אילנית זכתה בכבוד הגדול לייצג אותנו לראשונה באירוויזיון 1973 שנערך בלוקסמבורג. היא שרה אז את "אי שם", והגיעה למקום הרביעי המכובד. ב־1977 חזרה לתחרות עם "אהבה היא שיר לשניים", וזכתה במקום ה־11. "הרגשתי אז אחריות עצומה על הכתפיים, כי הייתי הנציגה הראשונה", היא נזכרת. "הייתה התעניינות עצומה בי, בנורית הירש ובאהוד מנור, מחברי השיר. באותה תחרות הגשמתי חלום ופגשתי את קליף ריצ'רד, אליל נעוריי. הוא הגיע למקום השלישי, בהפרש של נקודה ממני. היה אז רק את ערוץ 1 בטלוויזיה, כך שמדינה שלמה ישבה מול המסכים וחיכתה בקוצר רוח לשידור בלייב. לא היה כלב ברחוב. כולם היו צמודים למסך".
הרגשת בתחרות אווירה אנטי ישראלית?
"בכלל לא. אהבו את ישראל. היינו אז מדינה צעירה והיה המון פרגון. רצו אחריי המון עיתונאים. מה שכן, הצמידו לי שומרי ראש ובדקו תיקים בכניסה לאולם. האירופאים לא היו רגילים לזה. בכל מקום היו איתנו שני גברתנים. בקומה שלנו במלון היו רק המשלחת האירית מלבדנו, מטעמי ביטחון, ולא נתנו לאף אחד להיכנס לקומה".
מה את חושבת על קובי מרימי?
"יצא לי להופיע איתו בשנה שעברה באוניברסיטת בר־אילן כשקובי אשרת קיבל פרס מפעל חיים. יש לו קול נפלא וצריכים לכתוב לו שיר שיהיה מתאים למידותיו, במאה שמונים מעלות שונה מנטע ברזילי. צריך גם להתאים לו שיעורים בשחרור הגוף, כי הוא זמר מעולה וצריך פשוט לפתוח את עצמו לא רק מבחינה קולית, וגם להתאים לו בגדים, כי כמה פעמים הוא לבש בגדים שלא התאימו לו".
