אם הכל היה מתרחש כשורה, רב"ט עילי חיות, הפצוע הכי מפורסם בעל־כורחו של מגלן, היה עומד אמש על מגרש המסדרים בבסיס אי שם בדרום הארץ, בטקס סיום המסלול של יחידת העילית. אבל חיות (21) לא היה שם, בין חבריו הלוחמים. במקום זאת, הוא היה במחלקת השיקום במרכז הרפואי שיבא בתל השומר, שם הוא מנסה בחצי השנה האחרונה לחזור ולעשות את הפעולות הבסיסיות ביותר – לקום, לעמוד וללכת.
המפקדים ניסו בכל דרך לשכנע אותו להגיע לטקס הסיום, אבל חיות סירב. "אני לא מרגיש חלק מהם", מודה חיות השבוע. "בטח לא אחרי ההתנהגות שלהם. הרגשתי שאם אגיע לטקס, זה יהיה צבוע מבחינתי. אם לפחות הם היו אומרים את האמת, הייתי נשאר איתם בקשר".
זו הפעם הראשונה שחיות מותח ביקורת בפומבי על היחידה. עד עכשיו הוא הקפיד לשתוק. כעת, בראיון ל"ידיעות אחרונות" הוא פורק את כל מה שעל ליבו: זועם על המסורת היחידתית המטופשת שבגללה קפץ מג'יפ ההאמר לתוך ערימת קוצים, כואב את הרשלנות הנוראית לדבריו שבהליך הפינוי שלו, ואולי יותר מכל – פגוע מחבריו ליחידה, שלתחושתו זנחו את ערך הרעות המקודש כדי להגן על עצמם מהדחה, וניסו לדבריו לשתול בפיו גרסה שקרית למה שבאמת התרחש באותן דקות, שבהן הפך מלוחם וספורטאי מצטיין – לצעיר משותק שלוחם כדי לעמוד שוב על הרגליים.
תאונת האימונים הקשה והמיותרת, ששיבשה את כל התוכניות, אירעה ב־1 באוגוסט 2018. חיות, שבתחילה כונה בכלי התקשורת "רב"ט ע'", בחר להמשיך את שירותו הצבאי ביחידה מובחרת, לאחר שנפל ממסלול שייטת 13 בתום עשרה חודשי שירות. הוא צורף לצוות של יחידת מגלן שהיה אז חצי שנה לפני סיום מסלול. "היה טוב", הוא מתאר את השתלבותו בצוות. "הרגשתי מוביל, חזק. סיימתי את השבוע הראשון בהרגשה מצוינת".
השבוע השני של חיות במגלן היה שבוע הסוואה. "זה שבוע אינטנסיבי מאוד", הוא מספר. "כל הזמן בשטח, בונים עמדות הסוואה. הלך לי טוב מאוד. המפקדים התלהבו מאוד מהעמדות שבניתי".
הפעילות נערכה סמוך לקריית־גת. עם סיומה החלה שרשרת האירועים החמורה.
מה אתה זוכר מאותו יום?
"זה היה יום רביעי בצהריים. סיימנו את שבוע ההסוואה והיינו לקראת יציאה לבסיס. רגע לפני, סגל הפיקוד שהיה אחראי על שבוע ההסוואה, הודיע לנו שיש מסורת מיוחדת של היחידה שמתקיימת בכל סיום שבוע כזה. הם הכניסו את החבר'ה ממש לטירוף. התחילו לעשות תחרויות – מי מביא הכי הרבה ענפים של סירה קוצנית, ואחר כך מי בונה בתוך שבע דקות את ערימת הסירות הקוצניות הכי גבוהה. ואז הורו לנו לאסוף את כל הערימות שבנינו לערימה ענקית אחת והודיעו לנו: בסוף שבוע הסוואה, המסורת היא שקופצים לתוך ערימת הקוצים. הביאו את ההאמר ואמרו לנו לטפס עליו ולקפוץ ממנו לערימה".
לא היססת?
