המסר המרכזי של הסרט "איזנקוט." מופיע בשמו, בצורת הנקודה שמגיעה אחרי שם משפחתו של הרמטכ"ל היוצא. הנקודה היא לא רק סימן לשוני לסיום משפט, אלא גם אמירה בפני עצמה, שמטרתה להכריז על סוף מוחלט ולא נתון לוויכוח של דיון כלשהו. הסרט, בהתאם, מתיימר לקבע את הנרטיב בנוגע לכהונתו של רב־אלוף גדי איזנקוט. זוהי הגרסה, ממקור ראשון ובלתי אמצעי. אחריה אין אלא להצניח את אותה נקודה ולהמשיך הלאה.
מלכתחילה, יצירה תיעודית בהפקת דובר צה"ל מעודדת צפייה בעיניים פקוחות וחשדניות. אמנם, זה לא חסר תקדים ולא תמיד חסר תועלת. בנוסף, ממילא עיקר הסיקור של הרמטכ"ל בתקשורת מאופיין במבט מאוהב ונלהב, תוך הישענות נינוחה על חומרים שמספקת מכונת יחסי הציבור של הצבא. אבל אם כותרת הסרט שביים יריב מוזר ראויה לעיטור גרפי כלשהו, לא נקודה צריכה להיות שם - אלא אימוג'י של לב.
כיאה לדוקו שעוסק במצביא, "איזנקוט." נפתח בתחבולת הסחה מתוחכמת: הוא מציג נאום תוכחה של מפקד חטיבה 7, שבמהלך כנס של סגל הפיקוד הכללי מטיח במרירות את דעתו, לפיה צבא היבשה אינו מופעל כהלכה. כך, ניטעת בצופים התחושה כי מושא הסרט קשוב לביקורת פנימית על מדיניותו, והוא אינו חושש מכיבוס הבגדים המלוכלכים מול המצלמות.
אלא שזוהי אחת הפעמים הבודדות בהן הסרט מוצא את איזנקוט בסיטואציה שהיא פחות מנוחה למדי. רוב הדקות מוקדשות לביקורים מהונדסים ומתוכננים היטב של הרמטכ"ל ה־21. אלו מעמדים שבהם הוא יוכל להוסיף ולהתגלות כאיש חמוד מאוד, הדואג לכשירותו המבצעית של הצבא ובאותה תשוקה ומחויבות לאמות המידה המוסריות שלו.
בהתחשב בקדנציה הסוערת של איזנקוט – מפרשת אלאור אזריה, דרך החיכוך עם הדרג הפוליטי ועד הקרבות בין חילונים לדתיים – הסרט אינו נמלט מגורלו הצפוי כפרסומת. הגישה האינטימית שקיבל הבמאי אינה חודרת את החומות שאיזנקוט הקים סביבו. הוא כמעט אינו מעומת עם סוגיות קונקרטיות, ובמיוחד לא עם החרפת הקרע בתקופתו בין העם לצבא העם. אם לסכם את רוב השיחות והדיאלוגים בסרט, הרי שמתברר כי בארבע השנים האחרונות היה ממש מסובך להיות גדי איזנקוט, אבל הוא נותר אהוד ומוערך בקרב פקודים וחברים. מפתיע.
לכן יש גם מלוא החופן אירוניה בכך שהדבר הכי קרוב לחרטה שיוצא מפיו של איזנקוט קשור לתדמית ולא למהות. "לא השקעתי מספיק באופן אישי בלהסביר את המהלכים שלי החוצה", הוא אומר למפקד בית הספר לקצינים, אלוף־משנה גור שרייבמן. ובכן, אם יש משהו ש"איזנקוט." כנראה מוכיח, זה שאף פעם לא מאוחר מדי להתחיל.
בקטנה: בתור קאמבק אחרי עונה כושלת למדי, העונה השלישית של "בלש אמיתי" אכן שיקמה את אמונם של לא מעט צופים. אלה בסך הכל רצו גרסה חדשה של עונת הבכורה – וזה בדיוק מה שהם קיבלו פלוס תצוגה של מהרשלה עלי. מנגד, פרק סיום העונה (זמין לצפייה בהוט, yes וסלקום טי־וי) הראה שלצד איכויות הכתיבה, הבימוי והמשחק, הסדרה לא באמת התבגרה: פה טוויסט מיותר, שם קצוות פתוחים מדי, ושוט אחרון כמעט שערורייתי ביומרנות נטולת הפשר שלו. בסוף, "בלש אמיתי" דומה מאוד לרוב גיבוריה: גם לה יש גורל והיא לא יודעת כיצד להימלט ממנו.
