בשבוע שעבר הוזמנתי להרצות במתנ"ס גבעת עדה. אני נורא אוהבת להרצות, אבל באותו יום, ספציפית, לא היה לי כוח או חשק. היה יום מתיש, שילוב קטלני של דדליינים ובלת"מים, ענייני עבודה ומשפחה, שנמשכו גם במהלך השעה שבה נהגתי מתל־אביב לגבעת עדה. ריטואל הנהיגה שלי להרצאות כולל חלונות פתוחים וביונסה בפול ווליום, שילוב שמאפשר לי חזרה מנטלית על התכנים שאני עומדת להציג, והתכווננות למפגש עם הקהל, שזה החלק הכי כיפי. אני מאוד אוהבת אנשים, והרצאות — בעיקר במקומות שאני לא מגיעה אליהם סתם ככה — הן תמיד הזדמנויות למפגשים מדליקים. אבל הפעם זה לא התאפשר לי. המלכה B לא הצליחה להשלים שיר אחד בלי שהטלפון יצלצל. בסדר, התמודדתי. כמו שביונסה תמיד אומרת לי: Who run da world? Girls! ואף אחד לא אמר שזה קל, לנהל את העולם. אז ניהלתי את עולמי טלפונית.
במתנ"ס הקטן והמתוק בגבעת עדה (שהזכירה לי את כפר אז"ר של ילדותי, לפני שקמו שם כל הווילות המפלצתיות... כבר טוב) קיבלו את פניי מיכל וגיא המקסימים. הקהל זרם לאולם והגיעו משהו כמו שישים איש ואישה, גם סבבה. ההרצאה שלי לאותו היום נקראת "תקשיבו, זה מצחיק" ועוסקת בהומור ככלי להעברת מסרים. מכיוון שהיא מתבססת לא מעט על מצגת מושקעת למדי, עם קטעים מתוכניות טלוויזיה שעשיתי, טורים שכתבתי ועוד שלל דוגמאות, הבאתי איתי כהרגלי לפטופ, ודיסק און־קי לגיבוי.
גיא חיבר את המחשב שלי - וכלום, לא מתחבר. עברנו למחשב של גיא עם הדיסק און־קי - כלום. לא מתחבר. העברנו את שני המחשבים לעמדת התאורה, גיא יחבר אותם ויעביר את השקופיות לפי סימן ממני - ניסינו את שני המחשבים, נאדה־דה־נאדה. המחשבים עובדים, המקרן עובד, אבל לא מתחברים. אין כימיה דיגיטלית. ריסטארטים לכל המכשירים לא עזרו.
בסוף עליתי לבמה, והתחלתי. אני אספר קצת על עצמי ואינשאללה יסתדר.
לא הסתדר.
ואז, שיחררתי. נתתי את כל ההרצאה מהזיכרון, מתארת לקהל תוך כדי מה היינו רואים לו הייתה עכשיו מצגת... הקהל שאג מצחוק. זו הייתה ההרצאה הכי מצחיקה שנתתי בחיים. היה אינטימי, היה אנושי, היה מה שהחיים עושים לפעמים - מחרבשים לך את כל התוכניות ומעמידים אותך במצב שאת צריכה להחליט: להילחם בזה, או לחבק את זה. אז חיבקתי. וקיבלתי מתנה אדירה.
ראשית, האירוע הזה לימד אותי על ההרצאה - שנתתי פעמים רבות - דברים שלא הייתה לי שום דרך אחרת לגלות. גיליתי מה חשוב בה ומה זניח. שלפתי סיפורים ואנקדוטות שלא השתמשתי בהם מעולם כדי "לקנות זמן" בעודי בונה גשר לחלק הבא של ההרצאה. למרבה ההפתעה גיליתי שהסדר השונה מהרגיל היה הרבה יותר זורם ונכון כי הוא נשלף אסוציאטיבית - שזה תהליך אחר לגמרי מזה שמתרחש בבית, מול מחשב, אחרי הליך מחשבה סדור ו"הגיוני".