"כבר אז, באותו רגע, זה נראה לי הזוי ומטומטם, אבל חשבתי לעצמי, אם זו המסורת, מה אני אגיד? הבנתי שאני אהיה חייב לעשות את זה. היו עוד כמה שהיססו, אבל עלינו על ההאמר. אף אחד לא העז לסרב. אני יודע שאם היה לי קצת יותר ותק ביחידה, לא הייתי קופץ. הייתי מרגיש שיש לי יותר מילה. אבל שם הייתי בקושי עשרה ימים. הרגשתי עדיין טירון וחדש. מש"קי ההסוואה קפצו, המפק"צ (מפקד צוות) קפץ, הסמל קפץ. עם כל קפיצה, ערימת הקוצים הלכה ונהייתה מעוכה ורדודה יותר. נוצר כבר ממש חור, קרחת, בין הקוצים. אני הייתי השמיני שקפץ. כולם הורידו חולצות. אחד קפץ על הגב, השני קפץ על הבטן. אני קפצתי 'סופרמן', עם האגרוף מושט קדימה והראש למטה".
מתי הבנת שמשהו לא בסדר?
"מיד. זה היה כמו לקפוץ לבריכה בלי מים. בתוך שניות הבנתי – אני משותק".
מכאן מגולל חיות מה שנשמע לכאורה כמסכת של רשלנות, שגרמה לעיכוב גדול בפינויו לבית החולים, לדעתו ככל הנראה בשל החשש של מפקדיו.
"שכבתי בין הקוצים חסר אונים והתחננתי: 'בואו, תפנו אותי'", הוא משחזר. "הם לא האמינו לי, ולא הבינו אותי. חשבו שאני צוחק. מהשוק ומהטראומה לא יכולתי לצעוק. יצא לי קול רועד וחלש. הרגשתי נימול בכל הגוף. כאילו שהכל רדום. היו בצוות שני חובשים. בלי לבדוק מה קרה לי, מה חומרת הפציעה, אם אסור או מותר בכלל להזיז אותי, הם פשוט הרימו אותי מהידיים והרגליים והושיבו אותי. מש"ק ההסוואה שצילם את הקפיצות בטלפון הנייד של המפק"צ כיבה מיד את המצלמה. השקו אותי במים לתוך הפה. אני לא יכולתי לזוז. הרגליים שלי היו כמו ג'לי. כשהורידו לי את הנעליים, הייתי בטוח שלקחו גם את הרגליים. לא הרגשתי אותן".
חיות היה כנראה היחיד שהבין מיד את חומרת מצבו. כל האחרים סביבו, ייתכן שלא הבינו, ואם כן חששו להודות. התוצאה המרה הייתה שבעודו שוכב פצוע כה קשה, הוא נאלץ להתחנן לפינוי.
"ביקשתי מהם: 'תפנו אותי'", הוא מתאר, וניכר שהכעס והכאב גואים בו כשהוא נזכר באותם רגעים שבהם שכב מוטל חסר אונים. "הם אמרו לי: 'יהיה בסדר, התחושה תחזור. הנה, אתה מסוגל להזיז', ניסו לשכנע ולהרגיע אותי. ביקשתי שוב שיפנו אותי במהירות. המפק"צ התקשר בטלפון לרופא. שמעתי אותו מתאר כביכול את מצבי, ופשוט מפחית לגמרי מהמצב האמיתי. הוא אמר לו: 'הוא נפל, הגוף טיפה רדום'.
"הרופא ששמע את התיאור הזה, כנראה לא התרגש. הציע להם לחכות עוד כמה דקות, ושאז אולי יפנו אותי. שכבתי ככה אולי 40 דקות. כל הזמן אמרו לי מסביב: 'יהיה בסדר, יעבור לך. זה רדום, עוד מעט יתעורר'. הבנתי שהם כנראה מהססים להזעיק פינוי, כי הם דואגים לעצמם. מפחדים ממה שיקרה להם. מה יהיו ההשלכות. הבנתי שאני מוכרח לשכנע אותם. אמרתי להם שאני מבטיח שלאף אחד מהם לא יקרה כלום, רק שיפנו אותי".
גם כשהמפקדים השתכנעו, הוא אומר, הפינוי עצמו היה רצוף מחדלים. "אמרו שהאמבולנס לא יכול להגיע עד אליי, אלא רק עד לכניסה לשטח, למרות שבמהלך היום אנשי מילואים של היחידה הגיעו עד אלינו עם המכוניות הפרטיות שלהם. דחפו מתחת לגוף שלי אלונקה, והעלו אותי על ההאמר כדי להסיע אותי לאמבולנס. חמש דקות נסיעה בשטח, ואני קשור לאלונקה וכל הדרך קופץ ונחבט. כשכבר חברנו לאמבולנס, תוך כדי ההעברה שלי מההאמר לאמבולנס ניסו להכניס מתחתיי קרש גב לתמיכה. כנראה הייתה אי־הבנה, כי הפילו אותי מהאלונקה על צד שמאל שלי".
