ההיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית מוכיחה שמי שמבקש לשנות לא יכול להסתפק רק בהפגנות ומחאות: הוא חייב לכוון לכנסת.
ב־1971 החלה מחאת הפנתרים השחורים. מי שהציפו אותה אז היו בעיקר דור שני לעולי מרוקו, וככל שהמחאה צברה תאוצה הצטרפו אליה בני עולים ממקומות שונים, שגם הם ביקשו לצאת נגד האפליה שחשו – אפליה שבאה לידי ביטוי בין היתר בתעסוקה, בשכר, ביחס מהמשטרה ובסטיגמות שהודבקו בתקשורת. אלא שלצד העניין התקשורתי ולצד תגובות מועטות של פוליטיקאים – לדוגמא, זו של ראשת הממשלה דאז גולדה מאיר שאמרה ש"הם לא נחמדים" – המחאה לא הצליחה להביא לשינוי מהותי. רק כאשר חלק ממוביליה, דוגמת צ'ארלי ביטון, הצטרפו לחיים הפוליטיים ולכנסת הגיעו גם שינויי החקיקה, וכן הצפה יומיומית של הנושא – ללא מחאות אלימות – ובסופו של דבר גם התערות טובה יותר של בני עדות המזרח בחברה הישראלית.
המחאה החברתית של קיץ 2011 הביאה מאות אלפים לכיכרות. בעידן הרשתות החברתיות המוחים לא הסתפקו רק בלייק בכיכר העיר החדשה, הפייסבוק, ובחרו לצאת ולצעוד, להרים שלטים ולצעוק. אלא שגם כאן, המחאה הביאה לוועדה, שהביאה להמלצות, ואלו התמוססו בסופו של יום. חלק ממנהיגי המחאה הבינו שאם הם רוצים לשנות, הם אינם יכולים להסתפק רק בכך, ועליהם לכוון לכנסת. משם צמחו ח"כ איציק שמולי וסתיו שפיר, שנמצאים כיום בצמרת הרשימה של העבודה לכנסת, כשלצידם מפלגות נוספות ביקשו לאמץ לעצמן את רעיונות המחאה. גם אם פירות המאבק הזה עדיין לא ניכרים בשטח, אי־אפשר להתעלם מכך שנושאים כמו יוקר המחיה ועלות הדיור נשארו על סדר היום הציבורי, והממשלה לכל הפחות ניסתה לפעול בצורה משמעותית כדי להתמודד עם הבעיה.
וכאן אנו מגיעים למצוקותיהם של העולים ובני העולים בישראל. בבחירות האחרונות לרשויות המקומיות ניכר היה כי התמודדו – ואף נבחרו – נציגים רבים מקרב יוצאי מדינות ברית־המועצות לשעבר, וניתן לראות בכך הוכחה נוספת שהם אימצו מהר יותר את זירת המשחק הפוליטית, בהשוואה לבני העדה האתיופית. העולים ממדינות ברית־המועצות, שרובם לא גדלו בתרבות דמוקרטית, השכילו להבין מהר מאוד ששינויים משיגים רק בכנסת או במועצות העירוניות, ולא במחאות.
כמי שעלה מאתיופיה, כמי שמסקר מדי יום את הקהילה ועוסק בנקודות הכואבות ביותר לחבריה, אני חושב שהגיעה העת שנדע להפוך לכוח פוליטי משמעותי. לא משנה באיזו מפלגה – כפי שמסתמן יש נציגים של העדה במספר רשימות, גם אם זה עדיין לא מספיק, ובמקומות ריאליים. אם נדע להראות למפלגות הגדולות שלא נצביע עבורן אם לא ינסו לסייע למצוקותינו, הן יהיו מחויבות לנו הרבה יותר. אני קורא למנהיגי המחאות האחרונות, אלה שידעו למשוך אלפים מבני העדה האתיופית לכיכר רבין ולצומת עזריאלי: כוונו את הכוח הזה לכנסת, דאגו שנהפוך לשחקנים בעלי השפעה אלקטורלית. √
פסיל לגסה מנהל את ערוץ הטלוויזיה הישראלי־אתיופי IETV
