בערוב ימיו פגשתי את חיים גורי לשיחה ממושכת. מתישהו חזרנו לינואר 1948. "פורצת מלחמת העצמאות ואני בווינה, מטעם ההגנה, מוביל קבוצות של עשרות צעירים. בית החולים רוטשילד. הניצולים משוכנים שם, בשלוש קומות של דרגשי עץ, מרק ולחם, תנורי פחמים. בלילות היית שומע בתוך הצפיפות הזאת זעקות מתוך שינה, סיוטים, 'מלכה'לה, מלכה'לה, איפה את', ובצידן אנקות אהבה של זוגות מאולתרים. אנשים שנותרו לבד ומצאו זה את זה", סיפר המשורר.
"אני יוצא בבוקר אל העיר. קור אימים, וינה חרבה. ובעיתון אחד מופיעה כותרת: '35 חיילים יהודים נהרגו בהר־טוב'. אני מתקשר מיד למוקד שלנו, לשאול על דני מס. וכך בעודי - התל־אביבי, יליד הארץ, הצבר - קולט עד תום את משמעות החורבן הזה, והולך בין שרידיו וחי איתם ועובר איתם גבולות, אני קורא על חבריי שנהרגו בדרך לגוש עציון". אחר כך, בחדר בבודפשט, נטל עט ונייר, וכתב: "ראה, הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה, ארוכה".
אותה שורה ארוכה, ארוכה, ל"ה קברים, פיארה את התשדיר שהוקרן השבוע ב"ליכוד TV". מעל גופותינו המוטלות, התנוססה הסיסמה: "גנץ זה שמאל. ושמאל זה מסוכן". אל תאשימו את הפרזנטור, אבישי עברי, אלא את הראש ואת הידיים ששלחו אותו. נורא קל להאשים את עברי. הוא יהיר, בוטה, טווס במחנה אפור, והוא לא סותם את הפה. שעיר לעזאזל מושלם. אבל הוא רק עוד חייל במלחמת ההישרדות משולחת הרסן של ראש הממשלה. וככזה, גם עברי ייאלץ מן הסתם לסכור פיו, ולהישרף עבור נתניהו.
נתניהו הוא האחראי העליון והאחרון למערכת ההסברה והתעמולה של הליכוד. מעורב בפרטים הקטנים ביותר. עובר אישית על כל החומר שיוצא מהצוות שלו, הכולל את בנו ואת חבריו הקרובים. אין מצב שהוא לא חתום על זה. בחיאת ראבקום: האיש כנראה יועמד לדין בעבירות חמורות, בגלל מעורבות מטורללת באמצעי תקשורת, מרפרש כל שלוש דקות תמונות מאיזה אירוע חברתי של שרה - אז דווקא את זה הוא לא ידע?!
"זו תהיה מלחמת חורמה. כל האמצעים כשרים. עדיין לא ראינו כלום", נכתב כאן, רק לפני שבועיים. איך אומרים היום? Boy, that escalated quickly! כל האמצעים כשרים, ורק התחלנו: מועמדים יריבים יחטפו ביזוי אישי, "תיקים" עלומים ייפתחו, פרשות הסתבכות כלכלית יצוצו, מידע אישי רגיש בראש חוצות, חשד להטרדות מיניות - כל מה שאפשר לזרוק. טכניקות פוטין קלאסיות להשחרת אישיות (בהקשר הזה, ראו את הסרט המעולה והמצמרר "צעדים אקטיביים: טראמפ והמזימה הרוסית", שעלה עתה ב"יס"). אבל הגנץ הבודד, "גנץ זה שמאל", הוא רק מקרה פרטי לכלל: "ושמאל זה מסוכן".
העץ הוא גבוה
זה מפעל חייו של נתניהו, לאורך כל שלטונו, והוא קל מאוד לעיכול:
1. הערבים הם האויב המוחלט. הרי המופתי הוא שנטע את רעיון "הפתרון הסופי", לא היטלר, כפי שטען לראשונה.
2. כל הערבים קמים עלינו לכלותנו. כולל ובמיוחד הערבים הישראלים ונציגיהם בכנסת: "מפלגות ערביות שפועלות לחסל את מדינת ישראל", אמר אך לפני שבוע.
3. הבחירות הן שדה קרב: "הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי", על רקע מפת מלחמה של המזרח התיכון. מלחמה שסופה חיסול מדינת ישראל הדמוקרטית של נתניהו. "להפיל שלטון לגיטימי".
4. "השמאל" עוזר לערבים במלחמה הזאת נגד ישראל. "עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים". יא אללה, עד שגירשנו אותם אז באוטובוסים - השמאל מחזיר אותם! "השמאל" הזה, במהלכיו הבוגדניים, בעצם איננו יהודי: "הם שכחו מה זה להיות יהודים".