כאן לא תם סבלו של חיות. "האמבולנס נסע לכיוון בית החולים ברזילי באשקלון. כנראה שגם הצוות באמבולנס לא הבין את חומרת הפציעה שלי. הייתי צריך לבקש מהם שיפעילו את הצ'קלקה. המרחק מהמקום שבו קפצתי מההאמר עד לבית החולים הוא 17 או 18 דקות נסיעה. בפועל, עם כל הדחיות והעיכובים, מרגע הקפיצה ועד שהגעתי לבית החולים זה לקח שעתיים ועשר דקות. זה קריטי בגלל מערכת הנשימה. הייתה לי פגיעה רב־מערכתית. הייתי חייב להגיע הרבה יותר מוקדם לבית החולים".
חיות, בן מושב כורזים שבגליל, הוא בן למשפחה שההגדרה "מלח הארץ" כמו נוצרה עבורה. האב, זאב (ווני) חיות, פרש מהמשטרה לאחר קריירה של חוקר ביאח"ה. האם, אסנת, עובדת סוציאלית שעבדה בעבר בשב"ס ומדריכת סקי מקצועית. עילי הוא הצעיר בין ארבעת ילדיהם. כולם חונכו לתרום למדינה. האב שירת בצה"ל כסגן מפקד פלוגה בעורב גולני, והמשיך להתנדב למילואים עד גיל מבוגר. האח הבכור, דור (30), שירת ביחידת מודיעין מובחרת, האחות שי (27) הייתה מדריכת אימון גופני ביחידת מורן המיוחדת של התותחנים והאח ב' (23) משרת בתפקיד משמעותי בחיל־האוויר. כמותם גם עילי הלך בדרך המצוינות, לשייטת וממנה למגלן.
ביום הפציעה, בעוד חיות באמבולנס בדרכו לבית החולים, הסמל שליווה אותו נענה לבקשתו והתקשר להוריו. "הוא אמר לנו: 'עילי נפל וקיבל מכה בגב'", אומרת האם, אסנת.
"אבא מיד שאל אותי: 'אתה מרגיש את הרגליים?'" מספר חיות, "אבל אני לא רציתי להדאיג אותם כשאני באזור אשקלון והם בגליל. אמרתי לו רק: 'תבואו, נדבר'".
"חשבתי שמדובר בנפילה, שמעתי אותו מדבר. לא הבנתי כמה המצב חמור ומסוכן", אומרת אסנת. "עוד הבאתי איתי בגדים בשבילו כדי שיהיה לו מה ללבוש כשניקח אותו משם הביתה. ביקשתי מבן דוד שלי, שגר במושב אביגדור הקרוב לאשקלון, שייסע להיות איתו במיון. גם האחים של עילי, שהיו יותר קרובים לשם מאיתנו, יצאו מיד לבית החולים".
רק כשהגיעו לבית החולים הבינו ההורים את חומרת המצב. אחת מחוליות הצוואר של בנם נשברה, והרופאים הבהירו שחייבים לנתח אותו בדחיפות. נאמן להבטחה שנתן למפקדיו לפני פינויו לבית החולים, הספיק חיות לבקש מהוריו: "תדאגו שלא יקרה כלום למפק"צ", ואז הוכנס לחדר הניתוח.
חיות נותח בצווארו, וחוליות הצוואר קובעו קיבוע קדמי. הוא שכב מורדם ומונשם במחלקה לטיפול נמרץ, והרופאים לא ידעו לומר להוריו אם הוא ישרוד את הפציעה הקשה.
"עילי עבר את הניתוח בברזילי ונותר מונשם ומורדם", משחזרת האם, אסנת. "למחרת, אחד הרופאים הבכירים הודיע לנו שהוא יישאר משותק מהסנטר ומטה. מבירורים שעשינו הבנו שבתל השומר הוא יוכל לקבל את הטיפול הטוב ביותר לפציעה שלו. במשך שבועיים הוא היה מונשם ומורדם, עד שהצלחנו לגמול אותו ממכשיר ההנשמה והוא התעורר".
