט מבינה את זה", מספרת אימבר. "גם אני עבדתי בשירות לאומי עם ילדים בפנימייה וזה גדול לשים על כתפיים של ילדה בת 19 להתמודד עם כל הצרות האלה. אורי התגברה, יצאה עם הילדים האלה למדבר וחזרה. כשהייתה מולם, היא הייתה עשר. אחר כך הרשתה לעצמה להתפרק, לבכות ולחזור. באותו יום היא הלכה לטייל בסביבה הטבעית שלה, ואז נרצחה".
הגשם הסוחף שירד בצהרי יום ראשון השבוע לא הצליח לשטוף את זרם הדמעות של המנחמים הרבים שזרמו לבית המשפחה. ברדיו הודיעו שהמחבל הודה ברצח על רקע לאומני ויובא למחרת להארכת מעצרו, אבל את בני משפחתה של אורי, זה לא ניחם.
"הייתה ביישוב תחושת הקלה, כי אתה חייב לדעת שהרוצח נתפס ולסגור את הסיפור הזה. זה דבר בסיסי עבור המשפחה, באופן אישי ושיחטוף את העונש שלו, זה מבחינה ציבורית", מסבירה הרבנית פרומן.
"זה קשה מאוד, אין נחמה. זה כאב מאוד גדול", אומר הדוד בועז. "אורי רצתה ללמוד, לעבוד, להתחתן, להביא לעולם ילדים, וזה נקטע", אומרת הדודה נעמה. "כשהבנתי מה קרה", מוסיפה הסבתא תמר, "אמרתי לעצמי, הנפש הטהורה של אורי ועם התמימות שלה – ככה אני רוצה לזכור אותה. לפני שהודיעו לנו רשמית, הילדים שלי כבר הסתכלו באינטרנט ואני אמרתי: 'עזבו אותי, אל תגידו לי שום דבר. לא רוצה לקרוא ולא לשמוע. אני רוצה משהו טהור, משהו שלם. מבחינתי זאת נשמה שעלתה לשמיים עם כל הטוהר, וככה אני רוצה לזכור אותה".
איך תנציחו את זכרה?
הדודה נעמה: "עם ישראל מדהים ומרגש, ואני כל הזמן מקבלת הודעות על עוד מיזם ועוד קמפיין למען אורי. זה ממש כאילו שהאור שלה עלה למעלה ומופץ, והיא פשוט מורידה לנו אותו".