5. מסקנה: "השמאל" מסייע לאויב בעת מלחמה. השמאל הורג את החיילים שלנו. ומי זה "השמאל"? מי שנחליט. מי שמתיימר "להפיל שלטון לגיטימי". למשל, בני גנץ. "גנץ זה שמאל ושמאל זה מסוכן". בני גנץ, רמטכ"ל במיל', הורג את החיילים שלנו. הוא, ושותפים לו כמחצית מבני עם ישראל.
בנימין נתניהו הוא מצביאה העליון של מלחמת אחים מתמשכת, המתנהלת לאורך הקריירה שלו. מלחמת אחים שהמחנה שלו מאשר, בין אם בשתיקתו המבישה כעת, ובין אם בצעדים אקטיביים בעבר. הרי מה זה היה, למשל, "פושעי אוסלו לדין", אם לא קריאה ל"העמדה לדין" של "הבוגדים מהשמאל"? ויש מי שהענישו את הבוגדים, אחושילינג. "פושע אוסלו" הראשון במעלה אכן הועמד לדין, והוצא להורג בכיכר, הנושאת היום את שמו. וגם הוא, כגנץ, רמטכ"ל במיל', שהפך לבוגד שיצא מתוכנו.
במדינת ישראל מתקיימת, זה למעלה מ־25 שנה, מערכת הסתה בממדים מפלצתיים, חסרי תקדים; כמעט "התרגלנו לזה", או בעצם, אנחנו קורבנות כנועים לפוסט־טראומה משתקת. מציאות אלימה מאוד, שעלתה כבר בחיי ראש ממשלה, וממנו הלאה, אל כל אדם, אל הרחובות ואל הרשת, כל יום וכל היום, באיומים, בהתרת דם, בהטלת טרור, שכל מערכות הממסד שותפות לה, בהתעלמות מזעזעת.
השקר הוא האבא של ההסתה. השקר הוא כלי הנשק הראשון במעלה של שלטון נתניהו. רק השבוע, לדוגמה: יואב גלנט, אצל אילה חסון, משקר במצח נחושה, בדבר "הסכם עודפים של העבודה עם הרשימה המשותפת". הנה לכם שוב, השמאל עוזר לערבים שמאיימים לחסלנו! - "הסכם" שלא היה ולא נברא. מיד אחריו מירי רגב, אצל עודד בן עמי, חוזרת ומשקרת על "הסכם עודפים של בוז'י עם הערבים". ככה עושים הסתה, ככה מתירים דם: עוד פעם ועוד פעם - עד שבסוף זה יתפוס.
והשקר הזה תופס, בקרב ציבור גדול־גדול. חלקו האחד יודע כבר שמדובר בשקר על "השמאל הבוגדני", אבל נאלץ לשתף פעולה - כי המטרה מקדשת את כל האמצעים. "נו בסדר, נתניהו שקרן. אבל אנחנו כל כך תקועים על העץ הגבוה שלנו - ארץ ישראל השלמה, הבטחה מאלוהים, אתה לא מצפה שנרד מכל מה שהאמנו בו כל החיים! אז למען ארץ ישראל, מותר לשקר". וחלק אחר, רובו צעיר יותר, כבר גדל אל תוך מציאות השקר. הוא באמת משוכנע, ועשו עבודה יפה על הראש שלו, שהבוגדים האלה, שתומכים באויב, הם אנחנו. אנחנו, ש"שכחנו מה זה להיות יהודים": עלילה אנטישמית, במובנה העמוק ביותר.
כהונתו של בנימין נתניהו תסתיים. זו רק שאלה של זמן. ובדומה למנהיגים אחרים, שצעדי ייאוש קיצוניים ליוו את רדתם, עוד נכונו לנו ימים קשים. אבל המאמץ שאחר כך, יהיה על שיקומה של אומה שסועה ופצועה, והבראת אדמה חרוכה, שנתניהו מותיר אחריו. "עוד נשוב, ניפגש, נחזור כפרחים אדומים", חתם חיים גורי את שירו, "תכירונו מיד, זו 'מחלקת ההר' האילמת. אז נפרח. עת תידום בהרים זעקת ירייה אחרונה".
הנה מוטלות גופותינו. ובהם בן־ציון בן מאיר מהישיבה בצ'כיה, ודוד־חי צברי מתלמוד התורה לתימנים. אליהו הרשקוביץ, בן יחיד מרומניה, אלכסנדר כהן, בן יחיד מירושלים, ודניאל רייך, בן יחיד מפולין. יצחק זבולוני מכפר חסידים, ויצחק הלוי מנהלל. יוסף ברוך שהוריו נספו בשואה, וחיים אנגל, יתום מגרמניה. בני בוגוסלבסקי מקנדה, ויחיאל כלב מצנעא. יעקב קוטיק מ"עקיבא", ויוסף קופלר מגרעין "אמונים". יעקב בן־עטר מהספניולים של ירושלים, ואלכסנדר לוסטיג, לוחם המחתרת ההונגרית בגרמנים. אליהו מזרחי הסנדלר, ויעקב שמואלי הנגר. כמאמר מנחם בגין: "אשכנזי? עיראקי? יהודים! אחים! לוחמים!"