"התעוררתי בלי שאני מבין איפה אני", אומר חיות. "לא היה לי מושג כמה זמן עבר מאז הפציעה, ומה באמת המצב שלי. הייתי משוכנע שאני חוזר ליחידה, חוזר להיות לוחם. אמרתי לעצמי: 'מקסימום, ארד מחזור'. הייתי בהזיות ממשככי הכאבים. שאלתי איפה הנשק שלי, עשיתי תנועות של הצדעה לכל מפקד שהגיע לבקר אותי. לא קלטתי מה קורה איתי".
ההכרה הכואבת חילחלה רק לאחר כחודש כשחיות הועבר מהמחלקה לטיפול נמרץ, למחלקת השיקום. "רק כאן התחלתי להבין", הוא אומר. "פתאום קלטתי את הסיטואציה. אני לא מסוגל להזיז שום איבר בגוף".
אז גם החלה מה שהוא מכנה "עלייה לרגל מהיחידה", שגרמה לו לכעס ולכאב לא פחותים מאלה הפיזיים. "התחילו להגיע בכירי היחידה, מפקד היחידה, מפקד המגמה, וניסו לדבר איתי על מה שקרה. לברר מה אני זוכר", הוא מתאר בכאב. "אמרו לי: 'זה לא מה שקרה. מה שקרה היה כך וכך'. ניסו לבנות לי גרסה. כאילו שאני לא בסדר. שאלו אותי: 'מי אמר לך לקפוץ? נכון שקפצת לבד? נכון שזו הייתה החלטה שלך?'"
גם צוות הלוחמים מהמסלול, הוא מעיד, ביקר אותו רק בזוגות, "בטח כדי שאחד ישמור על השני, שלא יגיד משהו שיכול לסבך את היחידה. כשראיתי שזה המצב ושזה מה שמנסים לעשות, הודעתי שאני לא רוצה שיבואו לבקר אותי יותר. הסבירו לי ביחידה שהם רוצים ללוות אותי, ואמרתי להם שאני לא צריך".
כעסם של חיות ובני משפחתו נובע גם מכך שלמרות שהמפק"צ הודח מתפקידו בעקבות התקרית הקשה והועבר לתפקיד עורפי בקריה, הם עצמם לא ראו עדיין תחקיר מקיף של האירוע. הסרטון שבו תועדה קפיצתו של חיות נעלם מהטלפון של המפק"צ כלא היה. "אני יודע בוודאות שהקפיצה שלי צולמה", אומר חיות. "אחרי מה שקרה, ההורים שלי ביקשו מהמפק"צ את הטלפון כדי לראות ולהבין איך אירעה הפציעה. להראות גם לצוות הרפואי. בכל יום הבטיחו לנו שיביאו לנו, ומשכו עוד יום ועוד יום. כשקיבלנו את הטלפון, הקפיצה שלי לא הופיעה שם. העברנו את הטלפון למעבדת מומחים מיוחדת. התברר שהקטע הזה נמחק באופן שלא ניתן לשחזור".
"ברגע שעילי התעורר וסיפר לנו את מה שקרה, כעסתי. השתוללתי", מספרת אסנת. "בכל השבועיים האלה שבהם הוא שכב מונשם ומורדם לא ידענו איך זה קרה. כשהמפק"צ בא לבקר אותו, חיבקנו אותו. ההורים שלו אפילו התקשרו אלינו כדי להודות לנו על איך שהתייחסנו אליו. ואז התברר שככה שיקרו לנו. פשוט הוליכו אותנו שולל שבועיים".
עילי, אתה מרגיש שהמפקדים והחברים ליחידה בגדו בך?
"בגידה זו מילה חזקה, אבל אני בהחלט מרגיש אכזבה. אפשר להגיד אפילו אכזבה עמוקה מהם. כנראה אמרו להם: 'אל תדברו. מי שידבר לא יהיה פה'. במקומם אולי גם אני לא הייתי אומר את האמת, לא יודע. למה להם להפסיד את המקום ביחידה, בגלל מישהו שכבר לא יהיה פה יותר? בעוד כמה חודשים, כשהם כבר יהיו לוחמים ביחידה ולא מסיימי מסלול טריים, אני ארצה לדבר איתם. לפתוח את כל מה שבאמת קרה שם. זה יהיה בעיניי יותר נכון מאשר לתת להם פרס ולהגיע לטקס סיום המסלול ולאפשר להם לסגור מעגל כאילו אני חלק מהם".