והנה עוד דבר נפלא: המצב הזה, שלא איפשר לי להישען על שום דבר פרט לשיח עם הקהל, חייב תקשורת הדוקה רבה יותר בינינו, ותקשורת מלאה עם קהל, זאת הליבה של היצירה מבחינתי. אבל קרה שם עוד משהו - הקהל הבין את המצוקה. האנשים הבינו כי הם ראו את גיא מתרוצץ, מביא עוד כבל ועוד כבל, שולף מקרן קטן במקום הגדול שתלוי מהתקרה (גם הקטן לא התחבר, כמובן. הייתה סולידריות מרשימה בין השובתים הדיגיטליים - איש לא חצה את הקווים).
אבל הם לא רק הבינו, הם גם הזדהו. כי כל אחד ואחת מהן ומהם היו בסיטואציה כזו מתישהו בחיים - שמשהו פשוט לא עובד. אז הם היו בעדי. הם הבינו שאנחנו ביחד בעסק הזה, והם רצו שזה יצליח לנו. והצליח לנו - בענק. בסוף הערב הם ביקשו שאבוא שוב ואמרתי שבשמחה, אבל נראה לי שבפעם הבאה נבוא כולנו כבר בפיג'מות וגרביים - אנחנו כבר מספיק קרובים כדי שבאמת נרגיש בנוח.
בדרך הביתה חשבתי על הברכה שמברך אותי אבא שלי כל חיי: "שיתגשמו משאלות ליבך - לטובה".
הוא תמיד עושה פאוזה קטנטנה כזו לפני ה"לטובה". כי כולנו רוצים ורוצות שמשאלות הלב שלנו יתגשמו - אבל הלב, מתברר, לא תמיד יודע מה לבקש. לכן התוספת הזו כל כך משמעותית: "לטובה". ואין לדעת, אף פעם, מאיפה זה יגיע, ה"לטובה" הזה. אנחנו אף פעם לא רוצים שיקרו לנו דברים "רעים". אנחנו משקיעות ומשקיעים משאבים אדירים בתכנון החיים שלנו - מבחירת המסלול הכי נטול פקקים לעבודה ועד למעמד הזה שבו אנחנו מבטיחים, קבל עם ועדה, לאהוב מישהו עד סוף ימינו. וזה לא תמיד עובד. אנחנו רואים איך דברים "משתבשים" לנו, "נשברים", "מתקלקלים" - אבל אולי הם פשוט משתנים? מציעים לנו אלטרנטיבה?
ציפורים לא נולדות עם הידע שנדרש כדי לעוף. הן נולדות עם היכולת, אבל לא עם הידע. הידע הזה הוא דבר נרכש - אלא שרכישתו יכולה להתרחש רק בניגוד לרצונם של הגוזלים. שגרת חייהם של גוזלים מבוססת על הידע, שאחת לכמה זמן אמא תופיע ותשים להם אוכל בפה. כשהם מגיעים לגיל המתאים, הציפור־האם מתחילה להגיש להם את האוכל יותר מרחוק. היא מתרחקת עד קצה הקן, והם צריכים לבוא אליה. ואז, היא מחזיקה את האוכל מחוץ לקן - באוויר.
מה עובר במוחו של גוזל בפעם הראשונה שהוא צריך לצאת מגבולות הקן החם והמרופד, הבטוח, כדי להשיג אוכל, כדי לשרוד? ובכן, אני מנחשת שהמחשבה היא משהו בסגנון "וואט דה פאק, אמא?!" כי משהו רע קורה להם, נכון? אבל אין מה לעשות, חייבים לאכול, אז הם יוצאים מגבולות הקן - ונופלים.
בבת אחת הם פוגשים פחד, חוסר ודאות, אובדן שליטה, מפגש נטול הכנה עם כוח המשיכה - כל הדברים שגוזלי ציפורים, וגם בני אדם, הכי חוששים מהם. אבל אז - הם פורשים כנפיים. יכולת תיאורטית הופכת לידע מעשי. פוטנציאל מתממש. היות שאין להן ברירה, לציפורים, הן עפות. זה בעצם הרגע שבו הן הופכות לציפור.
כך שלמעשה, לפעמים מה שמוגדר "לרעה" - הוא זה שמתגלה כ"לטובה". הכי לטובה.
אז המסקנה היא שהם לא האויבים שלנו, כל הדברים האלה שאנחנו הכי מתנגדים להם: פחד, חוסר ודאות, אובדן שליטה. שווה להניח את החרב בצד ולהזמין אותם לקפה.
והמסקנה השנייה היא כמובן שאבא שלי הוא החכם באדם.
שיתגשמו משאלות ליבנו - לטובה. אמן.