אתה פנית לשירות קרבי בעקבות אבא והאחים שלך. אם היה לך אח צעיר היית ממליץ לו היום ללכת באותה דרך?
"אני, כשהתגייסתי, התגייסתי במטרה להיות רמטכ"ל, לא פחות. החלום שלי היה להגיע הכי גבוה שאפשר. מיד אחרי המסלול התכוונתי לצאת לקורס קצינים. אם היה לי אח צעיר, הייתי אומר לו: תעשה מה שאתה מרגיש לנכון".
עם המפק"צ שלך, שהודח, דיברת מאז שחזרת להכרה?
"לא. השבוע הוא שלח לי הודעה שהוא רוצה לדבר איתי, אבל לא עניתי לו. אם הוא לא היה מוחק את הסרטון של הקפיצה שלי, הייתי מקבל אותו אצלי כמו בן בית למרות מה שקרה. אבל אחרי מה שהוא עשה אני לא יכול לסלוח לו. לא יכול לראות אותו".
חיות כרגע במצב סיעודי. הוא אינו מסוגל לעמוד על רגליו, וגם ידיו עדיין חלשות מאוד ותפקודן פגוע. "החוליה בצוואר נשברה, אבל חוט השדרה לא ניתק", הוא מסביר. "הבעיה היא שלא יודעים אילו עצבים נפגעו". פרופ' גבי זייליג, מנהל המערך לשיקום נוירולוגי בתל השומר, אופטימי. "במונחים מקצועיים השיפור שלו היה ענק, אבל הוא גם מבין את מצבו ועד כמה הוא מוגבל. אני מאמין שבסוף תהליך השיקום, גם אם ייקח שנים, הוא יצליח ללכת. הוא ילד יוצא מן הכלל, תמיד אופטימי, תמיד מחייך. יש לו כוחות שאני לא מבין מאיפה הוא מוצא אותם", אומר זייליג.
חיות, שכמו אחיו למד בבית הספר "עמק החולה" שבכפר־בלום, בלט משחר ילדותו בתחום הספורט. בבית הספר היסודי היה אלוף בית הספר בריצה. בכיתה ט' כבר החל לקטוף תארים באליפויות הארץ בריצה. הוא נמנה עם סגל נבחרת ישראל ומכבי תל־אביב בריצה, ובהמשך הפך לחלק מקבוצת "אתלטי הסמטה" בדרום תל־אביב, קבוצה של רצים ממוצא אפריקאי. פעמיים בשבוע, במקום לימודים, נסע לאימוני ריצה בתל־אביב, מה שלא מנע ממנו לסיים את לימודיו בהצטיינות, ואף להוביל בבית ספרו פרויקטים בתחום הספורט. בין השאר, הוביל קבוצת הכנה לצבא וסייע באמצעות אימוני ספורט לתלמידים שהתקשו לשבת בכיתה.
בתום לימודיו בתיכון יצא חיות למסלול בן עשרה חודשים במכינת תבור בנצרת־עילית. שם ייסד חיות את מרוץ נצרת־עילית הראשון, ובשנה שעברה אף התחרה בו וקטף את המקום הראשון. יכולתו הספורטיבית יכולה הייתה להקנות לו מעמד של ספורטאי מצטיין, מעמד שהוא החליט לוותר עליו לטובת שירות ביחידה קרבית.
את כל היכולות יוצאות הדופן שלו מגייס כעת חיות לצורך השיקום. הלו"ז שלו מפרך גם עבור אדם בריא. "כאן", הוא מסביר, "אני לא נלחם על תוצאה, אני נלחם על החיים. אני קם בשש בבוקר, עושה שעתיים פיזיותרפיה, שעתיים ריפוי בעיסוק, שלוש פעמים בשבוע שוחה בבית הלוחם עם הנבחרת הפראלימפית של ישראל, מתאמן שעתיים בחדר הכושר ועוד אימונים עם מאמן אישי, וגם לומד תואר בחינוך וחברה עם התמחות בספורט בקריה האקדמית אונו, אצל ד"ר אבי מויאל, אלוף־משנה (מיל') שהיה ראש מחלקת כושר קרבי בצה"ל. אם בימים הראשונים כשהתעוררתי קיוויתי לחזור לרוץ, היום החלום זה להצליח ללכת עם קביים. להיפרד מכיסא הגלגלים".
אתה נראה ונשמע נחוש להצליח.
"אני שופט מאוד מחמיר של עצמי. בכל שבוע אני מסכם לעצמי מה עשיתי ותמיד אומר שלא עשיתי מספיק".
בנוסף לשיקום העצמי, הוא גם פועל במטרה למנוע את פציעת הרשלנות הבאה בצה"ל. "אני כבר קפצתי, כבר נפצעתי, לי זה כבר לא ישנה, אבל אני מסתכל קדימה והמטרה שלי היא למנוע את האירוע הבא", הוא אומר. "אני רוצה שהלקחים של המקרה שלי יוטמעו בצה"ל ברמה כזו שלא יהיו עוד אירועים כאלה. אמנם מפקד מגלן אמר לי שביטלו כל מיני מסורות שהיו ביחידה, כמו הקפיצה הזו למשל, אבל זה לא מספיק. חברים שלי בשייטת סיפרו לי ששבוע אחרי המקרה שלי, הם כבר רצים לכל מקום באימונים עם קרש גב כפק"ל, למקרה של פציעה כזו. במגלן זה עוד לא קרה. בקרוב מתוכננת לי הרצאה בבה"ד 10, בית הספר לרפואה של צה"ל, מול 300 אנשי רפואה, שבה אני אפרט את כל הליקויים בטיפול בי ובפינוי שלי. אפילו מפקד בה"ד 10, ששוחחתי איתו לקראת ההרצאה הזו, לא הכיר את כל העובדות של האירוע".
זה אחד הדברים שמרתיחים את משפחת חיות: הם חשים שבצה"ל לא באמת למדו מהאסון שאירע לעילי והסיקו את כל המסקנות הנדרשות, אלא הסתפקו בהדחתו של המפק"צ, קצין זוטר. "נפגשנו עם קצין רפואה ראשי של צה"ל", מתארת אסנת. "הוא אמר לנו במפורש: 'כל מה שעילי אומר שקרה, זה נכון'. אז איפה התחקיר שאומר את זה? מה עשיתם עם זה? אמהות שיקראו עכשיו את הכתבה הזו, מה הן יחשבו? לאן הן שולחות את הילדים שלהן? לבעלי היה מאוד קשה עם כל הסיפור סביב הפציעה של עילי. ווני הוא אדם שממש 'מורעל' על הצבא. ככה הוא חינך גם את הילדים שלנו. בשבילו לכעוס על הצבא זה ממש דיסוננס. כי עם כל האהבה, מבחינתנו התחושה היא שהצבא לא מפיק לקחים כדי למנוע את המקרה הבא, כדי שלא ישכב חייל נוסף ליד עילי בבית החולים".
אמו של עילי צמודה אליו במשך כל היממה. היא העתיקה את מגוריה למחלקת השיקום בתל השומר. בסוף השבוע הם חוזרים הביתה לחופשה מקוצרת, שמסתיימת במוצאי שבת כדי שעילי יספיק לטיפולים שמתחילים ביום ראשון בשש בבוקר. בשל הנסיבות, העסק המשפחתי שלהם, צימרים "בקצה הכנרת", כבר לא פעיל כמו פעם "כי כשבעל הבית לא נמצא קשה לנהל אותו בשלט רחוק", אומרת אסנת.
בערב למען פצועי צה"ל שנערך לפני כמה חודשים, פגש חיות את הרמטכ"ל דאז, גדי איזנקוט. "אמרתי לו: 'אני מחכה לך בתל השומר'", מספר חיות. "והוא הגיע אליי. הוא בא ביום האחרון לתפקידו. אמרתי לו את כל מה שכואב לי. הסברתי לו שאחרי כל הזמן שעבר עוד אין לי תחקיר ביד. שאני מרגיש שלא למדו כלום. הוא אמר לי: 'אתה צודק. אני אעביר את זה הלאה. קובי (אל"מ קובי הלר, שהחליף את תא"ל אבי בלוט בתפקיד מפקד חטיבת הקומנדו עוז, שמגלן משתייכת אליה – י"י) יטפל בזה".
"אבל למרות זאת, את התחקיר לא ראינו עד עכשיו", אומרת אסנת. "הרמטכ"ל אמר לנו: 'כל מה שאני רואה, אתם גם תראו'. בינתיים זה עוד לא קרה".
אל"מ הלר הוא היחיד מאנשי הצבא ששומר על קשר הדוק עם חיות. הוא נכנס לתפקידו כמפקד חטיבת "עוז", רק אחרי שחיות נפצע. "קובי מגיע לבקר אותי לא פעם, ממש כמו חבר", אומר חיות. "הוא לא קשור לאירוע שלי, ואנחנו בכלל לא מדברים על זה".
מבין נכי צה"ל שפגש מאז פציעתו הספיק חיות להתיידד עם אל"מ שי סימן־טוב, שכמפקד גדוד 12 של חטיבת גולני נפצע אנושות במבצע צוק איתן מקריסת קורת מנהרה בשכונת סג'עייה בעזה. הוא התיידד גם עם נועם גרשוני, טייס האפאצ'י שנפצע קשה בהתנגשות מסוקים במלחמת לבנון השנייה והפך לאלוף פראלימפי כשזכה במדליית הזהב בטניס נכים באולימפיאדת לונדון 2012. אבל גם חיות מודע היטב ואפילו כואב את ההבדל ביניהם. "פציעה בקרב זו סיטואציה שונה לגמרי ממה שקרה לי", הוא נאנח. "אם הייתי מגיע למצב הזה כתוצאה מכדור שהייתי סופג בקרב, הייתי מקבל את זה. אבל אני פה, בכיסא גלגלים, סתם. על כלום. בגלל שטות, בדיחה".
מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "לאחר פציעת הלוחם בוצעו תחקירים פיקודיים ומקצועיים בראשות מפקד פיקוד מרכז, אלוף נדב פדן, ראש אט''ל, אלוף איציק תורג’מן, ומפקד עוצבת האש, תא''ל ירון פינקלמן. מהתחקירים הופקו לקחים רבים, על מנת למנוע הישנות מקרים כדוגמת אלו בעתיד.
"הליך הפינוי הרפואי תוחקר על ידי ועדת בדיקה מיוחדת שהוקמה בנושא, ועיקרי הממצאים הוצגו למשפחה. כמו כן, תוכני ההדרכה בתחום הטיפול והפינוי הנדרשים באירועים מסוג זה, חודדו והוטמעו בקורסים השונים בבה"ד חיל הרפואה.
"בפן הפיקודי, הוחלט על הדחתו של מפקד הצוות, ומתן הערה פיקודית למפקד הפלוגה.
"בנוסף לתחקירי המפקדים שהתקיימו, הוחלט על הקמת ועדה בראשות תא"ל איתי וירוב, שתבחן את ההתנהלות הנורמטיבית ביחידות המיוחדות. ממצאיה יוצגו לראש המטה הכללי בתקופה הקרובה.
"המפקדים בחטיבת הקומנדו וגורמי הנפגעים נמצאים בקשר רציף עם עילי והמשפחה לאורך כל תקופת השיקום, מתוך תפיסת אחריות לאירוע ולתוצאותיו, ומתוקף תפקידם.
"במסגרת הליך הפקת לקחים מהאירוע חוזקו תהליכי החניכה והבקרה, הוחלט על בניית מסלול לוחם חדש ועדכני והופקו לקחים נוספים.
"צה"ל רואה בחומרה אירועי בטיחות ויוסיף לפעול למניעתם.
"בצה"ל מחבקים את המשפחה ומקווים להחלמתו המהירה והמלאה של הלוחם".
הגיע הזמן שבצה"ל יפיקו לקחים ממה שקורה לאחרונה ביחידות המובחרות
שנה רעה מאוד עברה על היחידות המובחרות של צה"ל. הדבר שצריך להטריד כל הורה ששולח את הילד שלו לאחת מהן הוא שבניגוד לתקופות אחרות, שבהן הפיקוד הבכיר ידע לטפל, לתחקר ולהעניש את האחראים, האירועים האחרונים מלמדים שלא כך הם פני הדברים היום. מחדל רודף מחדל, ואיש לא לומד את הלקח.
רק לפני חודשיים טבע למוות אביתר יוספי ז"ל, לוחם סיירת הצנחנים, במהלך חציית נחל חילזון בצפון באימון שנערך במזג אוויר סוער אף שהלוחמים התריעו מפניו וכך גם גורמי הרפואה.
אבל זה התחיל במשחקי הנשק ביחידת דובדבן בפברואר אשתקד, שבאחד מהם מת הלוחם סמ"ר שחר סטרוג ז"ל מוות מיותר וכואב. התחקיר החיצוני חשף שמשחקי הנשק היו תופעה שגרתית ביחידה ומפקדים העלימו עין מהם.
חודשים ספורים לאחר מכן, באותה חטיבת קומנדו, אבל ביחידה אחרת – מגלן, התרחשו שלושה אירועים חמורים.
בשניים מהם נפצעו לוחמי מגלן במהלך אימוני קרב מגע. האימונים, התברר, בוצעו ללא אמצעי המיגון הנדרשים. באחד מהם, האימון בוצע על ידי מאמן שאינו מורשה, ועוצמת הפציעה התבררה רק בדיעבד, כשהלוחם יצא הביתה לחופשה ואושפז. בשני המקרים הללו הסתפקו בהדחת מפקד צוות ביחידה. כאילו אין הבנה שמדובר בתרבות בעייתית. המקרה החמור מכולם במגלן הוא פציעתו הקשה של עילי חיות כחלק ממסורת של קפיצה על שיח. התחקיר הצה"לי הסתכם בהדחה של קצין זוטר אחד בלבד, בדרגת סגן, מפקד צוות ביחידה, וזהו. נכון, לא בכל מקרה צריך להעיף ראשים של בכירים. אבל בתיק חמור כזה להסתפק בהדחת קצין זוטר בלבד?
הסיבה היחידה שגרמה לעילי חיות ולהוריו להתראיין ולספר מה באמת קרה היא אחת: כדי שמקרה כזה לא יחזור שוב. הם פשוט לא יכלו לשתוק כששמעו על המקרים הנוספים, שהתפרסמו רק לאחר פציעתו של עילי.
העדות המדהימה של חיות חושפת איך כל כך הרבה גורמים ניסו להשתיק אותה. למרות חומרת המקרה, הוא לא דווח לצמרת הפיקוד. דובר צה"ל אפילו לא הודיע על פציעתו. איך אפשר להשתיק אירוע שבו חייל נלחם על חייו, ולאחר מכן הופך נכה אולי לכל חייו? מה עבר בראש לאותם מפקדים?
כשאתם קוראים את העדות של עילי, תאמינו לו. הטקסט שמתפרסם כאן מעודן מאוד. עילי באמת לא רצה לפגוע בצבא. את האמירות הקשות מדם ליבו הוא ביקש לצנזר כדי לצמצם ככל הניתן את הנזק לצבא.
תחושתו שחיילים ביחידה ניסו לשתול בו גרסה משלהם, כאילו הוא לא זוכר בכלל מה קרה, היא מזעזעת. גם השמדת הסרטון שצולם ברגע הקפיצה, מרתיחה את הדם. איפה המשטרה הצבאית החוקרת? למה הפרקליט הצבאי ויתר על חקירה פלילית
בתיק הזה?
ואתם יודעים מה יותר מכעיס? שהרמטכ"ל דאז איזנקוט איפשר למח"ט הקומנדו באותם ימים, אל"מ אבי בלוט, קידום לתפקיד המזכיר הצבאי של ראש הממשלה. על מה מגיע לו הפרס?
מבחינת צה"ל התחקיר הסתיים, אולם הרמטכ"ל אביב כוכבי חייב לפתוח אותו מחדש. לא לפגוש את עילי ביום האחרון בתפקיד כמו איזנקוט, אלא מיד. לנסוע למחלקת שיקום בתל־השומר, לסגור את הדלת ולשמוע ממנו בארבע עיניים איך קרה שלוחם מלא מוטיבציה, שכל מכריו ניבאו לו עתיד מזהיר בצבא, שוכב שם. מי אמר לו מה, מתי ולמה, ואז לדרוש תשובות. רצוי גם שכוכבי יגיע למשפחה עם התחקיר שהובטח לה ועד היום לא הועבר לידיה. וכדי שמקרה כזה באמת לא יחזור, כדאי שכל חייל וכל קצין יקראו את העדות של עילי ויפנימו את הלקחים. גם כך, המוטיבציה של בני הנוער לשירות קרבי בשפל חסר תקדים, והרמטכ"ל כוכבי חייב להחזיר את האמון של בני הנוער וההורים שלהם בצבא.
